"הנה עם יצא ממצרים, הנה כסה את עין הארץ" (במדבר כה, ה)

כסה את עין הארץ, היא ההסתכלות הארצית, שבני ישראל האירו, להיות הראיה רק אל הפנימיות בכל דבר, ולבטל את הסתכלות חיצוני, מה שנראה לכאורה בעין הגשמי שיש התנגדות מהעולם הזה לקדושה, אבל באמת אינו רק הסתר ואחיזת עיניים שלא לראות את האמת (שפת אמת פ' בלק תרל"ב).

קרני האור המוחזרות מן החפץ מציירות בעיני האדם רק את דמותו וצורתו החיצונית, אנשי קדש, שאף אמנם קדושים הם אך עדיין נשארו באנושיותם, במבטם וראייתם חוזים מבעד למעטה ולקליפה החיצונית הלזו את קוי הקודש המאירים באור נעלה את תואר מהותו האמיתית של החפץ.

שתי הראיות הללו, הגשמית והקדושה, עושות רושם - אם ח"ו "תתאה גבר" והאדם מסתכל בחפץ בהסתכלות של "ארציות" ממילא מושפע הוא ממנו, והדבר הנראה הופך ליסוד בדבר הרואה, והארציות נותנת עיניה בו באדם המסתכל. תוצאותיה של הסתכלות זו היא חמדה בלב לארציות לפי ש"עין רואה ולב חומד" וזוהי בחינת "שליטת עין הרע".

אולם במקרה, וכך ראוי, ש"עילאה גבר", והאדם מסתכל בכל חפץ בהסתכלות פנימית ורואה את תוכן הקדושה השוכן בקרבו של החלק הפנימי של הנראה, ורואה הוא עוד, כיצד הארציות החיצונית משמשת עזר וסיוע לקדושה, הרי אדם זה נותן "עיניו" בדבר הנראה ומבטל את "ההסתכלות החיצונית" עד שכל הדבר הופך להיות קודש, זוהי שליטת העין הטובה.

"ר' יוחנן הוה רגיל דהוה קאזיל ויתיב אשערי טבילה, אמר כי סלקן בנות ישראל ואתין מטבילה, מסתכלן בי ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי. אמרי ליה רבנן לא קא מסתפי מר מעינא בישא, אמר להו אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא, דכתיב 'בן פורת יוסף בן פורת עלי עין' אל תקרי עלי עין אלא עולי עין" (ברכות כ, ע"א).

נתפשטה פנימיותו של ר' יוחנן על פני חיצוניותו וניכרת לכל רואהו "חכמת אדם תאיר פניו" מבטו בהיר עיניו טהורות אין הוא חושש מעין הרע ממראיתו של הרע ומראיתו של הרע, וכל זאת משום שהוא הוא הרואה ועיניו חוזות בטוב והוא נותן את עיניו הטובות בדבר הנראה שנמשך עי"ז אחר הטוב והתוצאה - "נהוו להו זרעא שפירי כוותי".

כוח זה מיוסף הוא לו "יוסף שלט בעינו" הוא הגבר אשר ירד מצרימה ערש הזימה והתועבה ונשאר בתומתו ובצדקתו של יוסף הצדיק. ולא רק לעצמו אלא "ויוסף ירד מצרימה" להגדיר עצמו ואת המצרים מן העריות והוא השריש כוח זה בעם ישראל כולו.

הסתכלותו של עם ישראל על ארץ ישראל הינה ממבט אשר אין הפרדה בין גשמיות לרוחניות. והארציות אינה אלא אחיעזר ואחיסמך לתוכן הפנימי הרוחני של קצוות הארץ.

העם היוצא ממצרים מביא את כוחו של יוסף אשר הורד מצרים ומכסה את עין הארץ - המבט שלהם מתוך עיניהם מכסה את הגשמיות לכשלעצמה ומביט עליה אך ורק כמסייע לכוחות הפנימיים הטמונים בה.

ליושבים בגלות טומאת ארץ העמים מעכירה את אוירא וצריכים ישראל רוח איתנה לעמוד בפני כל הנסיונות המתחדשים עלינו בכל יום, ובאים להכנס אל תוככי הקודש. ואף יתר מכך מוטלת על כיתפותיהם החובה לגלות את נקודת הקודש המאירות באפילת החומר למען יאירו לעם ההולכים בחושך. את כל הכוח לעמוד במצב זה ולהסתכל נכונה שואב האדם מתלמוד תורה שהמאור שבה מחזירו למוטב.

ע"י עמל של תורה זוכה האדם להביט ולחזות בכל מפעלות ד' כתנא דמסייע בעבודת ד'. ומתוך כך רואה הוא שאין הפרדה מוחלטת בין הגשמיות והרוחניות אלא משלימה האחת את השניה ומסייעת לאדם לעלות ולהתקדם בטיפוסו ובהתקדמותו במעלה של הר ד'.

אור נרות החנוכה מאיר את הדרך לכוחה של תורה ומעניק לכל רואיו את ההסתכלות האמיתית של שליטת העין הטובה.

הסתכלות שהגשמיות משמשת כסיוע ותמיכה לרוחניות וזהו כל מפעלה וכל סיבת בריאתה.

(פורסם בבלכתך בדרך 17 אדר תשס"א)