אנו זוכים השבוע לפתוח את ספר הגלות והגאולה, ולהתחיל ללמוד מחדש את תהלוכות מסע גאולתם של ישראל. לאחר הגלות המרה במצרים ייגאלו ישראל באותות ובמופתים, ושם ה', השגחתו ויכולתו יתקדשו ויתפרסמו בעולם, כשיצאו ישראל ביד חזקה וברכוש גדול.

אולם דווקא רכוש זה, מעורר שאלה המנקרת בקרב רבים מן הלומדים:

כבר בפרשת השבוע שלנו, בתחילת שליחות משה רבינו, אומר לו ה': "(יט) וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה: (כ) וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם: (כא) וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם: (כב) וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם: (ג, יט-כב).

הוראה מתמיהה זו מעוררת שאלה כפולה: מה הצידוק המוסרי לעשות מעשה של רמיה לשווא? ועוד, אם חפץ ה' להראות את כוחו ויכולתו בעולם, מדוע ביקש ממישראל להשיג את ממון המצרים בדרך מרמה וכחש ולא בתביעה ישרה וצודקת ותוך נטילתם בחוזק יד?

לאר רק בקרב בני ישראל ניקרה תמיהה זו לאורך הדורות. חז"ל מספרים (סנהדרין צא ע"א) כיצד בימי אלכסנדר מוקדון באו המצרים בתביעה של הון עתק כנגד בני ישראל, על כל הרכוש שלקחו וטרם החזירו (וגם בדורנו היו מן המצרים שניסו 'להחיות' תביעה זו).

כבר הראב"ע בפרשתנו התייחס להיבט המוסרי שבשאלה זו, בהתייחסו לתואנות שונות שנשמעו בזה, וכתב: "ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו. ואלה הלא יראו, כי מצוה עליונה היתה. ואין טעם לשאול למה, כי השם ברא הכל, והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע, כי הכל שלו הוא".

אלא שאף אם נסלק מן השולחן את השאלה המוסרית, עדיין צריך לחפש טעם ופשר, מדוע לצוות את ישראל לנהוג בדרך זו.

ידועים דבריו של הר"ן (דרוש יא) שביאר באורך ובביאור נפלא כי טעם הנהגה זו, כמו גם הציווי לומר לפרעה שהולכים לשלושה ימים בלבד, הוא כדי לחזק את לב המצרים שירדפו מצרים אחרי ישראל ובבחירתם העצמית ייכנסו למים וימותו.

אולם נדמה כי דווקא אחד הפירושים המרכזיים והפשוטים ביותר בשאלה זו, איננו ידוע לרוב הציבור.

רבים מאוד מרבותינו הראשונים בפירושיהם על התורה בפרשתנו, ביארו כי הציווי 'לשאול' מאת המצרים מובנו איננו לקחת על מנת להחזיר, אלא לתבוע או לבקש.

כך כתבו הרשב"ם, החזקוני, בדעת זקנים ובהדר זקנים לבעלי התוס', רבנו בחיי, ועוד.

וביתר הרחבה התבארו הדברים בדברי הרש"ר הירש, וזו לשונו:

"למלת "שאל" לא האיר מזלה. מאות פעמים, לפחות, היא מופיעה במקרא, ומובנה תמיד: לתבוע, לבקש; לעולם לא: לקחת בהשאלה. רק פעם יחידה נזכרת היא בהוראה זו: "וכי - ישאל איש מעם רעהו" (להלן כב, יג). ומאחר ושם מבטאת המלה יחס משפטי מסויים, הפכה משמעות זו לשגורה ביותר. וכך, בגלל מקרה יחידי זה, החלו לראות ב"שאל" ביטוי, שמובנו בראש וראשונה, ובעיקרו, "לקחת בהשאלה, על מנת להחזיר". אולם בזה התעלמו כליל משימוש - לשון קבוע ביותר".

אולם לא רק תדירות השימוש (של כמעט 100%) מורה לפרש כאן את ה'שאלה' מלשון תביעה ובקשה, אלא גם דקדוק לשוני מופא אותו מוסיף הרש"ר הירש:

"והנה, כל מקום שהוראת "שאל" היא: "לתבוע", "לבקש דבר", והחפץ הנתבע או הנשאל ניתק לחלוטין מכל זיקה לבעליו הקודמים, הרי נסמכת תיבת "שאל" אל סימני החיבור: "מ -", או "מאת": החפץ מופרד מהאיש. ואילו במקרה היחידי, בו הוראתו "לקחת בהשאלה", נסמך אליו "מעם". כלומר, אמנם החפץ אינו עוד עמו (אצלו), אבל עדיין שלו הוא, אף כי נמצא כרגע אצל חברו.

... אבל כאן נאמר בפירוש: ושאלה אשה משכנתה, וכן להלן (פרק יא, ב): "וישאלו איש מאת רעהו וגו'". המשמעות הברורה היא אפוא: לתבוע, לבקש, ובשום פנים לא: לקחת בהשאלה".

אמנם, מוסיף הרש"ר הירש שם, כי ישנן לכאורה שתי קושיות על כלל מחודש זה. אלא שבמעט התבוננות נבחים כי לא קושיות יש כאן, אלא לקחים נפלאים:

"וכאשר ביקשה חנה בן מעם ה', נאמר פעמים אחדות: "שאלה מעמו" (שמואל א' א). כי את שביקשה מעם ה', גם בידיה הוסיף להיות - של ה'. מאוצר הנשמות הנצחי, הגנוז עמו, ניצן אחד ביקשה, לחנכו, להיות לו לבן. וגם מה שה' תובע מאתנו, יישאר ויוסיף להישאר שלנו, אם נקדישהו לה'. לכן: "מה ה' אלהיך שאל מעמך" (דברים י, יב)".