בירור שיטות הראשונים ופסק ההלכה[1]

מבוא

בדיני שכנים ישנם מקרים בהם אדם עלול לגרום נזק לחברו גם מבלי להיכנס לתוך ביתו. בכמה סוגי נזקים כאלה עסקו חז"ל: דין 'היזק ראיה' נידון בגמ' בפירוש ובאריכות (ריש פרק קמא דב"ב), וכן היזק 'קוטרא ובית הכסא' (שם כג ע"ב).

במאמר זה נעסוק בדין נזקי רעש.[2] בין השאלות שנעסוק בהם: האם מותר לעשות רעש בביתו לכתחילה? האם ניתן למחות ביד מי שגורם לרעש? האם יש הבדל בין סיבות ההרעשה?

בספרי האחרונים ובעיקר בפסקי דין שנכתבו בזמננו בעקבות ויכוחים בין שכנים, עסקו רבות בפרטי הדינים, ובעיקר בסוגי רעש שתחדשו בזמן הזה (כגון הפעלת מזגן וכדו'), הלא בספרתם. במאמר זה נתמקד בבירור דברי המשנה והגמ' לאשורם ע"פ שיטות הראשונים, ובפסק ההלכה במקרים הנידונים.

 

 

 

הצגת הסוגיא והנקודות לדיון

יסוד הדיון מדברי המשנה בפרק לא יחפור (ב"ב כ ע"ב): "חנות שבחצר - יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין; אבל עושה כלים, יוצא ומוכר בתוך השוק; ואינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות". בפשטות נראה להדיא, שניתן לעכב על נזקי רעש, שהרי "יכול למחות ולומר איני יכול לישן" וכו'.

אך באמת, אין הדברים כה פשוטים, שהרי בהמשך דברי המשנה מבואר, שאינו יכול למחות ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש ומקול הריחיים – ומשמע שאין אפשרות למחות על נזקי רעש. אך לפי זה צריך לבאר מדוע ברישא יכול למחות. הגמ' אמנם עוסקת בהבדל שבין הרישא (חנות שבחצר) לסיפא (קול התינוקות), שהרי בשניהם מדובר בבני אדם המרעישים, אך לא דנה מאי שנא רישא ממציעתא – כלומר: מדוע שונה קול הנכנסין והיוצאין מקול הפטיש והריחיים.

עוד יש להבין את לשון המשנה "חנות שבחצר"; מדוע נאמר בלשון דיעבד, ולא "לא יפתח אדם חנות בחצר" כפי שנאמר במשניות הקודמות ("לא יעמיד... לא יפתח"). הראשונים עסקו בעניינים אלו, ועתה נבוא לעיין בדבריהם.

 

שיטת הרמב"ם

כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' שכנים הי"ב): "חנות שבחצר - יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים והיוצאין, אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק. אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים שהרי החזיק לעשות כן".

מדברי הרמב"ם עולה, שיש מושג של נזקי רעש, שהרי לגבי קול הפטיש והריחיים כתב דאין יכולים למחות "שהרי החזיק לעשות כן" - ומשמע שאם לא החזיק יכולים למחות בו, ואינו יכול להרעיש לכתחילה. [ועי' בסמ"ע (סי' קנו ס"ק יא) דהאי חזקה אינה חזקת שלש שנים, אלא כל שניכר שעשה מלאכתו ושמעו ולא מיחו בו הו"ל להרמב"ם חזקה בניזקין.]

ולפ"ז יוצא שהמשנה באה לחדש, שדווקא בפטיש ובריחיים א"א למחות שהרי החזיק, ואילו ברישא, בחנות שבחצר – לא תועיל חזקה על קול הנכנסין והיוצאין, ואפילו אם החזיק יכולים למחות בו[3]. וצריך להבין פשר החילוק, שאדרבא, קול הפטיש והריחיים בד"כ חזק יותר מקול הנכנסין והיוצאין.

ניתן לבאר שב"נכנסים ויוצאים" – מידת ההיזק משתנה מיום ליום, ויכולים לומר שעתה אינם יכולים לסבול. משא"כ בקול הפטיש והריחיים שהוא אמנם יומיומי, אבל ההיזק עצמו אינו משתנה ולכן כאשר החזיק, שוב אינם יכולים למחות.[4]

המגיד משנה מבאר, שבנכנסין ויוצאין הם אנשים אחרים, ובכה"ג אין לו חזקה, אבל בפטיש וריחיים יש לו חזקה במלאכת עצמו.[5] אולם בלח"מ הקשה על כך בזה"ל: "ועדיין קשה קצת לטעם ה"ה ז"ל דאמר דאין חזקה מועלת גבי נכנסים ויוצאים, דלשון רבינו ז"ל פרק י"א מהלכות אלו לא משמע הכי, דהטעם שנתן שם הוא מפני שהוא היזק קבוע כמו עשן, ורחיים ופטיש נמי היזק קבוע, וכיון שהטעם הוא מפני שאלו נכנסים ויוצאים ולא מהניא בהו חזקה לגבי דידיה, היה לו לרבינו ז"ל לפרש שם והעיקר חסר".

נראה שהלח"מ מעלה שתי שאלות: א. ע"פ הרב המגיד, כאן אומר הרמב"ם, שבנכנסין ויוצאין אין דין חזקה לפי שהיזקם ע"י אחרים, ואילו בפי"א כתב במפורש שהטעם לכך לפי שההיזק קבוע. ב. הרמב"ם שם השווה בין נכנסין ויוצאין לדין עשן וריח שאין להם חזקה מפני ש"היזק קבוע הוא", והרי גם בפטיש וריחיים ההיזק קבוע, ומדוע בזה פסק שיש לו חזקה?

וסיים הלח"מ: "ואפשר דסמך על המבין, וטעמו הוא דאיכא תרתי היזק קבוע ונכנסים ויוצאים". וכוונתו, שקול הנכנסין והיוצאין דומה לקוטרא ובית הכסא משום שיש בהם תרתי לריעותא: א. היזק קבוע (יומיומי). ב. הם אחרים.

אך עדיין דברי הרמב"ם צ"ב, ואכן הגרא"ז מלצר בספרו אבן האזל (שם פי"א ה"ה) תמה על הבנת הלח"מ, דלא משמע כך ברמב"ם, שהיה לו לפרש ולא לסתום. וע"כ האריך לבאר את דברי הרמב"ם באופן אחר, וזה תורף דבריו:

נקודת החילוק היא, האם יש כאן שימוש או נזק. הכלל בזה הוא, שאם אדם משתמש בחצר חברו וחברו לא מחה בו – שוב אינו יכול למחות בו, אפילו אם השימוש גורם היזק קבוע (כל עוד אין עליו שם 'מזיק'). אבל אם אדם מזיק לחברו – יוכל למחות בכל עת, אף אם בתחילה שתק או נתן רשות.

כמו כן, מחדש הגרא"ז מלצר כי העושה קול בביתו אשר 'נכנס' לביתו של חברו ומפריע את שנתו – אינו נחשב 'מזיק', ואפילו גיריה דיליה אין כאן (דאמרינן דנבעת מעצמו, בדומה לגמרא בקידושין כד ע"ב). ובנוסף מחדש כי מסתמא שכנים יכולים למחות בחברם מלהיעשות אומן (על אף שזה בביתו ואינו 'מזיק').

מעתה, בקול הפטיש והריחיים – בתחילה אכן היו יכולים בני החצר למחות, היות ויכולים למחות בו מלהיעשות 'אומן', אבל מאחר ושתקו ו"החזיק לעשות כן", שוב אין בידם לעכב עליו, הואיל ובתוך שלו הוא עושה ואינו נחשב 'מזיק' ע"י הקול שמפריע לשכניו לישון. אולם בחנות שבחצר – כיון שהנכנסין והיוצאין הם "אחרים" כדברי המ"מ, ולגביהם לא מועילה חזקה, הרי אין להם רשות להסתובב בחצר, וממילא מניעת השינה מבני החצר ע"י הליכתם – הוי נזק ולא תשמיש, ולכן תמיד יוכלו בני החצר למחות בבעל החנות מלהיעשות אומן, כיוון שמחמתו נגרם נזק קבוע ע"י הנכנסים והיוצאים, אע"פ שהחזיק לעשות כן. על כן שפיר כתב הרמב"ם הטעם דאין אדם מוחל על היזק קבוע, וזה שייך רק לגבי נכנסין ויוצאין דחשיב היזק, וכפי שביאר המ"מ "לפי שהם אחרים", משא"כ פטיש וריחיים שאינם בגדר היזק – אין בידם לעכב.

ועי' בסמ"ע (סי' קנו סק"י) דקול הפטיש הוא בביתו ולכך אין יכול למחות, משא"כ קול הנכנסים והיוצאים, שהקול הוא בחצר המשותפת לכך יכול למחות. ונראה שבדבריו הקצרים כיוון לחילוקו של האבן האזל בין נזק לתשמיש.

 

שיטת הרשב"א

הרשב"א מפרש, דטעם הרשות למחות על פתיחת חנות שבחצר הוא מפני שמרבים עליו את הדרך, דהיינו שמעכבים את הדייר מלהכנס לביתו שבחצר (וכדאיתא בירושלמי על אתר (פ"ב ה"ג), ע"ש), אבל לא משום שמרעישים, דאי משום הא – מדוע אינו יכול למחות על קול הפטיש והריחיים.

ומש"כ במשנה "מקול הנכנסין ומקול היוצאין", ומשמע שהטענה היא מצד הרעש, כתב הרמב"ן דלישנא בעלמא נקט [ואולי אגב סיפא, דהתם "מקול" דווקא קאמר]. ובביאור עומק סברא זו י"ל, שסיבת הערעור האמתית היא משום הרעש, ולכן תנן "איני יכול לישן מקול" וכו', אבל היות ולדעתם זה אינו נימוק משפטי, שהרי בפטיש וריחיים מבואר דא"א לעכב, ע"כ הטענה הנטענת בפועל היא על ריבוי הדרך, שהיא טענה המתקבלת בבי"ד. ודו"ק.

והנה, ההבנה הפשוטה בדברי הרשב"א, דאין דין נזקי רעש כלל, וע"כ בקול הפטיש והריחיים אינו יכול לעכב, ורק בנכנסין ויוצאין שאינו מטעם רעש אלא מחמת ריבוי הדרך, יכול לעכב.

אך מדקדוק דבריו אפשר היה לכאורה לומר אחרת, שבהמשך תמה הרשב"א על לשון המשנה, וז"ל: "ותמיהא לי, מאי 'חנות שבחצר' דקתני, דהו"ל למתני 'לא יעשה אדם חנות בחצר השותפין', א"נ 'אחד מבני החצר שבקש ליעשות חנוני', כלישנא דברייתא דקתני אחד מבני החצר שבקש ליעשות רופא או אומן חברו מעכב עליו". הוי אומר: מלשון המשנה משמע שהחנות כבר קיימת בחצר, ורק אחר זמן באים בני החצר ומעכבים עליו. ומזה למד הרשב"א: "על כן נראה לי דהכי קאמר חנות שבחצר, כלומר שנעשה ברשות, אעפ"כ יכולין הן לומר לו סבורין היינו לקבל ועכשיו אין אנו יכולין לקבל". החידוש במשנה, דאע"פ שפתח ברשות, היינו שעשו קנין או שטר (עי' ריטב"א), שוב יכולים שכניו לעכב עליו.

מדברי הרשב"א יוצא, שהרישא דיברה "ברשות", ואפ"ה יכולים למחות. ומעתה אפ"ל דאף המציעתא עוסקת "ברשות", ודווקא בזה אמרה המשנה דאין בידם למחות על קול הפטיש והריחיים, היות ונתנו לו רשות להרעיש (וחידשה המשנה דקול הפטיש והריחיים שונה מקול הנכנסין והיוצאין, ששם הטענה היא ריבוי הדרך, ובזה יכולים למחות לעולם, אף אם קודם לכן נתנו רשות). אבל לעולם אימא לך דאם לא נתנו לו רשות – יכולים לעכב עליו מלהרעיש, ולפ"ז גם הרשב"א סובר שיש דין נזקי רעש.

אולם מדיוק לשון הרשב"א בהסבר הרישא "לאו מקול הנכנסים ממש קאמר, דהא אינו יכול לעכב מחמת קול הפטיש והריחים", משמע דס"ל דלא שייך נזקי רעש כלל, דאל"כ מדוע לא פירש כפשט לשון המשנה - קול הנכנסין ממש, ובסיפא היה לו לפרש שנתנו לו רשות ולכן א"א למחות. גם הרמב"ן פירש גבי קול הנכנסין והיוצאין כהרשב"א (אך לא עסק בדיוק לשון המשנה "חנות שבחצר"), ואף לשיטתו נראה דאין דין נזקי רעש. וכן נראה שתפסו הבאים אחריו בהבנת דעתו. בהמשך נעסוק עוד בשיטת הרשב"א ונגיע להבנה מבוררת יותר בדבריו.

 

שיטת הריטב"א

הריטב"א דייק לשון הרישא "חנות שבחצר", וחלק על הרשב"א שפירש שאפי' פתח ברשות אין לו חזקה, אלא הסביר כשיטת הרמב"ם, שאפילו אם החזיק בפתיחת החנות – יכולים בני החצר לעכב עליו.

יש להדגיש את ההבדל שבין השיטות: הרשב"א סבור שכוונת המשנה ברישא שאף אם נתנו רשות לפתוח חנות בחצר, ועשו על כך קנין ושטר, יכולים בכל עת לחזור בהם ולעכב עליו. לעומתו, לריטב"א והרמב"ם המשנה מלמדת שאם אמנם החזיק בפתיחת החנות – יכולים לעכב, אך אם נתנו לו רשות מפורשת – שוב אינם יכולים למחות בידו.

ובשיטתו זו בא הריטב"א ליישב קושיא, דהנה בירושלמי (שם) הובאה מחלוקת בין רשב"ג לרבנן, דרבנן אמרי דאינם יכולים לומר סבורין היינו לקבל ועכשיו אין אנו יכולין לקבל ורשב"ג סובר דיכולים. והסיק הירושלמי שמשנתנו כדעת רשב"ג וכר"מ דמומין, ע"ש. והרי ידוע דנפסקה הלכה כחכמים דמומין, וא"כ משנתנו לכאורה דלא כהלכתא. וע"כ ביאר הריטב"א שמחלוקתם של רבנן ורשב"ג בירושלמי היא בעשה ברשות, משא"כ במשנתנו מדובר בהחזיק, ושם כו"ע מודו דיכולים בני החצר לשוב ולמחות בו, וא"ש.[6]

אמנם בביאור סיבת המחאה ב'קול הנכנסין והיוצאין' הלך הריטב"א בדרכו של הרשב"א, שטענתם מחמת ריבוי הדרך, ואילו בסיפא א"א למחות על קול הפטיש והריחיים אף אם החזיק.

נמצא, שהריטב"א פירש את הרישא כהרמב"ם ואת הסיפא כהרשב"א. וכך עולה לסיכום: אם נתנו לו רשות לפתוח החנות – לרמב"ם והריטב"א שוב אינם יכולים למחות[7], ולרשב"א יכולים למחות גם בכה"ג. ולגבי השמעת קול פטיש וריחיים כשלא החזיק – לרמב"ם יכולים למחות בידו, ולרשב"א והריטב"א אע"פ כן א"א למחות, דאין טענה על נזקי רעש.[8]

והנה, לעצם שיטתם של הרשב"א והריטב"א דאין דין נזקי רעש, לכאורה הדבר צ"ב, מדוע חז"ל ראו לנכון לגזור על היזק ראיה והיזק דקוטרא ובית הכסא, ולא גזרו על נזקי רעש שפעמים מפריע הרבה יותר? לקמן בע"ה נבאר את הדברים.

 

שיטת המאירי

המאירי בחידושי בית הבחירה (כ ע"ב, ד"ה אמר המאירי חנות שבחצר) פירש, שההבדל בין הרישא למציעתא נעוץ במהות העסק שמתעסק בו: על השמעת קול הפטיש והריחיים אינם יכולים לעכב, משום שדרך אדם לעשות מלאכתו בביתו, משא"כ בחנות שבחצר, שהדרך למכור את מרכולתו בשוק. ונראה בדבריו שהדין נקבע לפי דרך העולם, ורובא דעלמא עושים מלאכתם בביתם ואילו המכירה נעשית בשוק. ומעתה גם על שמיעת מוזיקה וכדו' (בעוצמה סבירה) א"א לעכב, שהדרך לעשות כן בבית.

ולעניין לשון המשנה "חנות שבחצר" כתב המאירי: "כלומר, אחד מבני החצר שרצה לעשות בביתו חנות למכור את כליו או סחורותיו לשם יכולים השכנים או אחד מהם לעכב עליו", ומבואר בדבריו ש"חנות שבחצר" לאו דווקא, אלא שעתה רוצה לפתוח חנות, ובשלב זה יכולים לעכב. ויש לדייק בדבריו, שאם כבר פתח והחזיק – שוב אין בידם לעכב עליו, ודלא כמ"ש שאר הראשונים. והדברים מובנים שפיר לפי דרכו בסוגיא, דטעם המחאה מפני שדרך העולם למכור בשוק ולא בחצר, אבל אם החזיק ולא מחו, הראו שנוח להם בזה אע"פ שמשנה מהמנהג.[9]

 

פסק ההלכה

בב"י (חו"מ סי' קנו) נקט כדעת הרמב"ם, דדווקא אם החזיק ברעש אין יכולים למחות, וכך למד בדעת הטור. הדרישה האריך להוכיח דאין נראה כך מדברי הטור, אלא כרשב"א וסיעתו דבתוך ביתו מותר להרעיש בפטיש ובריחיים תמיד. וכתב שכן מוכח ממש"כ הטור דטענת בני החצר היא על כך שעושה בחצר, ומשמע שבתוך ביתו מותר בכל גוונא, וכן דעת המרדכי. וסיים הדרישה דכיוון דהרשב"א, הרמב"ן ועוד ראשונים הולכים בשיטה זו, נראה דהלכה כמותם.

בשו"ע (שם, ס"ב) פסק כשיטת הרמב"ם וכהבנתו בטור, שרק אם החזיק אינו יכול למחות בו על קול הפטיש, אבל לכתחילה (קודם שהחזיק) יכול למחות בו שלא ירעיש. ואילו הרמ"א פסק כשאר רבותינו הראשונים, שאף לכתחילה אינו יכול למחות בו על קול הפטיש: "דכל מה שעושה בחנותו ובביתו, אפילו לכתחילה אינם יכולים למחות".

מדברי הרמ"א נראה, שהבין בשיטת הרשב"א, שאין דין נזקי רעש. וכ"כ להדיא התוי"ט בפירושו למשנתנו, דדווקא ברישא איירי ברשות, שאפילו נתנו לו רשות יכולים לחזור בהם ולעכב, אבל במציעתא מותר לו להרעיש אפי' לכתחילה, ואין בידם לעכב.

לכאורה לפי שיטת הרמ"א מותר להרעיש ללא הגבלה, אולם המפרשים מסבירים שבעצם קיים איסור להרעיש, אלא שכאן ההיתר נובע מהצורך של האדם להתפרנס, ורק רעש מסוג זה הותר, על אף שהוא רעש חריג, אם הדרך לעשות כן (עי' שו"ת מהרלב"ח סי' צז, הובא בשו"ת חתם סופר ח"ה סי' צב). ואכן מצינו כבר בראשונים, שנזקי רעש מהשכן עצמו מותרים כשזו אומנותו, וכדברי המאירי שהובאו לעיל, שהכאת פטיש בתוך הבית לצורך פרנסתו היא דבר מקובל (בשונה ממכירה).

לפ"ז, בזה"ז שיש בעיר אזורי תעשייה המיוחדים למלאכות רועשות כפטיש וריחיים, הרי שאין הדרך לעשותן בבית, וממילא יוכלו בני החצר לעכב. [ועי' בספר עמק המשפט הלכות שכנים סי' לח, אות ט.]

 

חולה

הרמ"א (קנה, טו; קנו, ב) סייג את דבריו, על פי תשובת הריב"ש (סי' קצו), שמי שהרעש מפריע לו במיוחד מסיבות בריאותיות הרי זה כקוטרא ובית הכסא, ובידו לעכב, דלא גרע מטענת רב יוסף (ב"ב כג ע"א) על העורבים שהיו מטנפים את הפירות "הני לדידי דאנינא דעתאי כי קוטרא ובית הכסא דמו לי".[10]

ונראה פשוט לפ"ז שחולה שרעש מזיק או מפריע לו יוכל לעכב על שכנו אפי' אם החזיק, שהרי כך הדין בקוטרא.

אולם עי' בחזו"א (ב"ב סי' יג אות יא) שכתב דמודה ריב"ש שאם החזיק להרעיש בפטיש וריחיים ואח"כ אירע חולי לשכן, אין ביד החולה להפסיק את מלאכתו אחר שהחזיק. ורק אם בא לעשות מלאכתו בפטיש או בריחיים והחולה מעכב עליו – הדין עם החולה.

ולכאורה הדבר תמוה, שהרי לפי מש"כ הריב"ש, הסברא דחולה מצי מעכב היא משום דדמי לקוטרא ובית הכסא, ושם לא מהני חזקה, וא"כ ה"נ מה אכפת לן אם היה חולה מתחילה או שאירע לו חולי אחר זמן. ובאמת בנתיבות המשפט (סי' קנו, חידושים סק"ז) כתב להדיא דאפי' בריא ואח"כ נֶחלה יכול לעכב ולא מהני חזקה. וצ"ל שהחזו"א חולק וס"ל שכל עוד הוא בריא – הרעש אינו מוגדר כלל כנזק (וראה הע' 12). ולכן לא דמי לקוטרא או לעורבים, שמתחילה היה נזק אלא שלא מחה.

ועכ"פ נראה דעל שימוש רגיל בתוך ביתו גם חולה אינו יכול לעכב, אף אם לא החזיק שכנו לעשות כן.[11] ולא דמי לדרב יוסף שעיכב על העורבים, דהתם לכו"ע הוי נזק (שהרי מפסידים את הפירות), אלא שלכו"ע מהני חזקה ולרב יוסף לא, משום דאנינא דעתיה, אבל בהרעשה רגילה ושגרתית אין זה מוגדר כלל כ"נזק".[12]

 

ביאור שיטת הרשב"א וסיעתו

והנה, מהא דיכול החולה למחות על רעש פטיש וריחיים - מבואר שיש מקרים חריגים בהיזק רעש, וכאמור אף הרשב"א מודה בזה. ומעתה נראה לבאר את שיטת הרשב"א, הסובר שא"א לעכב על קול הפטיש והריחיים אף כאשר לא החזיק:

בדברי הרשב"א בכמה מקומות יש לדייק, שהגדרת ההיזק בקוטרא ובית הכסא היא מפני שההיזק בא באופן קיצוני ומפריע ביותר. לגבי קוטרא כתב (בחידושיו לב"ב כג ע"א, ד"ה רב מרי ובשו"ת ח"ב סי' מה) שלא אמרו אלא בעשן תדיר וגדול כעשן הכבשן, לאפוקי מארובה רגילה של בנ"א, דלא הויא כקוטרא דאין בו חזקה. וכן לגבי ריח נקט (ב"ב שם) כדעת רש"י ור"ת, דאיירי בבתי כסא שלהם שהיו פתוחים וריחם רע ביותר. וא"כ משמע שבהיזק קיצוני של ריח ועשן אפשר למחות. והדברים עולים בקנה אחד עם מה שכתב הרשב"א גבי רב יוסף, דכל דבר שמוחזק ונודע שאין דעתו של הניזק יכולה לסובלו – רשאי למחות וליכא חזקה, ולא אמרינן קוטרא וביה"כ אלא מפני שבאלו ידוע לכל שאין יכולים לסובלם.

מעתה בסוגייתנו נוכל לפרש, דהרשב"א סבר שקול הפטיש והריחיים אינו רעש מוגזם, ולא מתקיים בו "שאין הדעת יכולה לסובלו". אמנם זהו רעש שמטריד, אך עדיין אינו בגדר נזק.[13] אכן במקרה שאדם ירעיש בצורה חריגה כו"ע יסכימו שאין הדעת יכולה לסובלו, ובזה ודאי דהוי נזק דאין לו חזקה כקוטרא ובית הכסא.

עפ"ז מבואר מש"כ הרמ"א לעיל דאם הניזק חולה ולדידו רעש של פטיש וריחיים מזיק לו, הוי כקוטרא ויכול לעכב, ואף בדעת הרשב"א הדברים נכונים. ואכן הריב"ש עצמו הביא כסיוע לדבריו את דברי הרשב"א בחידושיו שם, וז"ל בקיצור: "כל מי שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד ידועים מן הנזקים שהנפש קצה בהם אין לו חזקה וכו', ולא אמרו קוטרא ובית הכסא אלא מפני שהן נזקים ידועים אצל הכל".[14]

ממוצא הדברים עולה, שגם הרשב"א מודה שיש טענה על נזקי רעש, אך לשיטתו רעש שאדם עושה לפרנסתו בפטיש ובריחיים בד"כ אינו מוגדר כלל כ'נזק', לפי שרעש כזה יכול אדם לסובלו. ואה"נ דאם ירעיש רעש מוגזם, או חולה שהרעש מזיק לו – מודה הרשב"א שיכול לעכב [ואף אין למרעיש חזקה].[15] אולם לדעת הרמב"ם והשו"ע גם רעש דפטיש וריחיים הוי נזק, אלא שהוא נזק רגיל שאפשר להחזיק בו. [ונראה פשוט שבחולה יודו דליכא חזקה].

 

רעש עבור דבר מצוה

המשנה שבה פתחנו מסיימת: "ולא מקול התינוקות". הגמ' (כ ע"ב) מביאה את דברי רבא דמיירי בתינוקות של בית רבן, ומתקנת יהושע בן גמלא שיהיו מושיבין בכל מקום ומקום מלמדים שילמדו תורה לתשב"ר, וע"ז אין השכנים יכולים למחות.

ודנו הראשונים והאחרונים האם ההיתר הוא דווקא ללמד תשב"ר, או אף לעניין שאר מצוות.

הגמ' לקמן (כא ע"א) הקשתה על רבא מהברייתא האוסרת להשכיר בית לסופר יהודי (שלכאורה זהו מלמד תשב"ר): "מי שיש לו בית בחצר השותפין - ה"ז לא ישכירנו לא לרופא, ולא לאומן, ולא לגרדי, ולא לסופר יהודי, ולא לסופר ארמאי". ודוחה: "הכא במאי עסקינן - בסופר מתא". יש לדון בשתי אומנויות מהם ניתן ללמוד לענייננו: רופא וסופר מתא.

התוס' (ד"ה בסופר) פירשו: "אלא נראה כמו שפי' ר"ח סופר מתא כותב שטרות העיר". מדברי התוס' ודאי יש להוכיח שבכל דבר מצוה א"א לעכב, ולא רק במלמד תשב"ר, שהתוס' לא פירשו דמיירי בסופר סת"ם, שהוא דבר מצוה, אלא דווקא בכותב שטרות העיר שאין בו שום מצוה, שרק בכה"ג אפשר לעכב.[16] וכ"כ רבינו ירוחם להדיא (נתיב לא ח"ו, קא ע"ג), דסופר מתא היינו שכותב שטרי מקח וממכר ושטרי טענתא וכיוצא בהן, אבל סופר שכותב ספרים דינו כמלמד תינוקות של ישראל, והובא בב"י. וכך פסק הטור (סי' קנו): "וה"ה לכל מילי דמצוה, כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה".

בנוסף לראשונים שציין הב"י, מצאנו עוד ראשונים הסוברים דה"ה לכל מילי דמצוה: הר"י מיגאש (הובא בשיטמ"ק כ ע"ב) כתב: "אבל מלמד תנוקות של בית רבן, אי נמי סופר שכותב ספר תורה, אף על גב דבאותה חצר הוא לא מצי מעכב עליו". ויותר מפורש כתב בס' יד רמ"ה על אתר: "אבל בסופר כותב ספרים תפילין ומזוזות ואין צריך לומר במלמד תינוקות של בית רבן לא מצי מעכיב. דאי ס"ד בכותבי ספרים תפילין ומזוזות נמי מצי מעכיב, למה לי לאפוקיה להאי סופר יהודי מפשטיה ולאוקומי סופר מאתא, לשבקיה כפשטיה בכותב ספרים תפילין ומזוזות, אלא משום דהני נמי כיון דמלאכת שמים היא לא מצי מעכיב". ולשיטתם צ"ל ש"רופא" האמור כאן אינו מציל נפשות, דאל"כ מקיים מצוה וא"א לעכב עליו.

אולם הרמב"ן (ד"ה בספרא דמתא) פירש, ש"סופר מתא" הוא כותב שטרות וספרי תורה, שאפשר לעכב עליו. א"כ ברור דס"ל שבכל דבר מצוה אסור להרעיש, ורק במלמד תשב"ר התירו.

בירור דעת רש"י

רש"י פירש: "סופר מתא - מלמד תינוקות העיר ומושיב מלמדים תחתיו, והוא מורה את כולם איך יעשו ויש שם קול גדול". בבית יוסף (סי' קנו) הבין, ש"סופר מתא" לרש"י הוא מעין מפקח ראשי המכוון את המלמדים (ואינו מלמד תינוקות בעצמו), ובו לא נאמר ההיתר מתקנת יהושע בן גמלא, אע"פ שיש בזה מצוה להדריכם בדרך ישרה. לפ"ז ס"ל לרש"י שרק מלמד תשב"ר א"א לעכב עליו, אבל בשאר מצוות לא.

ולכאורה יש לתמוה על פירוש זה: א. רש"י כתב בפירוש "מלמד תינוקות העיר", ומבואר שהוא עצמו מלמד תשב"ר ולא רק מדריך את המלמדים. ב. רש"י הדגיש בדבריו ש"יש שם קול גדול" – ומשמע שטעם האיסור להשכיר לו בית היא מחמת כמות הרעש ולא אופי הרעש.

עוד יש להבין, שהרי לקמן (כא ע"ב) לגבי פסידא דלא הדר פירש רש"י דסופר מתא הוא לבלר,[17] וא"כ מדוע כאן שינה לפרש שהוא 'מלמד תינוקות העיר'?[18]

נראה שכוונת רש"י שבאמת "סופר מתא" כאן הוא מלמד תינוקות, אלא שאינו עושה זאת בדרך המקובלת, ומרעיש באופן חריג שאינו ע"פ ההלכה, כלשונו "ויש שם קול גדול". כלומר, מדובר באדם שמלמד לחמישים תינוקות ויותר, והרי אמר רבא בסוגיין דסך מקרי דרדקי עשרין וחמישה ינוקי, ולחמישים מותבינן תרי, ולכן אינו נכלל בתקנת יהושע בן גמלא. כך הבינו הרמב"ן והדרישה בדעת רש"י. [ומש"כ רש"י "מושיב מלמדים תחתיו" וכו', הפשט הוא שיחד עם התלמידים נמצאים גם מלמדים.]

מעתה, לומדים אנו מדברי רש"י שני דברים:

1. ההיתר של הרעשה בעשיית מצווה הוא רק כשעושה על פי תקנות חז"ל, אך אם אינו עושה זאת כתקנת חז"ל, והרעש מוגזם, על אף שעושה מצווה – אפשר למחות בידו.


2. רש"י סובר שא"א לעכב על רעש הנגרם מקיום מצוות, כמו לבלר (ולא רק מלמד תשב"ר), ולכן העדיף לפרש כאן אחרת את הביטוי "סופר מתא".

אך קשה, שלגבי "רופא" פירש רש"י "מוהל", ומכאן משמע כדעת הב"י דס"ל לרש"י שבשאר דברי מצוה יכול לעכב עליו?

והנה בט"ז (קנו, על סע"א) פירש בדעת הטור, דלהכי כתב "כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה", להורות דדוקא בענין מצוה התלוי בצירוף אנשים כמו אלו דחשיב, משא"כ כשאפשר לו לילך לבתי האנשים שצריכין לכך, מעכבין עליו שלא ליעשות מוהל, אם הוא בענין שיבואו הרבה אנשים לביתו. עכ"ד. וכעין סברא זו מצאנו לעיל במאירי גבי חנות שבחצר לעומת קול הפטיש והריחיים.

ולפ"ז נראה לבאר שזוהי שיטת רש"י: במלמד תשב"ר התירו אף בביתו מתקנת יהושע בן גמלא, ובשאר דברי מצוה: אם המנהג לעשותם במקום אחר כמו מוהל – אפשר לעכב עליו, ואם המנהג לעשותם בביתו כמו סופר סת"ם – א"א לעכב עליו.

היוצא מדברינו שישנן שלוש שיטות על אלו מצוות א"א לעכב:

1. שיטת הרמב"ן: רק מלמד תשב"ר.


2. שיטת התוס' וסיעתם: כל מצוה.[19]


3. שיטת רש"י (והטור לדעת הט"ז): מלמד תשב"ר, ומצוות שהדרך לעשותם בביתו.

שיטת הריטב"א

בב"י כתב שמקור דברי הטור בתשובת הריטב"א (סי' כז). ותמה על כך בכנה"ג (מהדו"ב הגב"י אות א) שהרי הריטב"א שם כתב בזה"ל: "ולא דוקא מלמד תינוקות של בית רבן. אלא הוא הדין לעשות מדרש להרביץ תורה או לדרוש בו לרבים כדי להגדיל תורה ולהאדיר ולא תשכח תורה מישראל. דכוליה חד טעמא הוא". ומבואר שלא התיר בכל מילי דמצוה, אלא רק בהקמת בית מדרש, דדמי למלמד תשב"ר.

אמנם אפ"ל שלדעת הב"י ההיתר היסודי היה רק במלמד תשב"ר ממש, כתקנת יהושע בן גמלא, ואם הוסיף הריטב"א דכל בית מדרש מותר, ממילא כבר הרחיב את ההיתר וה"ה לכל מילי דמצוה. אבל הכנה"ג הבין שההיתר עצמו היה מלכתחילה לכל לימוד תורה, ובזה גופא עסק הריטב"א, אבל לא הרחיב את ההיתר לשאר מצוה.

פסק ההלכה

בשו"ע (קנו, ג) נפסק כדעת רוב הראשונים: "וכן יש לו ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו, ואין השכנים יכולים למחות בידו ולומר לו: אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן. והוא הדין לכל מילי דמצוה, שאינם יכולים למחות בידו". ויש להעיר שלא חילק בין המצוות, ומבואר שהבין דברי התוס' ורבינו ירוחם כפשוטם.

 

סיכום

העולה להלכה:

• פתיחת חנות בחצר הגורמת לנכנסין ויוצאין – יכולים בני החצר לעכב בכל מצב.


• במלאכות שדרך לעשותן בביתו: לשו"ע – יכולים לעכב אא"כ החזיק. לרמ"א – אין יכולים לעכב אף אם לא החזיק.


• חולה – לכו"ע יכול לעכב, שדין היזקו כקוטרא ובית הכסא. ואם היה בריא ואח"כ נחלה – לנתיבות יכול לעכב, ולחזו"א אינו יכול לעכב.


• הרעשה בדבר מצוה – לשו"ע בכל מילי דמצוה אין יכולים לעכב, ולט"ז בדעת הטור – רק דברי מצוה שדרך העולם לעשותן בביתו.

 

---

Add your comments:

I agree that my comment appears on the site