ישיבת כרם ביבנה

ואנכי לא אשכחך

הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר

הפטרת השבוע, השנייה לשבע דנחמתא, פותחת בהיגד של ייאוש מצד עם ישראל הכבול בחבלי הגלות: "ותאמר ציון עזבני ה', וה' שכחני" (מט, יד). המלבי"ם סבור שלשני הפעלים משמעות שונה, וציון מתלוננת על שתי רעות: "כי העזיבה תהיה מפני החטא ואז עדן זוכר בהנעזב. אבל השכחה היא מפני המיאוס ואז לא יזכור בו עוד כלל". הווי אומר, ה' רחק מבני ישראל הן מצד חטאם שלהם ["עזבני"] והן מפני שלבו שלו אינו נתון להם עוד ["שכחני"][1].


כנגד מחשבות ייאוש אלו אומר הנביא: "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה, גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך" (מט, טו). פירוש כשם שאין אישה שוכחת את עולה [=בנה] בגלל אהבתה אותו, וקל וחומר שאינה מזניחה את "בן בטנה"- הוא היונק שדי אמו אשר מלבד האהבה יעורר גם רחמים כי הוא צריך לאמו. ו[גם] אם תשכח את האהבה, האם תשכח את הרחמים מלרחם על בנה הקטן?"[2] (מלבי"ם). "ואפילו אם אלה תשכחנה - יש נשים אכזריות שתשכחנה בניהן או עצמן[3] (אבן עזרא) - הקב"ה מבטיח לציון, לעם ישראל- "ואנוכי לא אשכחך"!


הגמרא במסכת ברכות דורשת את פסוקנו בכמה אנפין. נתעכב בזה על שתי דרשות של הגמרא שהראשונה בהן עוסקת בשאלה האם ה"עזיבה" וה"שכחה" שבפסוק מתארות מצב זהה או שונה. וכך דנה הגמרא : "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני - היינו עזובה היינו שכוחה? אמר ר"ל אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע אדם נושא אישה על אשתו הראשונה, זוכר מעשה הראשונה! אתה עזבתני ושכחתני" (ברכות לב, ע"ב).


את פשר שאלת הגמרא ואת ההסבר במשל האדם הנושא אישה על אשתו, הסביר המגיד מדובנה. אדם המגרש את אשתו ועוזב אותה לנפשה חושש לעתים לישא אחרת תחתיה. במצב זה האישה העזובה נשכחת אט אט מזיכרונו. אבל כשהאדם נושא אישה אחרת אין העזובה נשכחת, שהרי תמיד יש מקום להשוואה בין הנשים. קל וחומר כאשר אין האישה השנייה נוחה לאדם, אז בוודאי עולה זיכרון הראשונה לפניו לטובה. בשאלת הגמרא ישנה תמיהה על החזרה ועל כפל הלשון 'עזבני' 'שכחני'. תירוץ הגמרא מביא את טענת כנסת ישראל, שאם היה הקב"ה בוחר אומה אחרת ח"ו, היה מגלה בוודאות שכנסת ישראל עדיפה עליה עשרות מונים. אולם משום שהקב"ה לא לקח לו אומה אחרת, לכן בדומה לגרוש שלא נישא שנית, הגענו ח"ו למצב של "עזבני" ו"שכחני"!


הגמרא ממשיכה: "אמר לה הקב"ה, בתי! י"ב מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חייל. ועל כל חייל וחייל בראתי לו שלושים לגיון...ועל כל גיסטרא וגיסטרא תליתי בו שס"ה אלפי ריבוא כוכבים, וכולן לא בראתי אלא בשבילך, ואת אמרת עזבתני ושכחתני? כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר?". המהרש"א בחידושי אגדות שם מעיר: "בכולן נקט מספר שלושים דהיינו נגד שלושים ימי החודש דבכל יום ממונה אחד מהם, ונקט ז' מיני שררה זה למעלה מזה: מזל, חייל, לגיון, רהטון, קרטון, גיסטרא וכוכבים נגד שבעה כוכבי לכת אשר בז' רקיעים זה למעלה מזה". וכולן לא נבראו אלא בשביל ישראל, שנאמר "בראשית ברא א‑לוהים - אמר ר' ברכיה, שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות ישראל דכתיב בראשית ברא א‑לוהים, ואין ראשית אלא ישראל, שנאמר 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתה'"[4]. הקב"ה מגיב "אנכי לא אשכחך" מצד אהבת ה' את עמו שהיא מעל ומעבר לבחירתם הטובה, ומצד קדושתם ודבקותם בו. כיצד יוכל לשכוח את עולותיהם [=התשכח אישה עולה] ופטרי רחמיהם [=מרחם בן בטנה] שהקריבו לפניו במדבר?


והגמרא מסיימת את הדו-שיח בין ה' לעמו לפי המשך הפסוק: "אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה 'גם אלה תשכחנה'. אמרה לפניו הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני? אמר לה 'ואנכי לא אשכחך'. והיינו דאמר ר"א אמר ר' אושעיא מאי דכתיב 'גם אלה תשכחנה' - זה מעשה העגל, 'ואנכי לא אשכחך' - זה מעשה סיני".


כלום איפה ואיפה יש בשכחת המקום? ברצונו שוכח וברצונו אינו שוכח? ידוע[5] מאמר חז"ל על הפסוק "הן עשו אחי איש שעיר ואנוכי איש חלק" (בראשית כז, יא): משל לקווץ [= איש שעיר בעל קווצות תלתלים] וקרח שהיו על שפת הגורן. עלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו, עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו. כך עשיו הרשע כל השנה כולה הוא מתלכלך ואין לו במה להתכפר, אבל יעקב בא יוה"כ ומתכפר" (ילקוט שמעוני, בראשית, סוף רמז קיד). הכלל העולה מהמדרש הוא שהחטא אינו מהותי ליהודי, אלא בא רק במקרה ובאופן חיצוני; וכן נאמר "אל תראוני שאני שחרחורת [שאין שחרותי פנימית מהותית, אלא רק] ששזפתני השמש" (שיר השירים א, ו). ועל כן מעשה העגל שהוא חיצוני ואקראי לעם ישראל ואינו מבטא את פנימיותו, עליו נאמר "גם אלה תשכחנה". אבל הקדמת נעשה לנשמע המביעה את מהות ישראל וטבעו האמיתי - לא תשכח לעד ולנצח נצחים - "ואנכי לא אשכחך".



(מתוך הספר עיוני הפטרה)





[1] ויש כאן "שני דינים" שונים בריחוק: יש מצב שאדם אוהב גם את מי שחטא נגדו, ויש מצב שאדם מואס גם במי שלא חטא נגדו.




[2] דהיינו האם מסוגלת האישה שלא לחמול על בנה? ובדעת מקרא העיר: "בלשון 'מרחם בן בטנה' יש רמז לתקבולת רחם=בטן. השווה לעיל מו, ג: 'העמוסים מני בטן הנישאים מני רחם'" (הערה 1).




[3] אולי כוונתו לנשים חולות נפש השוכחות את עצמן.




[4] ויקרא רבה לו, ד. ובאותיות דר"ע מצינו "מה ת"ל בראשית בשביל שלושה שנקראו ראשית, תורה וישראל ויראה". והשווה רש"י בראשית א, א.




[5] כוכב מיעקב, עמ' 86-87. ועיין עוד בעניין זה בהרחבה דבריו של מרן ראש הישיבה הרב ח"י גולדוויכט זצ"ל, אסופת מערכות, בין המצרים, עמ' רז ואילך.



 

 

השיעור ניתן ב אדר שני תשס"ה

קוד השיעור: 4595

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר להפטרת פרשת עקב - שבע דנחמתא

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע
הרב מאיר אורליאן
הרב מאיר אורליאן
ע
הרב אביגדור שילה
ע K