כאשר הקב"ה הטיל על מרע"ה את התפקיד הגדול להוציא את בנ"י ממצרים "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" (שמות ג', י'), ענה משה "... מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים", פירש"י: "אף אם חשוב אני מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים". לאמירה זו של משה כבר קדמה אמירה אחרת "... ויאמר אכן נודע הדבר" (שם ב', יד'), ושם פירש"י בשם המדרש: "נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך".
כאשר משה רבינו התבונן במצבו הרוחני הירוד של עם ישראל הוא הגיע למסקנה שאמנם עם זה אינו ראוי לגאולה, לכן הוא גילה את הרהורי לבו גם לקב"ה ולא היסס לומר את מה שבלבו. וכאן באה תשובתו של הקב"ה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", ואומר ע"כ רש"י: " ... וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהם עתידים לקבל תורה על ההר הזה סוף שלושה חודשים שיצאו ממצרים. הקב"ה גילה למשה שאמנם לפי ההתרשמות החיצונית הנך צודק שבמצבם הנוכחי אינם ראויים לגאולה, אולם בקרבם פנימה עם זה בעל כוחות רוחניים אדירים שבבוא העת יתגלו, ואז יתברר שאמנם ראויים וראויים הם.
אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולכן משה רבינו הגיע למסקנה כפי שהגיע, אולם הקב"ה שהוא חוקר לבב, דן גם לפי צפוני הלב. ולכן הוא הכריע שיש לגאול את העם הזה, כי רק הוא אשר בבוא הזמן יאמר כאיש אחד ובלב אחד נעשה ונשמע.
רעיון דומה למדים ממי המבול. הרמב"ן בפרושו עה"פ "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלי זית טרף בפיה, וידע נח כי קלו המים מעל הארץ" (בראשית ח', יא') מביא המדרש בשם ר' לוי מהר המשחה הביאה אותו דלא טפת ארעה די ישראל דמיא דמבולא, ומבאר הרמב"ן שאמנם גם א"י כוסתה ע"י מי המבול אלא שבא"י לא ירד המבול והמים שהיו בה זרמו לתוכה מארצות אחרות. לכן בכל מקום שירד המבול גם עצים הושחתו, אולם בא"י שהמים זרמו לתוכה, העצים נשארו עומדים מתחת לפני המים. לכך יכלה היונה להביא משם את עלי הזית, ויחד עם זאת היה זה סימן שגם שבכל העולם המים ירדו. בטרם שירדו המים נתכסתה א"י ככל הארצות, אולם לאמיתו של דבר מתחת לפני המים לא היתה בה שום השחתה. לכן אל נתייאש גם אנחנו, גם אם לפעמים נראה לנו שאין הבדל חלילה בינינו לבין אומה"ע, עלינו לדעת, שזו רק התרשמות חיצונית, אשר מתחתיה מסתתרת כנסת ישראל בכל הודה ותפארתה.
באמצע חורף של שנת תשי"ד כאשר הייתי עדיין אברך צעיר, נקראתי לכהן כר"מ בישיבת "כרם ביבנה", אשר נפתחה כחודשיים וחצי לפני כן. קבוצת תלמידים שלמדו בה מנתה כחמישה עשר, אלו היו המייסדים של ישיבה זו שבע"ה הלכה וגדלה וזכתה כבר להוציא מתוכה אלפים רבים של תלמידים וביניהם תלמידי חכמים מובהקים, בני תורה שתורתם עיקר ומלאכתם ארעי, וכן בעלי בתים לדוגמא אשר קובעם עיתים לתורה. נדמה לי שעל הראשונים ניתן לומר שאלו קמו מנוער שלכאורה לא היה נראה על פניו מה שמסתתר בתוכו, תשוקה גדולה ללימוד תורה בכל ענפיה, אלו זכו וזיכו ולכן גם שכרם כנגד כולם. בהזדמנות זו ברצוני להביע להם ברכת יישר כח בכל הלב, ועליהם אוכל לומר ללא היסוס ומתלמידי יותר מכולם.

(פורסם בענבי הכרם, פרשת וארא)