שתי פרשיות שבמרכז החיים היהודיים נמצאות בפרשתינו, האחת פרשת ברית המילה והשניה עקידת יצחק.

בענין עקידת יצחק נאמר "ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם" (בראשית כב', א'). א"כ זהו ניסיונו של אברהם אם יתגבר ויעלה את בנו לעולה לה', ניסיון זה לאברהם, הקשה מבין הניסיונות משום אהבתו הרבה לבנו יחידו, אך גם משום שאברהם האיש מודיע בשער שאין עבודת האל קשורה בהקרבת קרבנות חיים, ועבודה עניינה בלב ובמעשה ואינו אמור לפגוע בזולתינו ועוד רעיונות מעין אלו, וע"כ נסיון גדול וקשה הוא. אולם חז"ל כינו ניסיון זה בשם עקידת יצחק כאילו באו לומר שגם יצחק הינו שותף בנסיון זה ומפרשים רבים מנסים לנתח נסיונו של מי גדול יותר.

אולם אפשר שחז"ל נתנו את השם- "עקידת יצחק" לומר שהיו שני שותפים במעשה העקידה, אצל אברהם הניסיון היה הפן העיקרי ואצל יצחק, העקידה נתנה לו השגות מיוחדות במינן. 

נביא לקמן מדרש המבאר במה זכה אברהם כתוצאה מברית המילה, ונראה שאותו ענין בו זוכה אברהם בברית המילה יצחק זוכה במעשה העקידה, והדברים טעונים ביאור והרחבה כדלקמן.

במדרש- בראשית רבה (פרשה מח' אות ב') על הפס'- "וירא אליו ה' באלוני ממרא" שאברהם אבינו זוכה שהקב"ה יתגלה אליו בזכות המילה וזה לשון המדרש: " 'ומבשרי אחזה אלו-ה' אמר אברהם: אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו להידבק בזאת הברית... אילולי שעשיתי כן מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי 'וירא אליו ה' ' ".

ובבראשית (כ"ז, א') נאמר- "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות". בסיבת כהות עיניו של יצחק מצאנו מדרשים סותרים.

במדרש- דברים רבה (פרשה י"א אות ג') נאמר: "יצחק אמר למשה אני גדול ממך… שפשטתי את צוארי על גבי המזבח וראיתי את פני השכינה. אמר לו משה: אני נתעליתי יותר ממך שאתה ראית פני השכינה וכהו עיניך. מנין? דכתיב:(בראשית כ"ז,א'), 'ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות' " מהו מראות? מראות בשכינה, אבל אני הייתי מדבר עם השכינה פנים בפנים ולא כהו עיני…". מדרש זה תמוה הוא ביותר, ישנו עימות קטנוני מי גדול יותר אתמהה זו היא ענוה, ממדרש זה עולה שסיבת כהות עיניו של יצחק היא ראיית פני השכינה.

ומאידך, מובא במדרש- בראשית רבה (פרשה כ"ה אות ה'): "… ר' יצחק פתח: (ישעיה ה',כ"ג) 'מצדיקי רשע עקב שוחד'- כל מי שנוטל שוחד ומצדיק את הרשע בעקב, 'וצדקת צדיקים יסירו ממנו' (שם)- 'וצדקת צדיקים' זה משה, 'יסירו ממנו' זה יצחק. ע"י שהצדיק את הרשע כהו עיניו. 'ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות' ".

ממדרש זה עולה שסיבת כהות עניו של יצחק היא נטילת השוחד מבנו עשיו.

וצריך להבין- מה פשר השוואת יצחק למשה רבינו בשני המדרשים הנ"ל? וכי רק משה הוא בכלל "וצדקת צדיקים"? כמו כן, עלינו לבאר את הסתירה בין המדרשים בעניין סיבת כהות עיניו של יצחק, תוך שימת דגש מיוחדת להשוואה למשה רבינו דווקא.

אנו מוצאים נקודת השוואה בחז"ל בין דם הברית ובין עקידת יצחק.

הקב"ה ציוה שישראל יקחו דם וישימו אותו על המשקוף ועל שתי המזוזות.

משה רבינו בציוויו לישראל הפך את הציווי ואמר לשים את הדם על שתי המזוזות ואח"כ על המשקוף. חז"ל עמדו על פשרו של שינוי זה.

כמו כן, מצינו במדרשי חז"ל גם בענין זה שני מדרשים:

במכילתא על הפסוק "וראיתי את הדם" דרשו חז"ל: "רואה אני דם עקידתו של יצחק שנאמר 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה' ומבואר- ששימת הדם נועדה להזכיר את עקידת יצחק ובזכותה אני פוסח על דלתות ישראל".

מאידך, נאמר בשמות רבה (פרשה י"ז אות ג') :

" 'וטבלתם בדם אשר בסף'- מה ראה הקב"ה להגן עליהם בדם כדי לזכור להם דם מילת אברהם ובשני דמים ניצולו ישראל ממצרים בדם פסח ובדם מילה שנאמר (יחזקאל ט"ז,ו') 'ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמייך חיי '- בדם פסח ובדם מילה".

ממדרש זה משמע שברית המילה של אברהם עמדה לזכות ישראל במצרים ואילו מהמכילתא משמע שעקידת יצחק היא שעמדה לזכות ישראל במצרים וצריכים להבין מהו המכנה המשותף בין ברית המילה ובין עקידת יצחק? ומוסיף המדרש הנ"ל:

" 'והגעתם אל המשקוף'- בזכות אברהם 'ואל שתי המזוזות'- בזכות יצחק ויעקב. ובזכותם ראה את הדם 'ולא יתן המשחית' ".

וצריך עיון- בזכות אברהם- ניחא, דזוהי זכות המילה, בזכות יצחק- ניחא, דזוהי זכות העקידה אך מהי זכות יעקב עליה מדבר המדרש ?

במדרש תנחומא על הפס'

" 'וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם, התחיל דם המילה לטפטף, אמר ליה הקב"ה בשכר חייך שבזכותך אני אחוס על בניך בשני דמים ואפרע משונאיהם שנאמר (יחזקאל ט"ז, ו') 'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך' שני דמים שנאמר: 'ואומר לך בדמייך חיי' זה דם פסח 'ואומר לך בדמייך חיי' זה דם המילה…".

גם ממדרש זה עולה שזכות המילה היא שעמדה לישראל בצאתם ממצרים.

נדון בעניין אחר ונשוב לפרוע הקפתינו בהמשך הדברים.

משה רבינו ואליהו הנביא עברו מאורע דומה.

אצל משה רבינו מצאנו בפרשת כי תשא שהוא מבקש מהקב"ה- "ויאמר הראני נא את כבודך" (שמות לג', יח'-כב') והקב"ה משיב לו: "ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך…וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם… והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכתי כפי עליך עד עברי".

ולא נתבאר לנו מה בדיוק ביקש משה רבינו לראות במעמד זה? וכן צריך עיון- מהי תשובתו של הקב"ה? ומה רואה משה במעמד זה והלא כבר נאמר "כי לא יראני האדם וחי"?

ובגמרא במסכת מגילה י"ט: נאמר- "אמר ר' יוחנן אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולים לעמוד מפני האורה שנאמר "כי לא יראני האדם וחי" ומבאר רש"י שם- שאף אליהו עמד באותה מערה בה עמד משה.

אצל אליהו הנביא נאמר- מלכים א' פרקים י"ח- י"ט שם מתואר מאבקו של אליהו הנביא בנביאי הבעל ולאחר קידוש השם שהיה על הר הכרמל כשכל העם נופלים על פניהם ואומרים "ה' הוא האלוקים" ואחרי הריגת נביאי הבעל בורח אליהו הנביא מפני איזבל. ואז- ה' אומר לו "מה לך פה אליהו" ומשיב אליהו "קנא קנאתי לה' אלוקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל…". ואז אומר לו ה'- "צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה".

ותגובת אליהו למחזה זה היא- "וילט פניו באדרתו ויצא ויעמוד פתח המערה…". 

 וע"פ דברי הגמרא במסכת מגילה מתבאר שגם משה וגם אליהו ניצבים באותה מערה וצריך להבין מהו המסר שרצה הקב"ה להעביר למשה ולאליהו הנביא במחזה זה?  

וכיצד מחזה זה מהווה תיקון לחטאו של אליהו?

במדרש שמות רבה פרשה כ"ט מתוארת הבריאה בזמן מתן תורה וז"ל המדרש:

"אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן כשנתן הקב"ה את תורתו ציפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו… אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול 'אנוכי ה' אלוקיך' וכן הוא אומר (דברים ה',י"ט): 'את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף' אמר ר' שמעון בן לקיש: מהו 'ולא יסף'? אלא כשאדם קורא לחבירו יש לקולו בת קול והקול שהיה יוצא מפי הקב"ה לא היה לקולו בת קול. ואם תמה אתה על זו הרי אליהו כשבא לכרמל כנס כל הכומרים (נביאי הבעל) ואמר להם: )מלכים א' י"ח, כ"ז) 'קיראו בקול גדול כי אלוהים הוא' מה עשה הקב"ה ? הדמים כל העולם והשתיק העליונים והתחתונים והיה העולם תוהו ובוהו… שאם ידבר הם אומרים: הבעל עננו על אחת כמה וכמה כשדיבר הקב"ה על הר סיני השתיק כל העולם כדי שידעו הבריות שאין חוץ ממנו ואמר אנוכי ה' אלוקיך…".

ומדרש זה אומר דרשני.

מדוע היה צורך להשתיק את כל הבריאה בעת מתן תורה? וכי ציוץ הציפור מפריע למתן תורה? ותשובת המדרש היא- "כדי שידעו הבריות שאין חוץ ממנו".

והביאור הוא- הקב"ה רצה לייסד את יחודו בבריאה וזהו ענין "יחוד ה' " ש"אין עוד מלבדו".

בפשט הדברים- יחוד ה' היינו שהקב"ה הוא אחד ויחיד. אך בעומק הענין יחוד ה' היינו שאין שום מציאות מבלעדי ה' ומשום כך אין בעולם דבר המחייב את ה'. שהרי אם ישנו כח כזה הרי זה מעיד שאין הוא יחיד.

וכן כתב הרמח"ל בספרו "דעת תבונות" שישנה הנהגת שכר ועונש וישנה הנהגת היחוד.
ובביאור הנהגת היחוד כתב: "נמצא שכל מה שמתברר לנו באמת מעוצם שלמותו הבלתי בעלת תכלית הוא רק יחודו השלם שכאשר נביט בהבטה עיונית על כל המעשים אשר נעשו תחת השמים נראה הילוך אחד שסובב והולך והיתה מנוחתו רק גילוי האמת הזאת…והוא מה שציונו הכתוב (דברים ד', ל"ט) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים" משמע שצריך ישוב הדעת ועצה נכונה בענין זה".

דהיינו- שיש להקב"ה 2 דרכים בהנהגת הבריאה.

יש דרך הנהגת שכר ועונש, ע"פ מעשי האדם. צדיק וטוב לו, רשע ורע לו.

אך יש להקב"ה דרך נוספת והיא דרך הנהגת היחוד. וזהו "נס ההצלה שלנו". עפ"י לשון הרמח"ל.

בהנהגה זו הבין משה ש"ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא" שכן אין תלות במעשים של האדם אלא ברצונו של הקב"ה. וזהו שאמר הקב"ה למשה במערה- "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם". דהיינו- שהקב"ה יכול לבחור בהנהגת היחוד כרצונו.

אמונת היחוד קובעת שאין שום כלל המחייב את הקב"ה ואפי' הכללים שקבע הקב"ה בעצמו אינם מחייבים אותו יתברך.

ובמשנה במסכת תענית כ"ו: מובא- "אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה …שקר החן והבל היופי…" ויש לעיין- וכי יוה"כ הוא היום המתאים למחול בנות ירושלים בכרמים?

ובהמשך הסוגיא מובא בגמרא בתענית בדף ל"א. מובא: "אמר ר' אלעזר- עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר 'ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קיוינו לו ויושיענו זה ה' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו' ".

ויש להבין עוד- מהי המשמעות של המחול שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים ?

וכן- מהי האריכות בפסוק "ואמר ביום ההוא…" ומדוע הכפילות לכאורה בתיאור של הקב"ה?

כמו כן, מהגמרא משמע שכנגד המחול של בנות ירושלים בכרמים- עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים. וצריך להבין מהי ההקבלה בין הדברים ?

ובביאור הענין יש לומר: במדרש שמות רבה (פרשה כ"ג אות ט"ו) מובא:

'זה אלי ואנוהו'- אמר ר' ברכיה בא וראה כמה גדולים יורדי הים. משה כמה נתחבט ונתחנן לפני המקום עד שראה את הדמות. שנאמר (שמות ל"ג, י"ח) 'הראני נא את כבודך' אמר לו הקב"ה: 'לא תוכל לראות את פני' ובסוף הראה לו בסימן, שנאמר (שם, כ"ב) 'והיה בעבור כבודי' החיות הנושאות את הכסא אינן מכירות את הדמות ובשעה שמגיע זמנן לומר שירה הן אומרים: באיזה מקום הוא? אין אנו יודעות אם כאן הוא אם במקום אחר הוא אלא בכל מקום שהוא (יחזקאל ג', י"ב) 'ברוך כבוד ה' ממקומו'. ועולי הים כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר 'זה אלי ואנוהו' אמר להם הקב"ה: בעולם הזה אמרתם לפני פעם אחת 'זה אלי ' אבל לעתיד לבא אתם אומרים אותו דבר שתי פעמים שנאמר (ישעיהו כ"ה, ט') 'ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קוינו לו וישיענו זה ה'…' ".

וצריך להבין- מהי המשמעות של אמירה פעם אחת ואמירת שתי פעמים?

אלא- ה' היא מידת הרחמים. אלוקים- היא מידת הדין.

בקריעת ים סוף הרגישו ישראל את היחוד של "ה' הוא האלוקים" אך לעתיד לבא יורגש היחוד בצורה ברורה יותר.

ביוה"כ אנו אומרים "ה' הוא האלקים".

אצל אליהו הנביא בהר הכרמל אמרו כל ישראל "ה' הוא האלוקים" כלומר אותה הנהגת רחמים המתבטאת בשם ה' ומידת הדין המתבטאת בשם אלוקים שתי המידות מאותו מקור ואינם ח"ו שני כוחות, והמשמעות היא- אמונת היחוד. ישראל רואים את ההשגחה ומבחינים שישנה בחירה של הקב"ה בעם ישראל ובחירה זו אינה תלויה במעשי האדם. אלא "וחנותי את אשר אחון".

ובגמרא במסכת חגיגה דף ג' מובא: " 'את ה' האמרת היום וה' האמירך היום'- אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דכתיב- 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' " .

ומבאר המהר"ל בנצח ישראל: "כי אי אפשר שתהיה עוד אומה שנקראו בנים כי השם יתברך הוא אחד בעצמו ומאחר כי הבן הוא מן אמתת עצמו אשר אמתת עצמו הוא אחד ולכן בנו גם כן אחד… כי השם יתברך מעיד על ישראל שהם אחד… כי מאחר כי מישראל הם מן אמתת עצמו יתברך והוא יתברך אחד וכן אשר מושפע מאיתו יתברך הוא אחד אבל שאר אומות שאף היו מושפעים מן השם יתברך מ"מ אינם מושפעים מאמתת עצמו… ודבר זה מורה על הקישור והחיבור שאין לו פירוד כלל… כיוון שהם נקראים בני בכורי והבכור הוא אחד מורה שיש כאן חיבור גמור לפי שהם מושפעים מאמתת עצמו…".

והמתבאר הוא- שיחוד ה' גורם ליחוד עם ישראל. כמאמר הגמ' "אתם עשיתוני… ואני אעשה אתכם".

הברית שנמצאת בפרשת כי תבא (כמאמר הפסוק "את ה' האמרת היום") משמעה- שבעצם עם ישראל אינם תלויים במעשיהם. בחירת ה' בעם ישראל תלויה רק בעצם הבחירה ולא בשום מעשה.

ועל כן- כשהקב"ה הראה למשה רבינו את הנהגת היחוד, משה מיד פותח במסע סנגוריא על עם ישראל ודורש מה' שיסלח לישראל על חטא העגל, וכך על כל חטאי ישראל. משה מבין את המסר בהנהגת היחוד.

מאידך, אליהו הנביא מקנא לה' ואומר "כי עזבו בריתך בני ישראל"  ובעקבות טענה זו של אליהו נראה בעליל שלא הבין את המסר בהנהגת היחוד ומשום כך, הקב"ה מצוה לו לשוב אל המערה.

וזאת- כדי שאליהו יראה שוב את יחוד ה' ברמה גבוהה יותר. ויבין ש"ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא". כנגד טעותו של אליהו יש את טעותו של יצחק.

יצחק במעמד העקידה ראה את "יחוד ה'" והבין את המסר של הנהגה זו. וזהו שכתוב במדרש שיצחק ראה את פני השכינה. אך יצחק רצה לקרב את עשיו בעזרת הנהגת היחוד. והקב"ה מעמידו על הטעות שכן רק כשיווצר עם ישראל- יווצר יחוד עם ישראל. ועשיו אינו בכלל ישראל. וממילא- עשיו הוא ברשעו. ואותו אין הקב"ה בוחר כבחירת עם ישראל.

וממילא- כהות העינים של יצחק נבעה מראייתו את יחוד ה' וראיה זו היא שגרמה לו לקרב את עשיו. וא"כ אין כל סתירה בסיבת כהות עיניו של יצחק שכן הראיה של יחוד ה' היא שגרמה לקירובו של עשיו. גם יעקב בראותו את המלאך ראה את יחוד ה' אך גם יצחק וגם יעקב עדיין לא ראו את יחוד ישראל. כנגדם- בא משה רבינו ואומר ליצחק "אני גדול ממך". אומנם, שנינו ראינו את השכינה . שנינו ראינו את יחוד ה' אך אני ראיתי את השכינה ולא כהו עיני! אני הבנתי את המשמעות הנכונה של יחוד ה', והמכנה המשותף- הוא יחוד ה'. אולם בין גילוי השכינה שצפה אברהם לבין גילוי השכינה שצפה יצחק ישנו הבדל. אצל אברהם אבינו- אמונת יחוד ה', נבעה ממעשה ברית המילה שנאמר "וירא אליו ה' באלוני ממרא" אברהם היה אקטיבי .

אצל יצחק אבינו- הענין הוא פסיבי יצחק לא ברח ממעשה העקידה. וזה דומה יותר ליחוד של עם ישראל שאינו קשור למעשיהם.

משה- אומר לישראל- לשים את הדם "על שתי המזוזות…" והוא בעצם רומז לישראל- שבחירתם אינה תלויה כלל במעשיהם.

וזהו הביאור בענין אותו מחול שעתיד ה' לעשות לצדיקים, יחוד ה' במלואו, ועל כן הפסוק שאומרים הצדיקים "...הנה אלוקינו זה קיווינו לו ויושיענו זה ה' קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" (ישעיה כה', ט'). פעמים שם ה' האחד שם אלוקים והשני שם הוי-ה.

ומובא בספרים-  שיום הכיפורים הוא כ-פורים. המן טען "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" המן מציין את פירוד עם ישראל. המן נלחם ביחוד של עם ישראל.

וזהו עניין הקשר בין יום הכיפורים - בו מופיע ענין יחוד ה' ובין יום פורים בו ממשיך הענין של יחוד ישראל.