ישיבת כרם ביבנה

פנינים מן ההגדה

הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה

(נכתב ע"י משה כהן נ"י) 

MS Word להורדת השיעור

אגוזים: בראש השנה אין אוכלים אגוזים-- "אגוז" בגימטריא = חטא (בלי האל"ף). בפסח דווקא אוכלים אגוזים, וכתוב בספרים שר"ה היא תשובה מיראה, ופורשים מהאגוז, מהחטא. ואילו בפסח יש תשובה מאהבה, וחוזרים אל החטא, אל האגוז, כדי לתקנו.


סיפור יציאת מצרים: יש ששאלו מאי בין הזכרת יציאת מצרים כל יום שחרית וערבית, לבין הזכרה מיוחדת בליל הסדר?
ברמב"ם פ"ז מהלכות פסח מובא הסדר של ליל הסדר: "מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים." "לספר" משמעו להרחיב -- זו מצוה שמיוחדת רק לליל הסדר, להאריך בדברים.
ועוד משהו: "לפי דעתו של בן אביו מלמדו" -- לכן תיקנו חז"ל זאת בדרך של שאלה ותשובה. בפסיכולוגיה המודרנית ידוע שהגירוי האינטלקטואלי יבוא רק ע"י שאלה ותשובה, ולא די בהצגת דברים בעלמא.
הבדל שלישי: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" -- אי אפשר להבין על מה מודים, בלא להתחיל בגנות.
ועוד: יש צורך בהזכרת "פסח, מצה, ומרור."


חירות עולם: הנוסח של "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים" הוא תימה. כבר המהר"ל ראה בקיבעון הזה של ההישארות במצרים, לולא הנס, יסוד גדול. הוא ממשיל זאת לכבאי שהציל אדם; הרי לא נראה בזרעו של הניצול כאילו ניצלו מידו של המציל, לעומת זאת ביציאת צמרים ה' מוציא בו-זמנית את כל הדורות, ולא שמוציא את אבותינו בלבד אלא אף אותנו -- כל אחד ואחד רואה את עצמו כאילו יצא בעצמו ממצרים. אין פה חגיגת ארוע היסטורי, אלא הודאה על שיצאנו בעצמנו.
כך נקבע בתפילה: "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם" -- אין אפשרות עוד של שיעבוד בעם ישראל במובן של שיעבוד מצרים. ובסוף ההגדה נברך: "אשר גאלנו וגאל את אבותינו." וכאן מקבל המשפט "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו" דגש חדש, על המילה: "הקב"ה" -- כי רק בידו לגאול כל דור ודור, להטמיע בתכונתנו הנפשית את החירות.
המגיד מדובנא המשיל משל לעני שהרוויח כסף, השקיעו והלך ללמוד, ולאחר שנים נתהפך מעמדו וירד מנכסיו. אותו אדם המשיך לעשות סעודת הודיה על היום שבו הרוויח, וכשנשאל על כך, אמר: את מה שהרווחתי, שלמדתי בשנות עושרי -- א"א ליטול ממני.
אנו יצאנו לחירות עולם, ואת זה לא ניתן לקחת.


"כל ימי חייך": המחלוקת על הזכרת יציאת מצרים בלילות בא להבליט שבלילה הזה יש דין מיוחד של סיפור, בניגוד לאזכור היום-יומי שחרית וערבית. ומחלןקת זו תלויה בהבנת המלה "כל." ודומה לזה, בפסוק "לחם פנים לפני תמיד," יש דעה ש"תמיד" כפשוטו. ויש דעה ש"תמיד" איננו כל היום, אלא כל יום, ברציפות. כך גם בנידון דידן: יש מ"ד ד"כל ימי חייך" -- לרבות הלילה. וחכמים אומרים -- רצוף, ולכן גם ימות המשיח בכלל, אך לא כל היום.
בדרך זו הסביר הגר"א שלדעת חכמים יובן מדוע כולם יתרפאו לעתיד לבוא חוץ מן הנחש, דכתיב גבי דידיה: "ועפר תאכל כל ימי חייך" -- כל, ברציפות, גם בימות המשיח.
"לישועתך קוינו כל היום" -- הגרי"ז מדייק שיש צורך באמונה כל יום, אבל גם כל היום -- כל רגע ורגע. מסופר על הגר"ח מוולוז'ין שהייתה לו בארונו חליפה מיוחדת, "חליפת משיח," בהיכון. זהו תפקיד ה"מצפה לישועה" -- כדברי הרב קוק זצ"ל, דצופה חייב ליטול חלק אקטיבי כאשר קורה משהו. גם המאמין צריך לעשות משהו, ולא להישאר פאסיבי.


חכם ורשע: ההבדל בין חכם לרשע הוא, ש"חכם מה הוא אומר" – חכם ברגע העשייה, אומר, בלי לשאול שאלות; את השאלה ישאל רק "מחר." הרשע איננו יכול להתאפק.
"וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסתכלות כיתרון האור מן החושך." (קהלת ב:יג) הגר"א הסביר שבבריאת אור הוזכר שם ה', ובבריאת החושך לא כתוב אלא, "ולחושך קרא לילה" (בראשית א:ה), בלי "אלוקים." זהו יתרון חכם על הרשע, ש"כפר בעיקר." היכן מצינו דכפר? לפי הגר"א יתבאר, דלא גרסינן "ולפי שהוציא עצמו מן הכלל -- כפר בעיקר," אלא "וכפר בעיקר" --שתי בעיות יש איתו.
"ואף אתה הקהה את שיניו" -- הרבי מקוצק הסביר שרשע לא מבין איך עובדים את הקב"ה שלא ע"י צום ופרישות. הוא לא מבין מה לעבודת ה' ע"י אכילה ומאכלי הסדר, ולכן אין צורך בשיניים, "והקהה את שיניו." כך נאמר על הגויים, שאינם יודעים את משמעותו של קרבן שלמים, כי הם לא תופסים שיש דבר שחציו לבעלים וחציו לשמיים.


"יכול מבעוד יום": מה ההווה אמינא? כיון שיש דין תוספת יו"ט, וחשבנו שאולי החג יתחיל מי"ד, וקמ"ל שלא יספר אלא מבערב.


"מתחיל בגנות ומסיים בשבח": המהר"ל הסביר שיש בהגדה "גאולה" של עבדות לחרות -- פיזית, ויש "פדיון." הגרי"ז לומד שפדיון הוא שינוי מהותי: נוטלים הקודש ופודים אותו בחולין; גואלים שדה -- קודם היא של ראובן, ועתה של שמעון -- אין פה שינוי מהותי. הפדיון מציין חירות אימננטית של עמ"י. "על גאולתנו ועל פדות נפשנו" היינו יציאה פיזית ויציאה רוחנית. כך נקבע גם בבהמ"ז: "ועל שהוצאתנו מארץ מצרים, ופדיתנו מבית עבדים." לכן נוקטים אנו כדעת רב ושמואל בפרק ערבי פסחים (קט.) גם יחד -- גם גנות חומרית וגם רוחנית, וכך גם בשבח.
מסופר על המלבי"ם שבא אליו פעם משכיל וראה אותו לומד. אמר לו: חשבתי שהרב מן ה"חדשים," עתה אני רואה שאתה מן ה"ישנים." ענה המלבי"ם: אנחנו חדשים, ואתה מן הישנים: "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו..."


חישוב הקץ: ה' חישב את הקץ -- הגרי"ז מסביר ש"ארבע מאות שנה" קאי או על "כי גר יהיה זרעך" או על "ועבדום ועינו אותם." ה' בחסדו קיצר את הארבע מאות שנה ע"י שהחשבון נקבע מזמן הגירות,מלידתו של יצחק. על כך אנו מודים לו, שחישב את הקץ. ק"צ בגימטריא = 190, ומה"ארבע מאות שנה" חוסרו מאה תשעים וכך נגאלנו. ובדרך זו הבחין הגר"א ש"וימררו את חייהם" מוטעם ב"קדמא ואזלא" -- כי הגאולה קדמא ואזלא בשיעור של "קדמ"א ואזל"א" שנים, שג"כ עולה 190.
"השביעני במרורים הרווני לענה." (איכה ג:טו) -- ליל הסדר ותשעה באב תמיד יחולו באותו יום. גם הפסוק קישרם, המרורים של ליל הסדר אל מול הלענה של תשעה באב. את חסרון ק"צ השנים שלא עבדנו בפסח, הסביר בית הלוי בדרשותיו (דרוש ב'), החזיר לנו הקב"ה בתשעה באב.
"לבן בקש לעקור את הכל:" המהר"ל מסביר שבעל ההגדה תפס את לבן הארמי כדוגמא לשונא, שכן זו הדוגמא הקלסית לאנטישמיות טהורה, ללא שום סיבה. יש פרעה, שאנו עבדים לו בחנם, והוא שונא אותנו. זה עוד נתפס. אך לבן פשוט איננו נתפס, כי אם בשנאה של "עשו שונא ליעקב."


"ואת ערום ועריה": בדרך כלל לאדם ערום יש עדיין מצווה אחת -- מילה, כמש"נ על דוד ששמח במצוות מילה גם בבית המרחץ. המילה "עריה" פירושה מלשון ערווה, לומר לנו שלא די שלא היו לנו מצוות במצרים -- "ערומים מן המצוות," אלא גם בעריה, במילה, לא הייתה מצוות מילה. כך מספר המלבי"ם בהגדתו, שענה כך לבעל ה"נחלת דוד" כששאלו זאת פעם, בעודו ילד קטן.


"דיינו": ט"ו המעלות מחולקים לג' חלקים: חלק ראשון (יציאה ממצרים ונתינת ממונם) -- חמש מעלות.  חלק שני (קריעת הים ונתינת המן) -- חמש מעלות מיוחדות במעלתן של עמ"י. ואז בא החלק השלישי, העליון (הקשר בין עמ"י לקב"ה) -- וביחד ט"ו מעלות, לסמל "כי בי-ה ה' צור עולמים." יו"ד זה עוה"ב, ה"א מציינת את עוה"ז. יו"ד וה"א יסמלו את העלייה החומרית, ואז, על גביה, את העליה הרוחנית אל המעלה העליונה. לאברהם היתה חסרה ה"א בשמו, כי חסר לו עוה"ז, ומאידך ליהושע היתה חסרה יו"ד מתחילה, כי רק כשהלך עם המרגלים היה צריך ליתן בו דרגה רוחנית גבוהה.


"נשמת כל חי": חז"ל פירשו את הבטוי "זה שמי לעולם" -- מלשון העלם, על שמו של הקב"ה המפורש. אנו רשאים להזכיר רק את "זכרי," את שם האדנות. הנשמה היא המעלה העליונה, וקשורה עם שם ה' העליון, והרוח, המדרגה הבינונית באדם -- רק עם זכרו, עם שם האדנות. לפיכך "נשמת כל חי תברך את שמך," ו"רוח" תוכל רק להתחבר אל הזכר, אל האדנות.

 

 

קוד השיעור: 4316

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

וורטים להגדה של פסח

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 P
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2 P
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2 P
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע 2 P
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע 2 P