חג הפסח - עניני הגדה של פסח

בנוסח ההגדה אנו אומרים: "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא שהקב"ה חישב את הקץ לעשות כמה שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים שנאמר: 'ויאמר לאברם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' " (בראשית טו', יג'-יד').

והתמיהה בקטע זה היא- מהו החידוש בכך שהקב"ה קיים את הבטחתו עד כדי כך שאנו כה משבחים את הקב"ה על כך ואף כופלים את השבח ("ברוך הוא")? והרי כל אדם נדרש לעמוד בדיבורו ולקיים הבטחתו ועל אחת כמה וכמה הקב"ה שעליו נאמר "לא איש אל ויכזב"? (במדבר כג', יט').

והביאור בכך הוא- שלכאורה היה מקום לומר שאין הבטחתו של הקב"ה תקפה יותר עקב הדרדרותם הרוחנית של עם ישראל שהיגיעו עד למ"ט שערי טומאה ואם כן- גאולת ישראל במצב רוחני ירוד כל כך היא אכן דבר שעליו ראוי לשבח את הקב"ה שעל אף זאת עמד בהבטחתו לגאלם ומעין זה מצאנו ביחס להבטחה שהבטיח הקב"ה ליעקב "הנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך…" (בראשית כח', טו') ואעפ"כ חשש יעקב "ויירא יעקב מאוד ויצר לו" (בראשית לב', ז') והוא מוסיף "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת" (בראשית לב', י'). ומפרש שם רש"י על אתר- "נתמעטו זכויותי ע"י החסדים והאמת שעשית עימי, לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשיו 'ומכל האמת'- אמיתת דבריך ששמרת לי כל הבטחות שהבטחתני".

ומבואר- שיעקב היה ירא שמא ה' לא יקיים את הבטחותיו כלפיו מחמת החשש שנתלכלך בחטא וא"כ ק"ו שהיה מקום לומר שלישראל- שלא סתם "נתלכלכו בחטא" אלא אף שקעו למדרגה רוחנית נמוכה- לא תהיה כל טענה כלפי אי- קיומה של הבטחה שהבטיח הקב"ה.

ובפרט- שיכלה להיות גם אפשרות של דחיית הגאולה לדור ראוי יותר ואעפ"כ הקב"ה "חישב את הקץ לעשות כמה שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים …" וקיים את ההבטחה במלואה ועל כן אנו מברכים- "ברוך שומר הבטחתי לישראל" הן על קיום ההבטחה והן על אי דחיית קיומה.

ואולם- ניתן לבאר את הענין ע"פ מהלך נוסף, ולשם כך נקדים מערכה ביחס לקטע נוסף בהגדה. אנו אומרים בנוסח ההגדה "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, שנאמר- 'ויאמר יהושע אל כל העם, כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור, ויעבדו אלהים אחרים, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר, ואולך אותו בכל ארץ כנען וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו ממצרים" (יהושע כד', ב'-ד'). בקטע זה מובא נאומו של יהושע אל ישראל לפני פטירתו. והקושי הוא- להיכן נעלם ישמעאל בדבריו של יהושע?

דלכאורה יש להקשות ממה נפשך- אם יהושע רוצה לתאר רק את השתלשלות ההתהוות של ישראל היה צריך להזכיר רק את אברהם, את יצחק ואת יעקב. ואם יהושע רוצה לתאר את התולדות של האבות היה צריך יהושע להזכיר גם את ישמעאל כבנו של אברהם?

כלומר- מדוע יהושע מזכיר בנאומו את עשו ואילו את ישמעאל הוא משמיט? ועוד יש לעיין- מדוע יהושע מזכיר בכלל את עשו בנאום בו הוא נותן מוסר לישראל שילכו בדרך ה' כדרך האבות אברהם, יצחק ויעקב?

וכן נאמר במלאכי א' פס' א'-ג': "אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב נאם ה' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי". וגם כאן צ"ע- מדוע הנביא מציין רק את עובדת היותו של עשו אח ליעקב- הרי באותה מידה יכול היה לציין גם שישמעאל הוא אח של יצחק וכדברי חז"ל על הפסוק "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת…" (בראשית כב', ב') שיצחק וישמעאל היו בניו, אהובו של אברהם! וכדי ליישב את הקושיות הנ"ל יש לבאר את החילוק המהותי בין עשו ובין ישמעאל.

מפשטי המקראות בספר בראשית אנו מוצאים שלאברהם נולדו ישמעאל ויצחק - ואז ישמעאל נדחה ויצחק נבחר להיות ממשיך דרכו של אברהם כמ"ש "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא', יב'). ובדור הבא- נולדו ליצחק - עשו ויעקב, ועשו נדחה ויעקב נבחר להיות ממשיך דרכו של יצחק.

ולכאורה נראה שזהו ממש אותו תהליך שאירע עם זרעו של אברהם. בחירת הממשיך ודחיית האחר. אך בעיון נוסף נראה שישנו הבדל מהותי בין הדור השני (ישמעאל ויצחק) ובין הדור השלישי (עשו ויעקב).

ישמעאל- היה דחוי מעיקרא ולא היתה כל הו"א שישמעאל ישתלב בכלל ישראל מאידך, עשו- מעיקרא היה ראוי אלא שהוא דחה והרחיק את עצמו, ועל כן הוא נדחה ואם עשו לא היה מרחיק את עצמו הוא היה שותף בבנין כלל ישראל.

דהיינו- יעקב ועשו יכלו להקים יחד את עם ישראל.

וכשם שבדור האמהות מצאנו את שרה בדור הראשון, רבקה- בדור השני, רחל ולאה בדור השלישי. ובסה"כ- ארבע אמהות, כך באבות היה יכול להיות את אברהם- בדור הראשון, יצחק בדור השני, עשו ויעקב בדור השלישי, וכשם שביחס לדור האמהות השלישי נאמר "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל…" (רות ד', יא') כשכל אחת מהאמהות- רחל ולאה- מעניקות את התכונות, המידות ואת הפן היחודי שלהן לכלל ישראל. כך היה צריך להיות בדור האבות השלישי, אלא, שכאמור, עשו- הרחיק את עצמו מכלל ישראל.

והביאור הוא- מי ששיך בכלל ישראל- נכלל בגזירת הגירות והעבדות כמ"ש לאברהם בברית בין הבתרים "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" ובודאי שכוונת הפסוק היא ל"זרעך" הרוחני דהיינו לממשיכי דרכו של אברהם ולאו דווקא לזרעו הביולוגי. ולו יצוייר שעשו היה רוצה לקבל על עצמו את גזירת הגלות- הרי שעשו היה יורד למצרים עם כלל ישראל והיה ממשיך כחלק אינטגרלי מכלל ישראל. אך בפועל עשו מסר להיכלל בכלל ישראל ועל כן הוא נדחה.

המקור לביאור הנ"ל הוא פירושו של רש"י בפרשת וישלח ובפרשת חוקת. בפרשת וישלח, בראשית פרק לו', ו', נאמר בפסוק "ויקח עשו את נשיו ואת בניו… וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו" ופירש רש"י "מפני שטר חוב של גזירת 'כי גר יהיה זרעך' (בראשית טו', יג') המוטל על זרעו של יצחק אמר (עשו) אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שניתנה לו הארץ הזאת ולא בפירעון השטר". ומבואר שהשט"ח של גזירת ברית בין הבתרים היתה מוטלת על עשו אלא שהוא התחמק ממנה . ובפרשת חוקת פרק כ' פס' יד'- יז' נאמר- "וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו וירדו אבותינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים וירעו לנו מצרים ולאבותינו" ופירש רש"י "מה ראה להזכיר כאן אחוה? אלא אמר לו אחים אנחנו בני אברהם שנאמר לו 'כי גר יהיה זרעך' ועל שנינו היה אותו החוב לפורעו וכו' לפיכך פירש אביכם (עשו) מעל אבינו 'וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו' מפני השטר חוב המוטל עליהם, והטילו על יעקב וכו'. 'נעברה נא בארצך'- אין לך לעורר על הירושה של ארץ ישראל, כשם שלא פרעת החוב, עשה לנו עזר מעט, לעבור דרך ארצך".

ונמצאנו למדים, שעכ"פ ביחס לישמעאל אין כלל הוא אמינא שהוא יכלל בכלל ישראל, משום שהוא כלל לא שייך בגזירת ברית בין הבתרים. והשאלה הנשאלת היא- מדוע ישמעאל נדחה מעיקרא ואילו עשו היה ראוי להיכלל בכלל ישראל לולי התרחקותו? והביאור לכך נלמד ע"פ דברי הרמב"ן: ישמעאל הוא אומנם בנו של אברהם, אך הוא נולד להגר שהיתה פילגש, מצרית.

אך עשו- הוא בנם של יצחק ושל רבקה. דהיינו עשו ויעקב נולדים מאותה אמא ממש, כתאומים וממילא אין מקום כלל לחלק בניהם. ובדברים ב', פס' ד'-ה' נאמר- "ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר ויראו מכם ונשמרתם מאד. אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר".

וביאר שם הרמב"ן וז"ל: "וטעם, 'אחיכם בני עשו'- שיחוס ישראל מן אברהם, וכל זרעו אחים, כי כולם הם נמולים וזה טעם 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא' (דברים כג', ח') רק בני הפלגשים ישמעאל ומדין וכל בני קטורה אינם באחוה, מן הכתוב 'כי ביצחק יקרא לך זרע' ".

וא"כ- עשו היה ראוי להיכלל בכלל ישראל בגלל שהוא נולד לרבקה אמנו ודלא כישמעאל שנולד לפילגש. ובזה תובן גם החזרה על ביטוי האחוה בין יעקב ובין עשו: "הלא אח עשו ליעקב" (מלאכי א', ב'), "כה אמר אחיך ישראל" (דברים כ', יד'), "אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו" (דברים ב', ד') וכו'. ללמדך- שעשו היה מיוחס לכלל ישראל כאח בניגוד לישמעאל ומדין ובני קטורה שאינם באחווה עקב היותם בני הפילגשים. ועפ"ז יובנו הפסוקים מיהושע שהובאו בהגדה: "ואקח את אביכם את אברהם… ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו".

דהיינו- שלמרות שלאברהם היו הרבה ילדים ביולוגים- אך "ואתן לו את יצחק"- להשמיעך- שממשיך דרכו של אברהם היה יצחק בלבד. לעומת זאת- ליצחק ה' נותן "את יעקב ואת עשו" שהם היו הראויים להיות ממשיכי דרכו אלא שעשו בוחר להתנתק מכלל ישראל, ואז "ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים" ובשלב זה- בו החליט עשו לא לרדת לגלות מצרים אלא לקבל את הר שעיר כירושה- בזה הוא מוצא מכלל ישראל ורק יעקב ובניו- שיורדים להגשים את הגלות שנגזרה בברית בין הבתרים- ממשיכים את שולשלת ישראל, כי רק בהם מתקיימת הגזירה "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".

ועפ"ז יובן הענין שיצחק אוהב את עשו ומעוניין לברך אותו כי יצחק מעונין שהשותפות בין עשו ובין יעקב אכן תצליח כדי ששניהם יחד יבנו את בני ישראל ואל כן הוא משתדל לקרב אותו אליו. מאידך, רבקה הבינה שעשו הרשע מרחיק את עצמו ומתנתק משולשלת ישראל ועל כן היא מקרבת ואוהבת את יצחק.

כמו כן, יובנו דברי חז"ל במדרש שהיו הבריות אומרים שני בנים ליצחק (יעקב ועשו) ושתי בנות ללבן (רחל ולאה), הגדולה לגדול והקטנה לקטן. ללמדנו שאם יעקב ועשו היו זוכים יחד אז היתה בדור השלישי שותפות של אבות (יעקב ועשו) עם שותפות של אמהות (רחל ולאה) וכשעשו התנתק- יעקב קיבל את התפקיד הכפול בבנין בית ישראל ולכן הוא היה צריך להינשא לשתי האמהות: לרחל ולאה.

ולהשלמת ביאור הענין יש להוסיף נדבך נוסף:

ידוע, שאין אפשרות להתנתק מכלל ישראל וישראל- " אע"פ שחטא- ישראל הוא" (סנהדרין מד'.) וכמבואר ביחזקאל "והעלה על רוחכם היו לא תהיה… אם לא ביד חזקה... אמלוך עליכם…" (יחזקרל כ', לב', לג').

וא"כ יש להקשות- מדוע ניתוקו של עשיו התאפשר ואילו כיום אין אפשרות שהיהודי ינתק עצמו משולשלת ישראל? והביאור לכך הוא- שישנם שתי תקופות בבנין עם ישראל. א. עד מעמד הר סיני ב. לאחר מעמד הר סיני. כלומר עד מתן הר סיני- ההיכללות בכלל ישראל היתה רצונית וע"כ עשו שלא רצה להיכלל בישראל- נפלט. אך ממעמד הר סיני ואילך- כל מי ששיך לישראל אינו יכול לצאת יותר מכלל ישראל.

ומבואר בחז"ל על הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל" (שמות יג', יז')- שרק חמישית מכלל ישראל יצאו ממצרים ואילו יתר ארבעת החמישיות מעם ישראל- לא יצאו. ולמרות- שגם החמישית שיצאו מכלל ישראל היו במ"ט שערי טומאה והיו עובדי עבודה זרה- בכל אופן הם זכו להגאל כי הם רצו להכלל בכלל ישראל. והראיה לכך היא שהם לא התבוללו: לא שינו את שמם, לבושם וכו'.

יסוד זה מוצא את ביטויו בגמ' בנדרים דף ל"א ששם מבואר: "הנודר שאינו נהנה לזרע אברהם- אסור בישראל ומותר בנוכרים. והאיכא ישמעאל? 'כי ביצחק יקרא לך זרע' (בראשית כא', יב') כתיב. והאיכא עשיו? "ביצחק"- ולא כל יצחק.

ומבואר מדברי הגמרא שביחס לישמעאל ברורה הדחיה באופן חד משמעי "כי ביצחק יקרא לך זרע" ואילו ביחס לעשו רק נקבע ש"ביצחק" היינו לא כל יצחק ומי כלול בכלל יצחק? מי שיהיה ראוי להכלל. נמצאנו למדים, שעשו יכול היה להכלל בכלל יצחק שכן כלפיו לא היתה דחיה ישירה כפי שמוזכר ביחס לדחיית ישמעאל.

וברמב"ם הלכות מלכים פרק י' הלכה ז' מובא: "המילה נצטוו בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר (בראשית יז', יט') 'אתה וזרעך אחריך' יצא זרעו של ישמעאל שנאמר 'כי ביצחק יקרא לך זרע' ויצא עשיו שהרי יצחק אמר ליעקב (שם כח', ד') 'ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך' מכלל, שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה והם המחוייבים במילה". דהיינו- בברכה השניה שמברך יצחק את יעקב לקראת צאתו לפדן ארם- אז הוכרע שיעקב הוא זה שיהיה ממשיך דרכם של אברהם ויצחק.

אלא שאם נשים לב- נבחין- שטעמי הגמרא והרמב"ם ביחס לדחיית עשיו שונים. בגמ' מובא שהמקור לכך שעשיו אינו בכלל ישראל הוא "ביצחק" ולא כל יצחק. ואילו ברמב"ם מובא שהמקור הוא 'ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך'? וי"ל שהפסוקים הנ"ל משלימים זה את זה. הפסוק "ביצחק" קובע רק שלא כל זרעו של יצחק ימשיך לסלול את בית ישראל, אך מי כן ומי לא? זאת קובע הפסוק המובא ברמב"ם "ויתן לך את ברכת אברהם" דהיינו- שיעקב- שקיבל את ברכת אברהם- הוא יהיה זה שימשיך לבנות את בית ישראל.

ולאור זאת יובנו דברי הילקוט שמעוני בפרשת יתרו: "אמר הקב"ה ראו באיזה חודש נתתי את התורה במזל תאומים שאם ביקש עשו הרשע להתגייר ולעשות תשובה ולבוא וללמוד תורה, יבוא וילמוד ומקבלו אני" ולכאורה מאי קמ"ל- הרי כל גוי שיבוא להתגייר כהלכה נקבלו? אלא- יש לומר- שאין הכוונה לגירות רגילה של גוי שבא להסתפח לכלל ישראל מבין האומות אלא הכוונה לכך שעשו יכול היה להכלל בכלל ישראל אם רק היה רוצה להתגייר ולעשות תשובה וללמוד תורה. ועפ"ז נבאר את דברי המגיד: "ברוך שומר הבטחתו לישראל" .

והקשנו- מה הרבותא בכך שהקב"ה שומר את הבטחתו? אלא הדגש הוא על כך שה' שומר את הבטחתו לישראל- דהיינו- ליעקב דווקא ולא לעשו.

ואם יטען עשו- הרי גם ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה ומדוע הם כן נכללו בכלל ישראל? הרי תשובתו בצידו- שישראל עכ"פ היו ראויים ורק הסביבה הרוחנית שבה שהו השפיעה עליהם לרעה.

ונסיים, בביאור נוסף לפתגם "ברוך שומר הבטחתו לישראל" שלכאורה יש להקשות- הרי הוה ליה למימר ברוך עושה, מקיים הבטחתו. ומה פשר הנוסח של "שומר הבטחתו"? אלא- הביטוי "שומר הבטחתו" עניינו צפיה מתמדת לקיום ההבטחה. ליל הסדר נקרא ליל שמורים, ומדוע? י"מ- ברש"י דהיינו משומר מן המזיקים. אך י"מ ברש"י (שמות י"ב, מ"ב) " 'ליל שמורים'- שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים". ובספורנו (שם) פירש-" 'ליל שמורים'- שהיה מצפה להוציאם, כי לא עינה מליבו, אבל לא מצא את ישראל מוכנים וראוים לגאולה עד אותה הלילה, ואותה היה משמר ומצפה 'כי חפץ חסד הוא' (מיכה ז' , יח') כאומרם ז"ל 'שהקב"ה מחשב את הקץ'.

נמצאנו למדים, שהקב"ה ציפה בהתמדה לזמן בו יוכל לגאול את ישראל. ומוסיף הספורנו: " 'הוא הלילה הזה לה' שמורים'- וכמו שהיה משמר ומצפה לגאולת ישראל כל ימי גלותם במצרים כן הוא משמר ומצפה לגאולת ישראל העתידה כאומרו 'ולכן יחכה ה' לחננכם' (ישעיה ל', י"ח) 'לכל בני ישראל לדורותם'- כאמרם 'בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל' " .

וכן מצאנו בפירוש רש"י בבראשית לז', יא' על יעקב- " 'שמר את הדבר'- היה ממתין ומצפה מתי יבא. וכן 'שומר אמונים...' " (ישעיה כ"ו, ב'). ובספורנו שם " 'ואביו שמר'- שחשב שיהיה החלום אמתי והיה מתאוה ומצפה שיתקיים…".

וכמו שנאמר גם בתהילים "משומרים לבוקר" (תהילים קל', ו') - שהשומר- מצפה בכל עת לבוקר- וכך- אנו מברכים את הקב"ה על כך שהיה יושב ומצפה מתי יגיע עת גאולת ישראל מרוב חפצו לגאלם.