''והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני''.

לפי"ז היתה תורה צריכה להינתן ביום ו' בסיון, אלא שמפרשת הגמ' בשבת פח, שהוסיף משה יום אחד מדעתו, ודרש היקש "וקדשתם היום ומחר", מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו, וע"כ הוסיף יום אחד ונתנה תורה ביום ז' בסיון, וזה אחד מהדברים שעשה משה מדעתו והסכימה שכינה עמו.

וכ' תוס' שם, שאין זה היקש גמור, שאם כן אין זה מדעתו של משה, אלא מדאורייתא, אלא הוא אסמכתא, וכידוע בדברי המהר"ל, לא כל גזירת חכמים היא אסמכתא, אלא שאסמכתא היא רמז בתורה לחכמים לגזור גזירה זאת.

והענין צריך בירור, שאם רמז הקב"ה שרצונו שתנתן תורה בז', מדוע אמר למשה שיהיו נכונים ליום ו', ואם רצונו לתת ביום ו', מדוע רמז שיוסיף יום ויתן בז'?

בס' "תורת משה" לחת"ס, בפיסקא הראשונה לחג השבועות, כ' שע"י שהוסיף משה יום אחד, גרם שירד מהר סיני בי"ז בתמוז, וכיוון שיום זה "ריע מזליה", שהרי ארעו בו דברים רעים לעם ישראל, כמבואר במס' תענית, ע"כ גרם בזה לשבירת הלוחות, שהרי אם היה נותן תורה ביום ו', היה יורד מההר ביום טז' בתמוז, ואז לא היו נשברים הלוחות.

אמנם, בתורת החסידות מבואר, שימי בין המצרים הם דווקא ימים טובים במהותם, ורק במקרה נהיו ימים שמזלם רע, וכפי שהתנבא זכריה, שהימים האלה יהפכו לע"ל לששון ולשמחה.

ואמר המגיד מקוזניץ, עה"פ "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", שכל מי שרודף י-ה, ימצא אותו בימי בין המצרים.

ולא לחינם אמר אהרן "חג לה' מחר" על שבעה עשר בתמוז. וע"כ, ימים אלו במהותם הם ימים טובים ורק במקרה נעשו ימים שריע מזלייהו. וא"כ, יש להבין ענין זה של שינוי רצון ה' לתת תורה מו' בסיון לז' בסיון.

יסוד הדברים נלקטו מספר אמונת עיתיך של הרב וולפסון מברוקלין, אלא שיש להקדים כמה הקדמות לדבריו.
לידתו של משיח רצופה באירועים מסובכים ביותר, ראשיתו בביאת לוט על בנותיו, והרי ולד זה ממזר הוא!
ומצדו של יהודה, אף כאן נולד בחוסר צניעות, על אם הדרך ובביאה על כלתו. ובהמשך מעשה של בועז בגורן, ואף לידתו של דוד עצמו לא היתה בטהרה, וכפי שהעיד דוד "ובחטא יחמתני אמי".

וכך מסופר בילקוט המכירי (תהילים קיח, כח) שישי פירש מאשתו ג' שנים, והיתה לו שפחה נאה והתאוה לה, ובקשה להכין עצמה בלילה כדי שתכנס עמו בגט שחרור, והלכה השפחה וספרה לאשתו, ואמרה אשתו שזה ג' שנים שלא נגע בה, ונתנה לה השפחה עצה, שלערב כשיאמר לה לסגור הדלת, תצא היא ותיכנס האשה, וכך היה, ומזה נתעברה מדוד, ומתוך אהבתו לשפחה יצא אדום מבין אחיו, ובקשו האחים להורגו, ואמר ישי להניח לו ויהא רועה צאנם, והיה הדבר נסתר כ"ח שנים, עד שבא שמואל ונטל כוס ישועות ושמחו כולם.

ולאחר מכן, לידתו של שלמה במעשה דוד ובת שבע, והלא דבר הוא, שהמשיח מתגלה במשך הדורות במעשים מוזרים כאלה! "מוזר הייתי לאחי".

במגיד מישרים לבית יוסף, כ' מדוע בא המשיח דווקא מרות, משום שכך יש לו תוקף להתגבר על הסטרא אחרא.

יסוד הדבר הוא במה שכ' הרב קוק זצ"ל, עה"פ "הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", מדוע ההתגלות הגדולה חייבת לעבור דרך ערפל והסתרה. ופי' שאמנם האור הטבעי שאנו נהנים ממנו בעולמנו, חייב להיות בעצמה, ואם איננו יכולים להשתמש בו כראוי, יש צורך להגביר את האור או להסיר את הכיסוי המסתיר, משא"כ באורו של הקב"ה, שם האור כ"כ בעל עצמה, שא"א לראות דרכו ולהשתמש בו, אלא אם כן מנמיכים את עצמתו, או מסתירים אותו. וע"כ רק דרך ערפל אפשר לראות אותו. אורו של משיח הוא כ"כ חזק, שא"א לו להיוולד בעולמנו רק דרך הסתרה, כ"כ מרובים הכוחות העומדים לבלע אותו, שחייבים להסתיר את בואו.

כך פי' המהר"ל בפי"ח בגבורות, שלידתו של משיח היא כפרי הגדל בתוך קליפה, וכך מוסתר בתוך הקליפה עד שמגיע שעתו לצאת ואז הקליפה נושרת.

ובמד"ר פ' תולדות מסופר (ס"ד י') שבימי ר' יהושע בן חנניא ניסו לבנות את ביהמ"ק מחדש, ובגלל קנאת הגוים לא צלח הענין, וע"כ יש צורך להסתירו. ומשום כך נולד דוד אדמוני, שבזה הטעו את השטן והמקטרגים, שהרי לא יתכן שמשיח יהיה אדמוני ורוצח כעשו.

ובס' דה"י א' פ"ב נאמר "ותמר כלתו ילדה לו את פרץ ואת זרח", וכ' רש"י: "תמיהני איך הזכיר גנות זקנתו של דוד", והיינו, שלא היה לו להזכיר "כלתו", שיש בזה דבר שלא כשורה. אך להנ"ל הדברים מבוארים, שדווקא משום שהיתה כלתו נולדו זרח ופרץ, שאלמלא היתה כלתו לא היה נולד מחמת קטרוג המקטרגים.

וכך היה בימי כורש, שבאה הגאולה דווקא על ידו, והוא "כרש משיחי". ובאמת במדרש שה"ש פ"ה דרשו "דודי שלח ידו מן החור", אמרה כנס"י, לא היה ראוי לעשותן ע"י דניאל ולא ע"י כורש?

אלא שהדברים מכוונים מלמעלה, שכיוון שנעשים בדרך סבוכה ומפותלת, אין המקטרגים שמים לב שנרקמים דברים גדולים, ועד שהדבר יצא אל הפועל בגלוי, שוב אין הם יכולים לעכב.

וכך גם בימינו, הכל נעשה בדרך לא כשרה, ע"י אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, והכל כדי להסתיר הענין ולתת לו צביון של לאומיות רגילה כבשאר העמים, וכדברי בעל אם הבנים שמחה (עמ' קכ"ה): אם היו הראשונים בתנועה של הבנין לבנות ולהפריא את הארץ כמו רבותינו מבלז, שינאו, גור ומונקץ, ושאר צדיקי הדור, הכי אפשר היה להתגנב ממידת הדין ומצד הסט"א שבאנו לעשות להם קץ ותכלה לשבר כוחם לעולם ועד? והלא בודאי היו מידת הדין ככל הסט"א יודעים ומבינים מה שרוצים לעשות צדיקים אלו בתנועה זו של בנין הארץ, ובודאי היתה עולה מידת הדין לקטרג והיתה מתעכבת על ידיהם וכו', וכמו שאורו של משיח מעיקרא נשתלשל בעיטופים מכוערים, כמו"כ עתה בעקבתא דמשיחא וכו' היה מוכרח ג"כ לעשות כן, להתגנב מפני הסט"א, נבחרו לזה אנשים כמו אלה, והכל הוא ממפלאות תמים דעים.

והרב צבי יהודה זצ"ל היה אומר על פרשת העופות הטמאים, שאחד מהם הוא הרחם, והגמ' אומרת שהרחם הוא השרקרק (חולין סד.) ופירש"י שכשהוא מצפצף נשמע כאומר שרקרק. ואומרת שם הגמ': "גמירי, דאי יתיב אארעא ושריק-אתא משיחא, שנאמר "אשרקה להם ואקבצם" (זכריה י', ח'), ונקרא רחם, שאז באו רחמים לעולם.

ומדוע גילוי המשיח צריך להיות ע"י עוף טמא? ופירש שזה דרכו של משיח להתגלות דווקא בדרך לא כשרה, והשריקה הזאת – עומק גדול יש בה, שהיא מורה על הסדר ההפוך מהרגיל, תשר"ק בניגוד לאבג"ד, וכך תהיה דרך הגאולה דווקא ע"י עוף טמא ובסדר הפוך, עד שיתגלה האור הגדול.

זהו שאמר המגיד לב"י, שע"י שבא דוד מרות, יש לו תוקף להתגבר על הסט"א.

וזהו שאמרו חז"ל (סנהדרין צז.) שמשיח בא בהיסח הדעת, היינו בהיסח הדעת של המקטרגים, שיש ענין להעלים מהם, עד שהענין מתפתח, ושוב אינם יכולים לעכב בעדו.

מעתה נשוב לעניננו.

כך אמרה נעמי לרות "כי לא ישקוט האיש כי אם כלה הדבר היום", ומנין לה שכך יקרה? כתב החת"ס בדרשותיו, שעפ"י המדרש קציר חיטים ושעורים אינו פחות מג' חדשים. נעמי ורות הגיעו לבית לחם בערב פסח, "בתחילת קציר שעורים", ותחילת הקציר ביום טז' בניסן, הרי סיומו ביום טו' בתמוז.

נעמי שלחה את רות אל הגורן בליל ט"ז בתמוז, אלא שבועז גילה את אזניה שיש גואל הקודם לו, וע"כ אמר לה ליני פה הלילה, ולמחרת בט"ז בתמוז התברר שהגואל אינו רוצה להשחית את נחלתו, ואז לקח את רות בליל י"ז בתמוז. עפ"י חז"ל מת בועז למחרת, היינו ביום י"ז בתמוז, וכיוון שצדיקים הקב"ה ממלא שנותיהם מיום ליום, מסתמא נולד בי"ז בתמוז, ולכן כל יום י"ז בתמוז היה חשש למותו של בועז, וזהו שאמרה נעמי בליל ט"ז, שלא ישקוט האיש עד אם כלה היום, כי מי יודע מה יהיה למחרת, וכפי שאכן היה, שמת ביום י"ז, אלא שהספיק לבא עליה בליל י"ז.

וא"כ, י"ז בתמוז הוא יום עיבורו של עובד, אבי המשיח, כשם שתשעה באב הוא יום לידת המשיח.
הרי ימים אלו, י"ז בתמוז וט' באב, ימים גדולים הם.

"לכל זמן ועת לכל חפץ" (קהלת ג') ובמדרש: עת היה לנח ליכנס לתיבה ועת היה לו לצאת, ומונה שם מאורעות שזמנם קבוע מששת ימי בראשית, ובהמשך: "עת ספוד ועת רקוד", ופירש רש"י וכן הוא בתרגום יב"ע: "רקוד בחתנים וכלות", היינו, שיש שעה לכל אדם להכנס לחופה, וע"ז נאמר "על זאת יתפלל כל חסיד וגו' לעת מצוא", ודרשו חז"ל (ברכות ח') זו אשה, היינו שמתפלל לשעה שנקבעה לו מששת ימי בראשית לשאת את אשתו, וכבר אמרו, שאם יארע איזה עיכוב בחופה, יש לדעת שעדין לא הגיעה השעה שנקבעה.

ואמרו בסנהדרין ק"ז שראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, ומכאן שראויה היתה רות לבועז, וקבוע היה הזמן לחופתם – י"ז בתמוז, וע"כ יום זה יום גדול הוא, אלא שהמקטרגים אורבים, והם לא יתנו לנצר מבית יהודה לשאת אשה זו מחשש שממנה יצא המשיח המיועד, וע"כ יש צורך להסתיר גדולתו של יום זה, וע"כ התגלגל הדבר שביום זה ישברו הלוחות, וזה נותן ליום הזה צביון של יום שריע מזליה, וע"כ יניחו לו המקטרגים, שהרי לא יתכן שמשיח יוולד ביום שריע מזליה, יום בו נשברו הלוחות.

לא נשברו הלוחות משום שהוא יום שריע מזליה, אדרבא, מאז שבירת הלוחות הפך יום זה ליום רע, ובו הובקע העיר וכו'.

אלא שאילו היה הקב"ה אומר למשה לתת תורה ביום ז' בסיון, הרי היה זה שקוף שירד בי"ז וישברו הלוחות, ע"כ אמר שיתן ביום ו' ורק משה מדעתו הוסיף יום ונתן ביום ז', זה גרם לשבירתם ביום י"ז, אך רק במקרה, וע"כ נראה שנשברו ביום זה כי הוא יום שריע מזליה.

וע"כ, בחו"ל קוראים מגילת רות ביום השני, בז' בסיון, כי הוא היום הגורם ללידת משיח.
בספרי המקובלים מדובר רבות על ענין "גורן האטד", שהגורן שייך לבנין ביהמ"ק, וע"כ נבנה בגורן ארונה היבוסי, וזהו שאמר בועז לרות כשדחה אותה למחרת, "אל יוודע כי באה האשה הגורן", שלא יתפרסם הדבר ולא יהיו לו מעכבים.

וע"כ, במהותם ימים אלו של בין המצרים ימים גדולים הם, אך כדי להסתיר גדולתם והמשיח הגנוז בהם, הוסתרו ע"י הפיכתם בינתיים לימים שריע מזלם, ע"י שבירת הלוחות.

כידוע, נברא העולם בסוד עש"ן – עולם, שנה, נפש: מקום, זמן ואדם. הרי לידתו של משיח גנוזה היא במקום כמו בזמן, וכמו שהזמן הוא זמן גדול אלא שלידת משיח מוסתרת בזמן רע, כך מוסתר המשיח במקום הנראה רע, בסדום, וכך דרשו חז"ל "מצאתי דוד עבדי", והיכן מצאתיו? בסדום, שנא' "את שני בנותיך הנמצאות".

סדום הוא מקום רע, "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד", והוא המקום הנמוך שבעולם, אך באמת הוא מקום טוב, ואמרו חז"ל (בפסיקתא דר"כ כ"ז) כל מי שמקיים מצוות סוכה בעוה"ז, הקב"ה נותן לו חלק לע"ל בסוכתה של סדום, שהיתה מסוככת בז' אילנות וכו'. ועליה נאמר "והנה כולה משקה כגן ה' ", ואמנם היא התהפכה ונעשתה לגפרית ומלח, אך עתידה שוב להתהפך לטובה "וישם מדברה כעדן, וערבתה כגן ה' ", והיא הערבה שבים המלח, "ששון ושמחה ימצא בה", בדיוק כמו שימי בין המצרים יהפכו לששון ולשמחה.

וע"כ, נסתרת לידתו של משיח דווקא בימים אלו ובמקום זה שלא יעלה על הדעת שדוקא שם יוולד משיח.
ומובן בזה שציון גבולות ישראל בפ' מסעי מתחיל בים המלח ומסתיים שם, ששם תחילת גאולת ישראל.

ויתבארו עוד דברים בפ' סדום.

"ולוט ישב בשער סדום", וכ' רש"י: אותו יום מנוהו שופט עליהם, ובמדרש נאמר שמינוהו להיות ארכי שופט, השופט העליון. וזה תימה שמצא הכתוב לנכון לספר זאת, והרי כל המינוי הזה היה לכמה שעות בלבד, שהרי מיד נהפכה סדום.

ועוד נאמר שם "עמק שווה הוא עמק המלך" – שהמליכו כל הגויים את אברהם למלך, ורצו לקבלו לאלוהות, ואברהם המליך את הקב"ה, ומדוע המלכתו של אברהם נעשית דווקא במקום כמו סדום?
אלא שסדום הוא מקום המלכות, שמשם עתיד לצאת המלך המשיח, ובאברהם גנוז האור הזה, וכשמגיע אברהם לסדום מתעורר ע"י המקום כוחו של משיח, ומתעורר כח המלכות בעולם, שהרי לע"ל יכירו האומות במלכות ה', וזה ע"י המלך המשיח, וע"כ התעורר הענין כאן, והמליכו את אברהם, והוא המליך את הקב"ה.

וע"כ, מודגש ענין הסוכה, "כל המקיים מצוות סוכה בעוה"ז, עתיד לישב בסוכה של סדום", כי מלכות המשיח נקראת סוכת דוד, וסוכה זו מתחילה בסדום, וכיון שבעוד שעות תחרב סדום, ומשם יצא המשיח, ע"כ מתרומם לוט לדרגת ארכי שופט, כדי שלא יצא משיח מאדם הדיוט.

ובזה תובן פרשת המלחמה בסדום, שלפום ריהטא היתה המלחמה נגד מלך סדום, ורק במקרה, עקב התיישבותו של לוט בסדום, נקלע אברהם למלחמה, כדי להציל את בן אחיו. אך למבט של חז"ל, לא כך הדבר, ודווקא מלך סדום הוא שנקלע למלחמה זו במקרה, ועיקר המלחמה היתה נגד אברהם ולוט.
"והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך ע"פ תהום", דרשו חז"ל על ד' המלכויות, "ורוח אלוקים מרחפת ע"פ המים", זהו רוחו של משיח.

הרי מתחילת הבריאה נוסדה מלחמה זו של ד' מלכויות נגד רוחו של משיח, וכשאברהם ולוט עולים על הבמה, מורגשת בעולם רוחו של משיח, וע"כ מתעוררים ד' המלכויות נגד מגמה זו, וע"כ דרשו חז"ל שארבעת המלכים הם ד' המלכויות, ומלחמתם היא נגד אברהם ולוט, ורק במקרה נקלע מלך סדום למלחמה זו.

וסוף המלחמה היא בכניעה של מלך ירושלים, ואז מתקבצים כל המלכים לקבל מלכות אברהם ומלכות ה', כמו שנאמר לעיל שינהרו כל הגוים אל הר ה' ויבקשו שיורנו מדרכיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

וכך מהמקום הנמוך והזמן הנמוך מתרקם אורו של משיח.

יסודה של רות הוא בבלק מלך מואב. ופלא שנקראת פרשה ע"ש גוי רשע. חז"ל אומרים שבזכות מ"ב קורבנות זכה ויצא ממנו דוד, כי הוא היה אבי זקנה של רות (סוטה מז). ואמרו בזוהר (ח"ג קצו:) שנשמת המשיח מצויה בהיכל שנקרא קן ציפור, וכן הוא באוה"ח ריש פ' מצורע, שמשיח נקרא ציפור. וזהו "וירא בלק בן ציפור", שראה בלק שהציפור גנוזה בו, ורצה למנוע יציאתו, וזהו שאמר "והוא יושב ממולי", ופירש רש"י להכריתני. וזה לשון מילה, שהכריתה של הערלה אינה אלא להסיר הערלה כדי לגלות את העטרה, והיינו שע"י כריתת הגלוי של מואב, יצא המשיח הנסתר, וע"כ ביקש לכלות את ישראל, כדי לא לשחרר את הציפור הגנוזה בו. ואמר לו בלעם "האזינה עדי בנו צפור", היינו, מי שבנו הוא ציפור, "בנו צפור" בגימטריה "משיח בן דויד"! וע"ז נאמר "ויגר מואב מפני העם כי רב הוא"- ר"ב ר"ת רות בועז.

והפרשה מתחילה "וירא בלק בן ציפור", ובהמשך "ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא". ומדוע לא הודיעונו שבלק מלך בתחילת הפרשה?

"בעת ההוא" בגימטריה י"ז בתמוז, וזה נותן טעם למה שנאמר למעלה. שהרי משיח יולד ב-י"ז בתמוז, וע"כ אינו מוכן לתת לו לצאת. כי הוא נסתר בתוכו וישראל רוצים למול את בלק, היינו להכרית החיצוניות כדי לגלות הציפור הפנימית.

במגילת רות יש פ"ה פסוקים כמנין מילה, שהרי כל עניינה של רות הוא כמו מילה בישראל. שישראל רצו להכרית הערלה כדי לגלות העטרה, היא עטרת המלכות של משיח בן דוד.

"וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה", שהרי הוא חושש מהמילה, היינו מגילוי העטרה, וע"כ "פתורה" הם אותיות פ"ה כמנין מילה ובאמצע-רות.

והגמ' ב"ב יד. אמרה שרות הוא תחילת הכתובים, ושאלה הגמ' הרי איוב קודם, ומתרצת הגמ' שאיוב הוא פורענות ואין מתחילים בפורענות. ושאלה הרי גם רות פורענות "ויהי רעב בארץ", ומתרצת: פורענות שיש בה אחרית, שיצא ממנה דוד.

וכך בי"ז בתמוז, אף שהוא פורענות, אבל סופו לההפך לששון ולשמחה, וכן סדום במקום, "ששון ושמחה ימצא בה".

ומתחילים ימי בין המיצרים בקריאת פ' בלק. לרמוז על הטוב שבימים אלו, וכ' הרמב"ם שבסוף פ' בלק, שם רמוז המשיח בתורה. "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב".