חטא העגל והשתברות הלוחות הוא החמור שבה' דברים שאירעו בי"ז בתמוז. נתמקד בשאלה מדוע עשה אהרון דווקא צורת עגל ולא שאר צורות כמו שמש וירח, שהם הדוגמאות הקלסיות לע"ז גם בתורה עצמה? שיטת רש"י שאהרון רק עיכבם ע"י הבאת זהב, ומיכה הוא שיצר את העגל ע"י שהטיל לאש טס שכתב משה עליו "עלה שור". אולם זה קשה קצת בפשט הפסוקים, דבפסוק כתיב להדיא, "ויעשהו עגל מסכה".

ר' אברהם בן הרמב"ם אומר שהואיל ויצאו בחודש ניסן ממצרים, שמזלו טלה, עשאו אהרון דווקא טלה - אולי יזכרו ביצ"מ ויתחרטו. הרש"ר הירש מסביר שלא רצה אהרון ליטול משהו שמסמל אוטוריטה או אלוהות, כגון שמש וירח, אלא עגל, שהוא ממין משרתי אדם, והפחות שבמין.

הנצי"ב שואל, מדוע אחר שציווה ה' בעשרת הדיברות על ע"ז, חזר וציווה מיד בסיומם, "אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם"? רש"י למד שפסוק זה בא לדבר על הכרובים, שיצטוו עליהם בפרשת תרומה, שאם ישנו בהם מצווי ה' ייחשבו כע"ז. אולם הנצי"ב מפרש שלא מדובר כאן בע"ז, אלא שדרך מלך להנהיג את עמו בצורה הירארכית, היינו על ידי משרתים ואמצעים. כאן באה תורה והורתה שאין לחשוב שאפשר לעבוד את ה' ע"י אמצעי. ואף שמצינו שרו של ים, שרו של עשו, וכדו', אין לאלו כוחות עצמאיים, אלא לעשות רצון הבורא ית'. וזהו ההקשר לפסוק הקודם: "אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם" - ולא ע"י שרים ואמצעיים.

בנפש החיים (שער ב') הביא שהריב"ש שאל את ר"י בן שושן, איך המקובלים מברכים פעם לספירה זו ופעם לספירה אחרת, והרי זה מעין אמונת הנוצרים בדבר השילוש. והתשובה של ר"י בן שושן היא שח"ו אין אנו מתפללים למתווכים, אלא מתפללים ישר לעילת העילות שיקיים דבריו ע"י המלאכים הראויים. כך יתפרש גם העגל, כ"אלוהים" מתווך בינינו לבין ה'. ומשה כנראה לא הספיק עדיין לומר לעם את האיסור "אלוהי כסף", שהרי נצטווה עליו מיד אחר מתן תורה כשעלה בהר, ולא ירד אל בנ"י עד לאחר שחטאו בעגל. מסיים הנצי"ב, כיוון שבני ישראל נזקקו בעיקר לפרנסה, ו"רוב תבואות בכח שור" (משלי יד:ד), הרי ששור מסמל פרנסה, וזו הייתה כוונת העם בחטאם.

הרמב"ן מסביר על דרך הקבלה שאהרון עשה זאת, כיוון שמן השמאל תבוא לעולם מידת הדין, וכך גם "מצפון תיפתח הרעה". (ירמיה א:יד) ובמרכבה השור הוא מסיטרא דשמאלא, ואהרון הבין שרק צורת שור תבטא את השגחת הקב"ה על עמ"י בשממת המדבר - דין זה צפון, וצפון זה שמאל, ושמאל זה שור. בב"ב לומדת הגמרא "סובב אל צפון" על הלילה, שמשם חושך יוצא לעולם. שם אין שמש זורחת. "רוח צפונית מזלת את הזהב", ומבאר רש"י ששורפת את הפירות. "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" - והכוונה ליצה"ר (סוכה נב.). [עי' פרשת פינחס (הפטרה)] בביאור דבריו: ביחזקאל (ח:יד,טז) כתוב "והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז וכו'. והנה פתח היכל ה' בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה איש אחריהם אל היכל יהוה ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש". המילה "קדימה" היא מלשון קדמה - אדם נתפס כאילו עומד ופניו למזרח, אחוריו מערבה - "עד הים האחרון", כל' המערבי. הימין זה דרום, והשמאל - צפון. "לעולם תהא ימין מקרבת" - הדרום נתפס תמיד כחיובי.

רש"ר הירש מסביר שקודש קודשים שחיטתן בצפון -כי שם אפשר לבטל את גשמיותה של הבהמה. לכן גם שם ראו חז"ל את מקור העושר: "הרוצה להעשיר יצפין". וכן "תמוז" מתורגם כ"אתונא", כאש, שמסמל את יום דין ה'. "והמה משתחויתם קדמה", שהיו פוערים עצמם ומתרזין כלפי מעלה. עבודת התמוז היא זהה לבעל פעור. מלבי"ם ורד"ק מסבירים את המילה "משתחויתם" כתרכובת של "השתחוויה" ו"השחתה". ר' חיים שמואלביץ מסביר שבגמרא איתא שאדם אחד קינח בחוטמה של הפעור, וקילסוהו כהני הפעור שמעולם לא עבדה אדם כך. (סנהדרין סד.) מה הרעיון בכך? העניין הוא שבירת הטקסיות, שבירת כל המוסכמות. כל אדם עושה כל שבא לו, בפשט ובדרש. כך יש לנו קו מחבר בין העגל, הפעור והתמוז. דבר נוסף יש בפעור. המלך מסמל דין וגבולות, שאלמלא מוראו איש את רעהו חיים בלעו. וכאן, בפעור, בת המלך בעצמה מנהיגה את הזנות. כך גם בעגל - "שיחת עמך" - מזכיר לנו את ההשחתה של ה"משתחויתם". גם במבול היתה השחתה, ערבוב של מין בשאינו מינו, לית דין ולית דיין. בית הלוי מאריך בסיפור העגל לבאר שטעותם הייתה בעודף יוזמה ביצירת דרכים לעבודת ה', בפריצת הגדרים שקבע ה'.

התיקון לכך הוא פרה אדומה, "תבוא פרה ותקנח צואת בנה", ששם "זאת חוקת התורה". המאור ושמש מבאר קצת אחרת את עניין הדינים: תכלית האדם היא יראת ה', והאמצעי לכך הוא יראת תלמידי חכמים. זהו פירוש הגמ' "לגבי משה מילתא זוטרתא היא" (מגילה כה.) - כשיש לך משה רבנו, לא יקשה עליך להעתיק את יראת ת"ח ליראת ה'. באותה צורה דרש שמעון העמסוני כל "את" שבתורה לרבות חוץ מ"את ה' אלוקיך תירא", ור"ע דרש "את" לרבות ת"ח. במה הצליח ר"ע לדרוש מה שלא הצליח שמעון העמסוני? [יש מפרשים שכאשר ר"ע ראה שהוא מוכן לבטל תיזה של שנים בשביל "את" אחד, אז הכיר בגודל ת"ח והוסיפם ל"את" האחרון.] המאור ושמש מבאר שבזמן ר"ע היראה כבר היתה קטנה יותר מלהגיע בישירות ליראת ה', ואז יכלו להסתפק רק באמצעי, יראת ת"ח.

היום אידיאל הפעור הוא המרכזי בעולם החיצון, שמעמידה את האדם וזכויותיו במרכז החיים. גם בישיבות ישנה הפקרות לפעמים, שמזכירה את הפעור, למרות שהוא מתבטא בצורה יותר מתונה של אי-שמירה על סדרי הישיבה. תיקוננו יבוא בדברי הרמח"ל במסילת ישרים "ידע האדם מה חובתו בעולמו".

(נכתב ע"י משה כהן נ"י עפ"י שיחה בי"ז בתמוז)