ביחס לראש השנה אנו מוצאים במקורות שתי השקפות שונות. סתירה במאמרי חז"ל. האחת מציעה יחס של אימה וחרדה, והאחרת יחס של שמחה וביטחון. בגמרא מובא: "א"ר אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביוהכ"פ? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה" (ראש השנה לב, ע"ב).

הרי מבואר, שהקב"ה משיב למלאכים שלא ייתכן שישראל יאמרו שירה [הלל] ביום שבו גורלו של כל אחד מישראל מוטל על כף המאזניים. שכן הוא יום דין המלווה בהרגשת פחד ואימה, ולכן באוירה כזו לא ניתן כלל לומר שירה.

וצריך עיון מהי שאלת המלאכים? וכי מלאכי השרת לא יודעים שראש השנה הוא יום של דין. הרי בתפילת "ונתנה תוקף" אנו אומרים "ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין", ומבואר שמלאכי השרת אחוזים פחד ורעדה מחמת יום הדין.

ומוכרחים לומר שישנן שתי נקודות מבט על יום ראש השנה. המלאכים סברו שניתן לומר שירה בימי הדין. ברם הקב"ה הזריח נקודת אור שונה לפיה אין לומר שירה בימי הדין.

זאת ועוד, הטור פותח את הלכות ראש השנה בזו הלשון: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו" (דברים ד, ז) - מנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים... לפי שאינו יודע איך יֵצא דינו, אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים ומתעטפין לבנים... ואוכלין ושמחים בראש השנה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס"^[1].

כלומר ראש השנה הוא יום של שמחה מכוח התקוה הנסוכה על ישראל הבוטחים בבורא עולם שיוציא לאור משפטם. לכאורה, נראה שמאמרי חז"ל אלו סותרים זה את זה באשר ליחסנו לימי ראש השנה.

בפשטות נראה, שדברי בגמרא בראש השנה הולמים יותר, שהרי כל אחד יודע ומכיר בעת עומדו למשפט, ואפילו משפט זוטא, את הרגשתו המתוחה ואת חוסר יכולתו לישון בלילות. ואם כן הוא, על אחת כמה וכמה כשמדובר במשפט של מלך מלכי המלכים, הקב"ה, אשר אין לפניו לא משוא פנים ולא מקח שוחד, וכל שכן כשמדובר במשפט על גורלו של האדם לטוב או למוטב.

על כן מובנים, לכאורה, דברי הגמרא בראש השנה, לפיהם לא ניתן לומר שירה בימי הדין; וממילא קמה וגם ניצבה תמיהתנו על דברי הטור לפיהם משמע שראש השנה הוא יום שמחה לישראל.

פרט - אימה ודין, כלל - שמחה

מרן ראש הישיבה, הגר"ח גולדויכט זצ"ל מבאר את פשר תמיהתנו בספרו "אסופת מערכות" וזה לשונו:

הבטחון המוצק הזה שהקב"ה עושה להם נס חל על עם ישראל בעומדו לפני כסא דין כעם, כי כמו שהפרטים נידונין איש לפי מעלליו נידונין בראש השנה גם ישראל ואומות העולם כאומות. בצורה הזו של דין מובטחין אנו לצאת בדימוס וכלפי צורת הדין הכללית הזו מתעטף עם ישראל בבגדי לבן, אוכל ושותה ומובטח ועומד בהשגת הניצחון^[2].

נמצינו למדים, שישנו חילוק מהותי בין דין הפרט ובין דין הכלל. לפרט לא ניתן לומר שירה, משום שכל יחיד אינו יודע כיצד יצא דינו; אך הכלל - "יודעין שהקב"ה עושה להם נס". הידיעה של כל פרט שהוא בעצם חלק מן הכלל הנצחי משרה ביטחון איתן ויציב בנצח ישראל.

וזה פשר הדו-שיח בין הקב"ה ובין המלאכים. המלאכים תפסו, שכעם - ישראל רשאים לומר שירה; והקב"ה השיב להם אמנם הכלל רשאי לומר שירה, אך היחידים אינם יכולים, כיון ש"ספרי חיים וספרי מתים" פתוחים לפניו.

והנה בפרשת כי תבוא נאמר: "והיה אם שמע תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו אשר אנכי מצווך היום ונתנך ה' אלוקיך עליון על כל גויי הארץ" (דברים כח, א), "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו אשר אנכי מצווך היום, ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך" (דברים כח, טו). ומבואר שהברכה והקללה מותנים בקיום או אי קיום המצוות.

ברם, בפרשת ניצבים נאמר: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה, ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנוכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה" (דברים ל, א-ג). בפסוקים אלו מתוארת התשובה והגאולה ללא התניה של "אם שמוע תשמע" אלא בצורה החלטית "כי יבואו עליך", רצונו לומר, כאשר יבואו עליך הברכה והקללה, ומשמע שהן יבואו בוודאות.

מה פשר השינוי בין פסוקי פרשת כי תבוא ובין פסוקי פרשת ניצבים?

לדברינו ניחא, שיש לומר שפרשת כי תבוא מתארת את היחס אל הפרט, ולכל יחיד ויחיד ישנה בחירה חופשית, "אם שמע תשמע... והיה אם לא תשמע..."; אבל פרשת ניצבים עניינה בכלל ישראל, ולכלל ישנה הבטחה שעם ישראל ישוב בתשובה ויזכה לגאולה בכל אופן. יסוד זה נלמד מלשונו הזהב של הרמב"ם, וזה לשונו:

כל הנביאים כולן ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר: 'והיה כי יבואו עליך כל הדברים וכו' ושבת עד ה' אלוקיך וכו' ושב ה' אלוקיך את שבותך וכו'' (דברים ל, א-ג)^[3].

תשובת הכלל אינה מותנית בבחירה חופשית, ולפיכך מציין הרמב"ם את הבטחת התורה, שסוף ישראל לעשות תשובה. הבטחה זו ניתנה לכלל ולא לפרט.

משל, למה הדבר דומה? לרכבת נוסעת. הרכבת תגיע אל יעדה, אך הנוסעים - מי שיעלה על הרכבת, יגיע; ומי שלא יעלה, לא יגיע. וכך בנידונינו, לבודדים אין הבטחה, אך כציבור - מובטחים ישראל שיעשו תשובה ויזכו לגאולה ויגיעו ליעדם.

הפרט - בחירה חופשית, הכלל - הבטחה

על דרך זו מבאר הגר"א נבנצל: "אנו שומעים מספר סדרות של קולות שכל אחת מורכבת משלושה קולות: פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, היינו - הקול הראשון והאחרון בסדרה הוא תמיד קול פשוט וחלק של תקיעה.

ובאמצע 'גנוחי גנח וילולי יליל' (גונח ומיילל), הקול האמצעי הוא קול השברים והתרועה (ראש השנה לג, ע"ב) והרמז שבסדר זה: בתחילת הבריאה מָלך רצונו הפשוט של הבורא ללא מפריעים, וגם בסוף התהליך ישוב ה' למלוך, 'ותמלוך אתה הוא ה' אלוקיך מהרה לבדך על כל מעשיך' (מתפילת הימים הנוראים), אלא שבאמצע בין הבריאה והגאולה יש משברים, יש גניחות ויללות של חטא האדם ועונשו. על סטיות זמניות אלה מהתהליך האלוקי נידונים בראש השנה, ב'יום תרועה יהיה לכם' (במדבר כט, א). אכן תמיד תסתיים הסדרה ב'פשוטה' לומר, שהגאולה מכל הסיבוכים בא תבוא.

וכאן הערה חשובה: כל זה נכון באשר לכלל ישראל, אבל ליחידים יש בחירה, היחיד יכול להיות חס וחלילה מאלה שעליהם נאמר 'להשמידם עדי עד' (תהילים צב, ח) הוא יכול לבחור להישאר במצב של גניחות ויללות, של שבר ללא ה 'פשוטה' הגואלת"^[4]!

גם הרב יוסף דוב סולובייצ'יק מבחין בין הפרט לכלל. הרב דן בברכה הנאמרת ביום הכיפורים: "ברוך אתה ה' מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכיפורים". וזה לשונו:

'מלך מוחל וסולח לעוונותינו' - 'עוונותינו' כיחידים, 'ולעוונות עמו בית ישראל' אם כבר נאמר 'לעוונותינו' – למה 'ולעוונות עמו בית ישראל' מכאן שביום הכיפורים ישנם שני סוגי כפרה: הכפרה האחת היא אינדיבידואלית, פרטית, לכל יחיד ויחיד מישראל. כל יהודי יכול לזכות אם יש לו כוחות הנפש הראויים לכך, להיטהר ביום הכיפורים מעוונות החטא ולבוא 'לפני ה''. אבל גם כנסת ישראל בשלמותה כ 'אני' מסתורי אחד, כאישיות עצמית - מטהרת ביום הזה לפני הקב"ה. וכך אומר הרמב"ם: 'יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל'^[5]. יש כאן בבירור שני אלמנטים: האחד, זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, דהיינו יחידים רבים, אף רבים מאוד כדי מספרם של כל היהודים; והשני, 'קץ מחילה וסליחה לישראל' - לא ליחיד או ליחידים רבים, אלא 'לישראל' לכנסת ישראל כיחידה אחת^[6].

התחברות הפרט לכלל

הנשמה הפרטית של כל אחד ואחד מישראל כלולה בנשמה הכללית של כלל ישראל. וכאשר נשמת הפרט מיטהרת ביום הכיפורים, זה משפיע על טהרה של נשמת כנסת ישראל כולה. וכאשר נשמה של אחד מישראל חוטאת, נפגעת נשמת הכלל.

מצאנו בחטא העגל, שהקב"ה אומר למשה בעקבות החטא "לך רד כי שיחת עמך" (שמות לב, ז), ודרשו חז"ל "רד מגדולתך" (ברכות לב, ע"א), והיינו שלא ייתכן ניתוק בין היחיד ובין הכלל; ואף על פי שמשה לא חטא בעגל - הרי הוא קשור בטבורו לכלל ישראל ומצבו הפרטי נגזר ממצבה הכללי של האומה הישראלית.

ומשום החילוק בין הפרט לכלל, מובאת בזוהר ובספרי המחשבה סגולה לימי הדין. שאדם יכלול את עצמו עם כלל ישראל. הדברים נלמדים מהאשה השונמית: "ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם ושם אשה גדולה ותחזק בו לאכול לחם ויהי מידי עוברו יסור שמה לאכול לחם. ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלוקים קדוש הוא עובר עלינו תמיד. נעשה נא עליית קיר קטנה ונשים לו שם מיטה ושולחן וכסא ומנורה... ויהי היום ויבא שמה... ויקרא לה ותעמוד לפניו ויאמר לו אמור נא אליה... מה לעשות לך היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא ותאמר בתוך עמי אנוכי יושבת" (מלכים ב ד, ח-יג).

הזוהר מבאר ש"היום" - היינו ראש השנה, והוא מפרש: "בשעה שהדין שורה בעולם לא יבקש שיזכר שמו למעלה, כי אם יזכר שמו יזכרו גם חובותיו וישגיחו בהם. מניין לנו זאת? משונמית, כי אותו יום היה ראש השנה, והקב"ה דן את העולם ואז אמר לה אלישע 'היש לדבר לך אל המלך', זה הקב"ה, כי אז נקרא המלך הקדוש, המלך המשפט. 'ותאמר בתוך עמי אנוכי יושבת', איני רוצה שיזכרו לי וישגיחו בי, אלא 'בתוך עמי'; מי שמכניס ראשו בין העם - לא ידונו אותו לרעה, ולכן אמרה בתוך עמי"^[7].

נמצינו למדים, שסגולה ליום דין היא ההתחברות אל הכלל, חיבור זה וביטול הפרט בכלל מהוה נקודת זכות בדינו של הפרט ביום הדין, וככל שאדם בא עם זכויות כלליות, סיכוייו לזכות בדין טובים יותר מאשר כל פרוטקציה אישית. ולכן בהתקרב ראש השנה צריך כל אדם לבדוק את עצמו, האם הוא "פרטי" או "כללי". ונדגים זאת ביתר פירוט.

מובא בגמרא: "אמר רב יהודה, לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלוש ראשונות ולא בשלוש אחרונות אלא באמצעיות, דאמר ר' חנינא ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומה לעבד שקיבל פרס מרבו ונפטר והולך לו" (ברכות לד, ע"א). אך בעשרת ימי תשובה אנו מוסיפים בקשות בתפילת שמונה עשרה. השאלה המתבקשת איך הותר לבקש בקשות בעשרת ימי תשובה בג' ראשונות וג' אחרונות?

תוספות תירצו: "פירש ר"ח ורבנו האי דווקא ליחיד, אבל צרכי ציבור שואלין. ולכך אנו אומרים זכרנו וקרובץ ויעלה ויבא בהם. ותדע דדווקא יחיד קאמר, שהרי עיקר ברכות אחרונות צרכי ציבור הם"^[8]. וכן כתב הרא"ש "דהיינו דווקא בצרכי יחיד אבל בצרכי רבים שרי"^[9].

והנה נוסח התפילות הוא: "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך" וכן "בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה וגזירות טובות ישועות ונחמות נזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום". בנוסח זה גלום מסר חשוב ויסודי: דווקא בשעה שחייו הפרטיים של האדם נידונים על כף המאזניים - אל לו להזניח את צורכי הכלל. דווקא מתוך דאגה לצורכי הכלל, יתקבלו גם תפילותיו הפרטיות. מכאן שהמתפלל על צורכי הכלל מוגדר כ"אדם כללי".

הגדרת ציבור

בעל ה"שם משמואל" למד הגדרה נוספת מהגמרא בראש השנה: "א"ר יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר 'השמן לב העם הזה... ושב ורפא לו' (ישעיה ו, י). א"ל רב פפא לאביי, ודלמא לפני גזר דין? אמר ליה 'ורפא' לו כתיב, איזהו דבר שצריך רפואה? הוי אומר זה גזר דין" (יז, ע"ב).

והקשו שם: "מתיבי - השב בנתיים מוחלין לו, לא שב בנתיים - אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם - אין מוחלין לו? לא קשיא הא - ביחיד, הא - בציבור... תא שמע: 'יורדי ים באוניות עושי מלאכה במים רבים. המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה. ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו. יעלו שמים יֵרדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג. יחוגו וינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע. ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם' (תהילים קז, כג-כח), עשה להן סימניות כאכין ורקין שבתורה, לומר לך צעקו קודם גזר דין - נענין, צעקו לאחר גזר דין - אין נענין? הני נמי כיחידין דמו".

ומבאר ה"שם משמואל" - שכאשר כל אחד דואג לכלל - אוסף היחידים מוגדר כציבור, אך כאשר כל אחד דואג לעצמו - הרי גם הכלל, אוסף יחידים, נידון כפרט: "הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דציבור מקרי שכל אחד מיצר בצער הכלל כולו ולא מפני צערו לבד, אבל יורדי הים שמתקבצין אנשים שונים שאין מכירין זה את זה וכל אחד מיצר בצרתו הפרטית ולא אכפת ליה בזולתו על כן 'כיחידים דמו'".

ועל פי דברי אביו מבאר ה"שם משמואל" את המושג "גוי אחד בארץ" וזה לשונו:

דלא מקרי גוי אחד רק כשיש לכולם כוונה אחת ותכלית אחת שהרי אף ציבור לא מיקרי רק כשיש לכולם כוונה אחת, היינו שכל אחד מכוון בעבור הכלל כולו... ולפי זה מוכרח דהא דישראל מקרי 'גוי אחד בארץ' היינו מפני שלכולם כוונה אחת ותכלית אחת לעשות רצון אבינו שבשמים ותכלית הכוונה הוא צורך גבוה, דאם הכוונה הוא לצורך עצמו אפילו לירש עוה"ב עדיין כיחידים דמו^[10].

לאור זאת, "איש כללי" משמעותו - מוכנות לוויתור על עצמיותו ועל נוחיותו לטובת הכלל.

בגמרא מובא: "אין מזכירין זיכרון של יחיד ואפילו לטובה כגון 'זכרני ה' ברצון עמך' (תהילים קו, ד), וכגון 'זכרה לי אלוקי לטובה' (נחמיה ה, יט)". הגמרא מוסיפה שם את מחלוקת ר' יוסי ור' יהודה, אם פקדונות הן כזיכרונות או לא; והיא מקשה על ר' יוסי שסובר שפקדונות הרי הן כזיכרונות הרי: "'וה' פקד את שרה' (בראשית כא, א) - פיקדון דיחיד הוא" ותירצה: "כיון דאתו רבים מינה כרבים דמיא" (ראש השנה לב, ע"ב). ומבואר - שהיות ורבים באו משרה אמנו, הרי היא נחשבת כרבים.

ואכן לידה וגידול של ילדי ישראל הן "סגולה" של כלליות ישראל; והנמנעים מלהתחתן או מללדת - מצביעים על תכונה אגואיסטית. ומבואר בספרים, שאדם משקיע בבניו מפני שהוא מרגיש שהם חלק ממנו. והוא הדין ביחס לכלל ישראל: אם נרגיש שכל כלל ישראל הם חלק מאיתנו, הרי אנו נעשים אנשים כלליים, ומתוך כך נזכה לסגולת כלל ישראל ולהבטחה האלוקית של "ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך" (דברים ל, ג).

וכך כתב הראי"ה קוק: "צריך אדם להיות מחובר תמיד עם תמצית הטוב האלוקי המקושר בשורש הנשמה של כנסת ישראל כולה ובזה הוא זוכה לתשובה". ומוסיף הרב: "אי אפשר לאדם שיהיה מצטער באמת בצרת הציבור כי אם כשיקדש את דרכיו ויתקן מדותיו וישוב בתשובה שלימה, ההשתתפות בצרת הציבור בעומק הלב היא עצמה היא גם כן שכר מצוה שזוכים לזה רק זכי הנפש תמימי דרך ההולכים בתורת ה'"^[11].