עניינו של ר"ה כ"יום הדין" אינו מוזכר בפירוש בתורה; מהר"ל משווה זאת לחג השבועות, שאיננו מוזכר כ"יום מתן תורה", ומבאר שה' נתן ימים טובים לעמו ישראל ולא אמר בפירוש את העול שבהם. עלינו מוטל להבין כיצד נלמד מתוך הכתוב את מהותו של יום.

הרמב"ם בהלכות תשובה (וכן משמע מדבריו במורה נבוכים) מזכיר שיש דין בר"ה, אבל תוכן היום הוא הכנה ליום הכיפורים. לעומתו, הרמב"ן (ויקרא כג, כד) ביאר, שהדין שבר"ה רמוז במילים "זכרון" ו"תרועה"; ננסה להבין את הדברים.

במובן האנושי ה"זכרון" הוא ידיעת דבר, ויותר מכך מודעות אליו; בתורה, הזכרון הוא התייחסות. גם אצל האדם כך הוא, כי ידיעה איננה נמחקת, אלא שחשיבות הדבר בעיניו של אדם גורם לו לזכרו, ואילו השכחה היא חוסר התייחסות. כאשר הבורא "זוכר", הכוונה היא שהוא מתייחס לעולם ומנהיג אותו בהתאם לזיכרון זה; זהו "זכרון הברית".

זוהי משמעותו של הדין בראש השנה. הדין שהעולם נדון בו בר"ה אינו במובן שכר ועונש, אלא במובן ההנהגה. רמח"ל האריך לתאר, שבראש השנה נקבעים סדרי ההנהגה לכל השנה, מעין קביעת ההנהגה בעת הבריאה - אבל דוקא לשנה זו הבאה עלינו לטובה. כך נקבע כל הראוי להיות במשך השנה, כיצד יתנהל העולם – בהטבה ובשפע מתוך שלווה ושלום, או ח"ו להיפך. הדין הוא קביעה של ההנהגה לפי מה שהעולם ראוי לו, ומה יקדם אותו לתכלית הראויה.

סדרי הנהגה זו נרמזים בתרועה ("תרועת מלך בו"). במסע המחנות, התרועה ביטאה הכנה למסע: התארגנות המחנה, התקדמות שכוללת מלחמות, קשיים והתגברות, וכל הנדרש כדי להגיע ליעד הראוי. הכנה זו לתנועה והתקדמות היתה ע"י תרועה, בעוד הקול הפשוט מבטא את המצב השלם, היציב, ולכן הוא משמש ביטוי להתכנסות. תיחום קול התרועה בקול פשוט לפניה ולאחריה, מבטא שכח המעשה אסור שיתנתק משורש השלמות הראשונית והתכלית הסופית.

"אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלכוּן" (תהלים פט, טז). כח המעשיוּת של אומות העולם מוביל מחד לפיתוח גשמיות העולם הזה ולשכלולו לטוב, אך בעיקר לרע של שקיעה בתחרות ובמלחמות. בניגוד לכך כח המעשיות של עם ה', המנהיגים את עצמם בהתאם לרצון ה'. ביום שבו אנו מריעים נזכרים מעשינו לתודעה האלוקית, דהיינו להנהגה (על דרך התיאור של התעוררות ההנהגה לגאולת מצרים – "וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ... וַיֵּדַע אֱלֹקִים" (שמות ב, כד-כה), ולשון רש"י שם: "נתן עליהם לב ולא העלים עיניו").

הזיכרון של הברית, הזיכרון של האבות והעקידה, הזיכרון של קבלת תורה במעמד הר סיני וזכרון כל השנים הארוכות של נסיון ומסירות נפש, עמידה בנסיונות של נהרות דם וייסורים, ועל אף הכל אנו צמודם לה', והתרועה שבה אנו מכוונים את תכלית קיומנו לתכלית בריאת העולם. הרי ש"יום התרועה" שהיא קבלת עול מלכות שמים, ו"זכרון התרועה" - שכוללת בתוכה את הזכות שבה ראויים ישראל לקיום הברית, משתלבים ל"זוכר הברית" ו"שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים".

על כך אמרו במדרש (ויק"ר כט, ד): "א"ר יאשיה כתיב "אשרי העם יודעי תרועה" - וכי אין אומות העולם יודעים להריע?... אלא שהן (ישראל) מכירין לפתות את בוראן בתרועה, והוא עומד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים והופך להם מדת הדין למדת רחמים". וכתב השל"ה (ר"ה, נר מצוה, טו) בשם מהר"ם בן גבאי בספרו תולעת יעקב (סוד השופר ותקיעותיו) כי מה שכתוב "אשרי העם יודעי תרועה", "אין הכוונה בו הידיעה להריע, כי אם הידיעה בה לרצות הַמְצַוֶה בתרועה ההיא. וזה אי אפשר כי אם בידיעת כוונתו ורצותו בה. והיודעים זה הם ישראל, כי הם יודעים דרך ה' אשר הורם, ולהם בלבד גילה סודו. ולזה יודעים לרצות בוראם, ולשנות דעתו מרעה לטובה".

שנזכה כולנו לשנת זיכרון ושמיעת קול השופר שלו אנו מצפים.

(פורסם באשכולות 350 - ראש השנה תשע"ו)