מבוא

במאמר הנוכחי נדון במה שמובא בדברי הפוסקים שראוי ונכון להחמיר בכל מיני חומרות בעשרת ימי תשובה. וזאת על אף שלא מתכוון להמשיך בחומרות אלו לאחר עשרת ימי תשובה. כמו שמובא בשם הרמ"ק: "ואף אם יזהר בדברי חסידות באלה הימים בלבד, נכון הדבר, ואף אם לא ינהג כן בחסירות ההוא אחרי כן" (מובא בספר 'אלף המגן' או"ח תרג, ה). המקור למנהג הוא על פי דברי ירושלמי (שבת, פרק א) שהביאו פוסקים רבים (עיין רא"ש, סוף מס' ראש השנה; ר"ן, סוף מס' ראש השנה; טור, או"ח, סי' תרג).

אנחנו נדון בשאלה מה הטעם לדין זה? מדוע הקב"ה ידון אותנו לטובה משום שאנחנו מחמירים בכל מיני חומרות בעשרת ימי תשובה, כשבדעתנו לא לנהוג חומרות אלו לאחר עשרת ימי התשובה? לכאורה אנחנו מנסים לתחכם את הקב"ה.

עשה תשובה נחתם לחיים

נראה שהסברא בעשיית החומרות בעשרת ימי תשובה, אינה נסיון לתחכם את הקב"ה, אלא יסוד הדבר נעוץ בדברי הרמב"ם (הלכות תשובה ג, ג):

כשם ששוקלין עוונות אדם וזכויותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכויותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע נחתם למיתה. והבינוני תולין לו עד יום הכיפורים, אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה.

מפרשים רבים הקשו מדוע הרמב"ם כתב "אם עשה תשובה נחתם לחיים"? לכאורה, היה צריך לומר שיעשה מצוה אחת, נחתם לחיים, שהרי מדובר על אחד שנמצא מחצה זכויות ומחצה עוונות. יתר על כן, הרמב"ם שינה מלשון הגמרא, כיון שבגמרא במסכת ראש השנה (טז, ע"ב) נאמר: "בינונים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה".

לחם משנה (שם) יישב שאם לא עשה תשובה, התווסף לו עוד עוון, כיון שיש חיוב לחזור בתשובה בעשרת ימי תשובה (עי' רמב"ם תשובה ב, ז; ג, ד).

אך יש מן הקושי ביישוב זה, שהרי אם כן היה מספיק שיעשה שתי מצוות, שהרי יש לו רק עוון אחד של אי חזרה בתשובה. יש לומר שאין השיקול כפי מספר המצוות ועוונות, אלא כפי גדלן, כלשון הרמב"ם (הלכות תשובה ג, ב): "ושיקול זה אינו לפי מנין הזכויות והעוונות אלא לפי גדלן. יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות... ויש עוון שהוא כנגד כמה זכויות.... ואין שוקלין אלא בדעתו של קל דעות...".

אולם, עדיין, נראה שתשובה זו חסרה, שאין נתינת משמעות עמוקה לחילוק בין עשיית מצוה ובין עשיית תשובה.

אך, יישוב יותר מעמיק אפשר למצוא בדברי הרב הוטנר (ספרו "פחד יצחק", מאמר יח). הסיבה ששינה הרמב"ם מלשון הגמרא היא, מכיון שלא ייתכן שאותה הזכות שבגללה ייכתב הבינוני לחיים, תהיה זכות של עשיית מצוות ספציפיות שעל ידיהן ייהפך הבינוני לאדם בעל רוב זכויות, מאחר שאין לדבר סוף ועל כל מצוה או עבירה שיעשה האדם ישתנה דינו. לכן מסביר הרב הוטנר: "רובו זכויות או רובו עבירות אינם סיכום של פרטים, אלא מידה בנפש, קו באופיו של האדם". בינוני הוא אחד שלא נוטה יותר לטוב מן הרע. הרשעים אלו הם האנשים שנוטים יותר לרע מן הטוב, והצדיקים אלו האנשים שנוטים יותר לטוב מרע. בעשרת ימי תשובה מוטל על האדם לשנות את אישיותו, להפוך להיות אחד שנוטה לטוב יותר מן הרע.

מוטל על האדם לשנות את כיוון חייו. שרצונו יהיה לעשות טוב, זו הכוונה עשה תשובה. שינה את אפיק חייו.

חיוב לעשות תשובה ביום הכיפורים

בהקשר לדברים אלו יש ליישב קושי נוסף בדברי הרמב"ם. הרמב"ם בריש הלכות תשובה (א, א) כותב: "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים וידוי זה מצות עשה... ".

מדברי הרמב"ם מבואר שיש מצות וידוי או מצות תשובה בכל השנה כולה, אין לכך זמן קבוע. מאידך, כתב הרמב"ם בהמשך בהלכות תשובה (ב, ז): "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכיפורים ומצות וידוי יום הכיפורים... ".

כלומר, לדעת הרמב"ם יש חיוב לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים. ולא מובן מה התווסף במצות התשובה ביום הכיפורים? וכן צריך עיון מה המקור לחיוב לעשות תשובה ביום הכיפורים?

על פי מה שהתבאר לעיל, נראה ליישב שהתשובה שאדם עושה בכל השנה, זוהי תשובה פרטית. כלומר, אדם עשה עברה, עליו לעשות תשובה על העברה שעשה. ביום הכיפורים יש חיוב מיוחד לעשות תשובה כללית. לשנות את אישיותו. ביום הכיפורים עליו לייצב את אישיותו כאדם שנוטה לטוב ולא לרע.

החיוב לעשות תשובה ביום הכיפורים, נובע מקדושת היום. ויש ללמוד שנלמד מן הפסוק (ויקרא טז, ל): "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו".

נראה שדוקא זה שחוזר בתשובה ומשנה את אישיותו, יכול להעיד עליו יודע תעלומות שלא חוזר לחטא (רמב"ם תשובה ב, ב). שקשה איך אדם יכול להעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא עוד? וכך מבואר בדברי הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל ("על התשובה", עמ' 243): "אם האדם השב משתמש בכוח הבחירה החופשית באופן כזה, שיהא יוצר עצמו מחדש ויהא מכתיב לעצמו את חוק הסיבתיות שעל פיו יפעל מעתה בכל תגובותיו הטבעיות, אם הוא מצליח לעצב לעצמו אישיות חדשה רדיקלית - אז אינה אורבת לו כלל הסכנה של חזרה על החטא. וכי למה ומדוע יחזור לחטא? הרי כל הנטיות, כל התאוות שהביאו אותו לחטא, כבר אינן שייכות לו כלל, הן אינן מופיעות כלל וכלל במרקם אישיותו החדשה הפועלת לפי חוק סיבה ומסובב חדש".

מסקנה

אחר כל זאת נחזור לענייננו. נראה לומר שמוטל על האדם להראות שהוא נוטה לטוב יותר מן הרע. על ידי כך שנוהג בכל מיני מעלות, מחמיר על עצמו בכל מיני חומרות, יש בכך הוכחה שרצונו האמתי לעשות טוב. הוא נוטה אל הטוב.

הסיבה שאינו מחמיר בחומרות אלו לאחר עשרת ימי התשובה אינה משום שאין רצונו להחמיר ואין רצונו לעשות רצון ה', אלא משום הקשיים המציאותיים. משום החברה שנמצא בה וכיוצ"ב. בעשרת ימי תשובה התגלה רצונו הפנימי והאמתי.

ואין זה בכדי שנאמר שיום כיפורים הוא כ - פורים. כוונת הדברים היא שבפורים אנחנו מתחפשים, והתחפושת מראה שבכל השנה כולה אנחנו בתחפושת. כלומר, בכל השנה כשאנחנו לא מתנהגים כראוי ולא הולכים בדרך ה', מדובר על תחפושת ולא על אישיותנו הפנימית והאמתית. וזו משמעות הדברים שביום כיפור אנחנו מגלים את אישיותנו הפנימית והאמתית. אנחנו מגלים את רצוננו האמתי והוא לעשות רצון ה'.

(פורסם באשכולות 350 - ראש השנה תשע"ו)