לפני שבוע בהיותי בכולל שמעתי סיפור שקומם אותי מאוד. אחד האברכים סיפר סיפור על ר' שלמה זלמן אוירבך, שפעם אחת לאחר תפילת שחרית פנה אליו משהו והציע לו להיות סנדק באותו יום. ר' שלמה זלמן אמר, ב"ה, שזה היה לאחר התפילה, כך הרווחנו תחנון. פנה אליו תלמיד חכם אחד ואמר לו שחסר לו באהבת ישראל, שהרי הציבור שמחים שאין תחנון, אז מה אכפת לו... עד כאן הסיפור. ואני תמה: וכי הלזה יקרא "אהבת ישראל"?! שאלה קטנה: אלה שלא אוהבים את התחנון - זה נובע ממקום אמיתי? חז"ל תקנו לומר תחנון בתפילה, מסתמא הקב"ה גם חפץ בכך.

בכלל, המצווה של "אהבת ישראל" נתפסת יותר כמשהו שקשור ל"מחשבה" (עם הגייה ליטאית) ופחות כדין דאורייתא לכל דבר, קצת מדברים עלייה בשיעורי מחשבה. אבל בינינו, מתי יוצא כבר לשבת ולעשות חשבון בנפש בנוגע לאהבת ישראל, נראה שמשאירים אותה יותר לבעש"ט או הרב קוק. בפרט הדבר נצרך לקראת חג מתן תורה שאחד התנאים אליו, כפי שהורונו חז"ל הוא "כאיש אחד בלב אחד" כלשון רש"י (או "השוו לב אחד" כלשון המכילתא).

בגדר מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), בקצרה, מן הראוי לדון מה גדר של "ואהבת" ושל "לרעך" ושל "כמוך". האם הציווי לאהוב הוא את עצם אישיותו וממילא לרצות בטובתו או רק לאהוב את טובתו והנאתו, כמו כן האם זה כמוך ממש או לא.

יש רבים מן הראשונים שכבר דייקו, שלא נאמר "את רעך" או "רעך" אלא "לרעך", וממילא למדו שהדגש הוא לא על עצם אישיותו אלא אהבת טובתו והנאתו, כלומר שיאהב את טובת חברו כטובת עצמו, וכך משמע בפשטות ברמב"ן. לשון הרמב"ן הוא: "אבל יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו" וכך משמע באבן עזרא, חזקוני ועוד. התרגום יונתן הגדיר את המצווה כדברי הלל לגר (שבת לא.) "מאן דעלך סני לחברך לא תעביד" (כנראה שכך קיבל מרבו) וכך מובא בסמ"ג (מצווה ט) יראים (לח) ועוד.

אגב, דברים אלו טעונים ביאור, כי לפי פשוטם יוצא שמה שאני שונא אסור לי לעשות, אבל אם יש משהו שאני לא שונא אבל חבר שלי שונא - מותר לי לעשות. עוד קשה, שהרי פשטות לשון הציווי בתורה מצווה על רגש של אהבה חיובי ואיך בזה שתמנע מלהרע תקיים את המצווה? אז כמובן שצריך להסביר מה הכוונה של "דעלך סני", יעויין ברש"י שם בסוגיא. בלשון הסמ"ג (ברמזים) מובא "להתנהג עם חבירו כאשר ירצה/יראה (נ"א) שחבירו יתנהג/מתנהג עִמו. לגרסה הראשונה נמצא א"כ שזה דומה לשיטת הרמב"ן ולגירסה השנייה (קצת קשה), ברור שאין הכוונה שאם חברך מרע לך אז תרע לו גם אתה, אלא לצד החיוב אם חברך הטיב לך אז אתה מחוייב להיטיב לו כגמולו (כמובן שיש קצת הבדלים דקים בין שיטת הראשונים השונות).

לעומת זאת, לשון הרמב"ם (סהמ"צ רו) הוא "שציונו לאהוב קצתנו את קצתנו כמו שנאהב עצמנו, ושתהיה חמלתי ואהבתי לאחי כחמלתי ואהבתי לעצמי בממונו ובגופו וכו'..." - רואים ברמב"ם, שקודם כל צריך שנאהב את ה"חבר" בעצם וכן לאהוב את טובתו, א"כ הציווי חל גם על אהבת אישיותו של החבר, וכן בהלכות דעות (ו, ג): "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו". לכאורה נראה שיש מחלוקת בגדר האהבה הנדרשת {יש קצת לעיין בדברי הרמב"ם שכתב "גופו" - האם זה דווקא גופו ולא נפשו, וא"כ כמו שהוא אוהב את גופו ודואג לו, כך זה אמור להיות אצל חברו, וא"כ דעתו קרובה יותר לדעת הרמב"ן, ומה שכתב "עצמנו" בספר המצוות הכוונה "גופו", או שזה לא מוכרח וכוונתו באמירת גופו מוסבת על "אישיותו" כפשטות המילה "עצמנו" בסה"מ. וכן משמע בעוד מקומות שהרמב"ם כותב "גופו" וכוונתו ל"אישיות" ולא "לבשרו" עיין הלכות דעות (א,ד), יסודי התורה (ז,א)}.

אמנם, יש לשאול לשיטת הרמב"ן וסיעתו: למה שהאדם יטיב לזולתו וירצה בטובתו כמוהו אם הוא לא אוהב אותו בעצם?! הרי האדם בטבעו אוהב את עצמו יותר. גם אם נגיד שהוא עושה זאת כי יש ציווי אלוקי עדיין הרי בפשטות יהיה חיסרון במצוה, שהרי התורה לא אומרת "ודאגת לרעך" אלא לשון "ואהבת", א"כ נראה שאין מספיק שהמצווה תתבטא רק בעשייה לטובת החבר אלא גוף המצווה שתהיה אהבה שתוליד את הדאגה והנתינה או הימנעות מלצער את החבר כמו שאני חפץ עבורי, כמו שמובא ביראים: "למדנו מכאן שמצווים ישראל לאהוב את חבריהם להיות בלב טוב זה עם זה".

לכן, נראה לי בדעת ברמב"ן שגדר המצווה מתייחס גם לעצם אישיותו של החבר. אלא שהרמב"ן בעצמו שואל: "כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו", ועוד שגם להלכה הרי "חייך קודמין" כדברי ר' עקיבא, א"כ איך שייך "כמוך"?! אמנם מהמשך דבריו שכותב הרמב"ן "שישווה אהבת שניהם בדעתו" וכן בהמשך דבריו כותב הרמב"ן שלא יהא האדם אוהב את חבירו דווקא בדברים ידועים, וגם אם יאהב אותו בכל, תמיד יהיה חפץ בגלל יצר הקנאה שהוא יהיה מעליו, לכן צוותה התורה להסיר את הקנאה ויאהב את חבירו עד כדי שירצה בטובתו כמו שחפץ לעצמו ואח"כ מביא לדוגמה לדבר את אהבת יהונתן לדוד, שכתוב "כי אהבת נפשו אהבו", שהסיר את הקנאה מליבו. א"כ נראה מדבריו שהאהבה גם נוגעת לעצם אישיותו. לכן נראה לי שהמחלוקת קצת יותר עדינה: גם הרמב"ן למד שגדר האהבה היא שצריך לאהוב את עצם אישיותו של החבר עד כדי כך שתרצה בטובתו כמוך, אלא שלעולם זה לא יהיה בדיוק כמוך כפי שהקשה בתחילת דבריו, ותמיד יהיה גבול דק של העדפה באהבת עצמך, אך היא לא מתגלה בפועל במעשה עד כדי כך שתעדיף את עצמך יותר. והדברים עדיין צריכים קצת עיון. (כמו כן יש עוד קצת דקויות בין שיטות הראשונים השונות אך כתבנו בכללות).

לעומת זאת, לגבי שנאת הרשעים מובא באבות דרבי נתן (טז, ה):

"שנאת הבריות כיצד? מלמד שלא יכוין אדם לומר אהוב את החכמים ושנא את התלמידים. אהוב את התלמידים ושנא את עמי הארץ. אלא אהוב את כולם, ושנא את המינין ואת המשומדים ואת המסורות, וכן דוד אמר משנאיך ה' אשנא ובמתקוממך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי (תהלים קלט, כא-כב). הלא הוא אומר ואהבת לרעך כמוך אני ה' [מה טעם? כי אני] בראתיו ואם עושה מעשה עמך אתה אוהבו ואם לאו אי אתה אוהבו. רבי שמעון בן אלעזר אומר בשבועה גדולה נאמר דבר זה ואהבת לרעך כמוך. אני ה' בראתיו אם אתה אוהבו אני נאמן לשלם לך שכר טוב ואם לאו אני דיין לפרוע".

וכן בגמרא בפסחים קיג ע"ב משמע, שאם ראו אותו עובר על איסור מותר לשנאותו. גם כאן נחלקו רבותינו בגדר השנאה המותרת, ומתי, שהרי מאידך נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך", אך אני מצומצם במילים.

איך שלא יהיה זו מצווה קשה מאוד לקיום, ודורשת מדרגה נפשית גבוהה. כמו כן נתקלים בה הרבה פעמים במשך היום, כל בחור ישיבה נתקל בה בפנימייה, בחדר האוכל, בביהמ"ד וכו'. אפילו בבני זוג יתכן לפעמים שאחד הצדדים מעדיף את טובת עצמו על זולתו, וא"כ יתכן שאדם מבטל עשה זה המון פעמים בלא שימת לב. מצווה זו טעונה עבודת מידות מסיבית ומסודרת ובירור נפשי עמוק, שהרי האדם "נוגע ונגוע בתוך עצמו".

במשנת הרב קוק רואים דברים מפתיעים ומפליאים. אמנם הדברים קצת מפוזרים במקומות שונים, אך הרב מתווה דרך עבודה ברורה ומסודרת כדי שנגיע ליעד הנכון ולא יהיה טעויות ונפילות בדרך, כי ידועה אהבה כמקלקלת את השורה כלשון רבותינו: "ועל על פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב).

כך כותב הרב בשמונה קבצים (ח, רכח):

שנאת הרשעה, כשהיא עמוקה וגדולה, צריכה לבוא בתחילת ברייתה יחד עם שנאת הרשעים. רק אחר כך היא מתמתקת על ידי כח הדעת ומתבררת, עד שהיא עומדת על נקיונה האצילי, שאין כי אם שנאת הרשעה לבדה, והנושאים שלה, שהם הרשעים בעצמם, מתמלאים עליהם רחמים, ויתמו חטאים ולא חוטאים. אבל אם מתחילת ברייתה תבוא בצורתה האידיאלית, לכוין את מהותה רק על השנאה של הרשעה המופשטת, לעולם לא תצא אל פועל בכוחה אפילו בתור שנאת הרשעה, כי חסרון השנאה אל הרשעים יטשטש את השנאה של הרשעה עצמה, ואז כל אוצר הטוב מונח הוא בסכנה גדולה. וזה היה מקום המכשול של נפילים רבים, שנפלו מפני שהשתמשו בתחילת הוייתה של שנאת הרשעה במידה האצילית, והעדר שנאת הרשעים נתהפכה אחר כך לאהבתם, ומתוך אהבת הרשעים נפלו הם עצמם באהבת הרשעה עצמה. על כן מוכרחת היא המחשבה הראשונה להיות בתכונת הדין ואחר כך מידת הרחמים באה, וממתקת אותה בשיתופה.

הרב מגלה לנו יסוד עמוק בהבנה ובעבודה הפנימית. כולנו שמענו שצריך לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע, לא את הרשעים עצמם, אלא את הרשעה. אבל בשביל לחיות את אותה ידיעה כצורת חיים וליישמה צריך להגיע מדרגה מסויימת, וכל עוד לא הגענו לשם זה מסוכן.

פסקה זו הובילה אותי לעיין קצת יותר בדברי קודשו של הרב קוק ולנסות להוציא משם מהלך בנוי ומסודר של עבודה בהדרגתיות, כלולה בעבודת מידות רצינית, ובע"ה אשתדל להסביר להראות מקורות בדברי הרב (ובע"ה שאזכה ונזכה מי שצריך ליישמם). וכך נראים הדברים:

1. הגדרת מהות הטוב והרע ובירורם בדעתו.


2. שנאת הרע והרשעה בכללותה ברבדיו השונים אף תוך כדי הרשעים עצמם.


3. אהבת הטוב והעצמתו בכל קומת נפשו.


4. בירור עמוק בדעתו בין הרשעה המתגלה לבין האישיות המגלה אותה.


5. ניתוח והבחנה במציאות האדם (ולאחר מכן בכלל בכל המציאות) בין הטוב והרע המתגלים על רבדיהם השונים, ואהבת הטוב ושנאת הרע.


6. חילוק בין הדרישה מהצדיקים ובין מי שעדיין לא הגיע למדרגה זו ולשאר הציבור.


7. מדרגות באהבה: אהבת ישראל, אחדות ישראל ואחדות ההויה כולה.

בע"ה במאמר הבא נשתדל לבאר יותר כל עניין, להסביר ולהביא מקורות לדברינו.

(פורסם באשכולות 379 # במדבר תשע"ו)