ישיבת כרם ביבנה

הליכה בארץ ישראל

יעקב וולף

כתוב בגמ' מסכת כתובות (קיא ע"א) "'ורוח להולכים בה' א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל - מובטח לו שהוא בן העולם הבא".


הגמרא הזאת תמוהה מאד. מה כל כך חשוב בהליכה הזאת שזוכה להיות 'בן עולם הבא'? (שוחחתי בעניין הזה עם קבוצה של תיכוניסטים, והם העירו שהלשון של 'בן עולם הבא' הוא אפילו יותר חזק מהמימרא של המשנה בסנהדרין, שלכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.)


גישה אחת לסוגייתנו היא לפרש שהגמרא מדברת על אדם שמשיג הישגים רוחניים בא"י. וז"ל השל"ה פרשת לך לך אות יב: "המהלך מהלך השלמות ממעלה למעלה מכח ארבע אמות של הלכה שקובע לעצמו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ח.) אין לו להקדוש ברוך הוא אלא ארבע אמות של הלכה". לפי זה ההליכה שהגמרא מתארת זהו הליכה רוחנית, והד' אמות זהו ד' אמות של הלכה.


פירוש דומה מציעה העיון יעקב על הסוגיא שלנו. הוא כותב שכוונת הגמרא היא דווקא על תלמוד תורה בא"י, כמו שכתוב בגמ' בברכות ח. (שהביא גם השל"ה) שאין להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה, והוא מוסיף שאווירת א"י מחכים, ולכן יש מעלה מיוחדת לת"ת בא"י. לפי הגישה הזאת הגמרא אינה מלמדת שיש שכר על טיולים בא"י, אלה מי שחי חיים של עבודת ה' ושל לימוד תורה בארץ הקודש, הרי הוא בן עולם הבא. ואפשר להעיר עוד נקודה בהבנה הזאת, שמצינו בכמה מקומות ש"הליכה" מתפרש כאורחות חיים. לדוגמא מצוות "והלכת בדרכיו" (דברים כח:ט). וגם הפסוק שפותח את ספר תהילים, "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" (תהילים א:א).    


המגן אברהם, לעומתם, רצה ללמוד חידוש הלכתי מהסוגיא. יש הלכה שנפסק בשו"ע (או"ח רמח') שאסור להתחיל נסיעה ארוכה תוך שלשה ימים קודם שבת, אלה אם כן הנסיעה היא לצורך מצווה. המחבר ממשיך ומפרט שנסיעה לא"י נחשבת כדבר מצווה ומותר להתחיל לנסוע ביום רביעי, חמישי או אפילו שישי. וכתב על זה המגן אברהם (שם  ס"ק טו) "ודוקא ע"ד להתיישב, וי"א אפי' ע"מ להחזיר כיון דאפי' מהלך ד"א בא"י מצוה היא". לפי המג"א יש מצווה ליהודי לבוא לארץ ישראל, גם אם הוא בא רק לטייל לזמן מוגבל (וכ"ש אם הוא בא כדי ללמוד תורה, כמש"כ העיון יעקב).


שיטת הרמב"ם (הל' מלכים ה, יא) נראה דומה לשיטת המג"א: "אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין, שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון, אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא".


אבל שיטת הרמב"ם צ"ע, שהרי אם נאמר שיש שכר לבוא לארץ ישראל באופן זמני, פשוט שיש יותר שכר ליהודי שבא לעלות לארץ באופן קבוע! אז למה כותב הרמב"ם שמי ששוכן בא"י עונותיו מחולין, ומי שרק מהלך ד' אמות זוכה לחיי עולם הבא, לכאורה השכר של עולם הבא זה יותר גדול! 


אם נדקדק בדברי הרמב"ם נראה שאין זו קושיא. שהרי הגמ' בכתובות השתמש בלשון "בן עולם הבא", אבל הרמב"ם שינה וכתב שהוא "זוכה לחיי עולם הבא". משמע שיש שכר כלשהי בעולם הבא, אבל הוא לא העתיק את לשון הגמ' שהוא בן עולם הבא. ולכן השכר של מי ששוכן בא"י באופן קבוע, מחילת עוונות, זה יותר גדול.


יש עוד שאלה על גישתם של הרמב"ם ושל המג"א. אם הגמ' מתפרשת על עליה לא"י ע"מ לחזור, מה המשמעות של הארבע אמות? למה לא מספיק שהוא יגיע לארץ ולא יזוז ממקומו? חשבתי לתרץ לפי מה שאנחנו יודעים שד' אמות של אדם נחשבים רשותו (ולכן אדם יכול לקנות חפץ שבתוך ד' אמות). פעם אנשים היו באים מחו"ל לא"י ברגל או בספינה, ומי שהלך רק ב' אמות נשאר עם חלק מה"רשות היחיד" שלו בחו"ל!


אפשר ללמוד מכאן מוסר גדול. המעלה של יישוב א"י היא רק שלימה כאשר אנחנו בא"י לגמרי. יש רק שלשה מצוות שאדם מקיים בכל גופו, טבילה במקווה, ישיבת סוכה ויישוב א"י. אם מישהו גר בא"י, אבל חלק ממחשבותיו נמצאים במקום אחר, הרי חסר לו את המעלה של "ד' אמות בא"י".


(פורסם בזמורות 146 # תמוז תשע"ו)

 

 

השיעור ניתן בה' תמוז תשע"ו

קוד השיעור: 7168

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר בעניין מצוות הישיבה בארץ ישראל (זמן קיץ תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: