בשנת תשי"ג (1953) פרסם עיתון 'הארץ' דיווח על נכונות להעמדת סיוע צבאי של ישראל לסיועה של אמריקה, בסדר גודל של 200,000 חיילים. הידיעה הייתה שקרית והממשלה הכחישה אותה, אך בינתיים היא שימשה בסיס למאמר ביקורת חריף בעיתון 'קול העם', שכתב בין היתר שהממשלה מצטרפת ל'מחנה מציתי המלחמה' ו'מספסרת בדם הנוער הישראלי'. שר הפנים דאז, ישראל רוקח, החליט לסגור את קול העם לעשרה ימים זאת מתוך שימוש בסמכותו לפי פקודת העיתונות להפסיק את פעולתו של עיתון אם התפרסם בו דבר העלול לסכן את שלום הציבור.

העיתון עתר כמובן לבג"ץ, שבפסק דין של השופט שמעון אגרנט ביסס את חופש הביטוי כזכות עילאית במדינה וקבע שהוא נדחה רק אם יש 'ודאות קרובה' לפגיעה בביטחון (עד כאן ויקיפדיה). צמד המילים הזה הפך למבחן קבוע וצוטט עשרות ומאות פעמים כפסק דין מכונן, בו 'זכתה' מדינתנו היקרה להתקבל למועדון היוקרתי של המדינות הליברליות שמרוממות את זכויות האדם והחופש הנחשק על ראש שמחתם.

נראה לי שלא צריך בכלל לדון האם ההלכה מסכימה לפסק הדין הזה^[1]. אם בשביל חילול שבת לא צריך ודאות קרובה אלא אפילו ספק ספק ספיקא (שו"ע או"ח שכט) של פיקוח נפש דוחה את שבת החמורה ששמירתה היא הגדרת יהודי כחלק מכלל ישראל, לא ייתכן שלשם פגיעה בחופש הביטוי, ערך שקשה למצוא לו סימוכין הלכתיים מוצקים^[2], צריך ודאות קרובה. לו בג"ץ היה אומר שהסיכוי שמאמר הביקורת יסכן את שלום הציבור נמוך מאד מאד היה מקום לדון האם הוא צדק לפי ההלכה, אבל הוא אמר שצריך ודאות קרובה של פגיעה בשלום הציבור ובזה א"צ לפנים שהוא טעה לפי ההלכה.

אמנם היה מקום לומר, שכיון שחופש הביטוי הכרחי לקיומה של מדינה דמוקרטית^[3] ובלעדיו אנו יכולים להידרדר לדיקטטורה בה תיתכן סכנה אמתית לשלום הציבור כפי שהוכיחה ההיסטוריה וכפי שמרחיבים השופטים באותו פסק דין, לכן צריך לשמור על חופש הביטוי גם לפי ההלכה כי הוא בעצם תנאי לשמירה על שלום הציבור.

אך בסברא נראה, שהסיכוי שסגירה זמנית של עיתון תגרום להיווצרות מדרון חלקלק של פגיעה בדמוקרטיה עד כדי שנידרדר לסכנה לשלום הציבור הוא סיכוי קלוש ובהחלט ייתכן שהסגירה הזו תעביר מסר של גבולות לביקורתיות של התקשורת שצריכה לבקר עוולות בצורה אחראית ולהקפיד על הנורמות המחמירות שקבע החפץ חיים בספרו לשון הרע שצריך שיידע שמה שמספר הוא נכון ולא יגדיל העוולה יותר ממה שהיא וכיו"ב. לכן החשש לכדור שלג^[4] שיפגע בעבודת התקשורת עד כדי שתהיה סכנה להתנהלות הדמוקרטיה ובכך גם סכנה לשלום הציבור קטן למדי ולכן די בוודאות שאינה קרובה כדי לא לחשוש אליו. ועוד שהחשש לשלום הציבור מהידיעה הקלוקלת הוא חשש קרוב והחשש שתיווצר מסגירת העיתון הידרדרות שתגרום לפגיעה בשלום הציבור היא בעתיד, ובכה"ג יש להעדיף את החשש הקרוב כמו שמצינו בשו"ת יביע אומר ח"י (חו"מ סימן ו), שנשאל על שחרור מחבלים כדי להציל שבויים (במבצע אנטבה, וב"ה בסופו של דבר לא הוצרכו לזה, ע"ש בסוף התשובה) וכתב:

נראה שבאמת עלינו לחוש יותר ויותר לסכנה המיידית של מאת היהודים החטופים, כשלהט החרב מתנופפת על ראשם, ע"י המחבלים האכזריים חוטפי המטוס המאיימים להוציאם להורג עד יום ה' ג' תמוז בשעה 2 אחה"צ, והני רשיעי גזמי ועבדי. ואילו הסכנה העתידה והעלולה להתרחש בשחרור ארבעים המחבלים הכלואים אינה עומדת כיום על הפרק באופן מיידי, אלא לטווח רחוק ולאחר זמן, וילפינן להאי מילתא ממ"ש הנודע ביהודה תנינא (חיו"ד סי' רי), שאע"פ שמותר לנתח מת לצורך לימוד רפואי להחיש רפאות תעלה לחולה מסוכן הנמצא לפנינו ונגוע באותה מחלה של הנפטר, כי שמא ילמדו ע"י הניתוח לרפאת החולה, והו"ל ספק פיקו"נ ודוחה איסור ניוול המת. אבל כשאין חולה לפנינו שהוא מסוכן מאותה מחלה, אלא שע"י הניתוח ילמדו ויבינו טיב המחלה כדי להמציא רפואה לכשיבוא חולה כזה לאחר מכן, לא דחינן איסור ניוול המת משום כך, שאל"כ, ונאמר שגם בכה"ג נחשב ספק פקו"נ, א"כ יהיה מותר לעשות כל מלאכת הרפואות בשבת, שחיקת ובישול סממנים והכנת כלי איזמל להקזה ולניתוח, שמא יזדמן היום איזה חולה מסוכן שצריך לזה, ולכן חלילה להתיר דבר זה, ועוד שא"כ יבואו ג"כ לנתח כל המתים כדי ללמוד מהם סידור האיברים הפנימיים מהותם ורפואתם כדי לעשות רפואה לחיים.

והכא נמי, אין לחשוש לחששות רחוקים שמא ייווצר בעתיד סכנה לדמוקרטיה כי עלינו להתחשב יותר במה שעומד לפנינו.

ואם כן צריך להבין איזה מסר ההלכה, שכנראה חולקת על אותו פסק דין מכונן של בג"ץ, מלמדת אותנו? ייתכן לומר שהוויכוח הוא טכני האם מחלקים בין סכנה קרובה לרחוקה או שאומרים כל סכנה גם בעתיד היא פקטור להתחשב בו. אך יותר נראה שטמון כאן ויכוח עקרוני על תפיסת העולם הרצויה, ונרחיב בכך בשבוע הבא בעז"ה.