ישיבת כרם ביבנה

חופש הביטוי בהלכה | חלק א'

ר' דניאל סגרון

בשנת תשי"ג (1953) פרסם עיתון 'הארץ' דיווח על נכונות להעמדת סיוע צבאי של ישראל לסיועה של אמריקה, בסדר גודל של 200,000 חיילים. הידיעה הייתה שקרית והממשלה הכחישה אותה, אך בינתיים היא שימשה בסיס למאמר ביקורת חריף בעיתון 'קול העם', שכתב בין היתר שהממשלה מצטרפת ל'מחנה מציתי המלחמה' ו'מספסרת בדם הנוער הישראלי'. שר הפנים דאז, ישראל רוקח, החליט לסגור את קול העם לעשרה ימים זאת מתוך שימוש בסמכותו לפי פקודת העיתונות להפסיק את פעולתו של עיתון אם התפרסם בו דבר העלול לסכן את שלום הציבור.


העיתון עתר כמובן לבג"ץ, שבפסק דין של השופט שמעון אגרנט ביסס את חופש הביטוי כזכות עילאית במדינה וקבע שהוא נדחה רק אם יש 'ודאות קרובה' לפגיעה בביטחון (עד כאן ויקיפדיה). צמד המילים הזה הפך למבחן קבוע וצוטט עשרות ומאות פעמים כפסק דין מכונן, בו 'זכתה' מדינתנו היקרה להתקבל למועדון היוקרתי של המדינות הליברליות שמרוממות את זכויות האדם והחופש הנחשק על ראש שמחתם.


נראה לי שלא צריך בכלל לדון האם ההלכה מסכימה לפסק הדין הזה[1]. אם בשביל חילול שבת לא צריך ודאות קרובה אלא אפילו ספק ספק ספיקא (שו"ע או"ח שכט) של פיקוח נפש דוחה את שבת החמורה ששמירתה היא הגדרת יהודי כחלק מכלל ישראל, לא ייתכן שלשם פגיעה בחופש הביטוי, ערך שקשה למצוא לו סימוכין הלכתיים מוצקים[2], צריך ודאות קרובה. לו בג"ץ היה אומר שהסיכוי שמאמר הביקורת יסכן את שלום הציבור נמוך מאד מאד היה מקום לדון האם הוא צדק לפי ההלכה, אבל הוא אמר שצריך ודאות קרובה של פגיעה בשלום הציבור ובזה א"צ לפנים שהוא טעה לפי ההלכה.


אמנם היה מקום לומר, שכיון שחופש הביטוי הכרחי לקיומה של מדינה דמוקרטית[3] ובלעדיו אנו יכולים להידרדר לדיקטטורה בה תיתכן סכנה אמתית לשלום הציבור כפי שהוכיחה ההיסטוריה וכפי שמרחיבים השופטים באותו פסק דין, לכן צריך לשמור על חופש הביטוי גם לפי ההלכה כי הוא בעצם תנאי לשמירה על שלום הציבור.


אך בסברא נראה, שהסיכוי שסגירה זמנית של עיתון תגרום להיווצרות מדרון חלקלק של פגיעה בדמוקרטיה עד כדי שנידרדר לסכנה לשלום הציבור הוא סיכוי קלוש ובהחלט ייתכן שהסגירה הזו תעביר מסר של גבולות לביקורתיות של התקשורת שצריכה לבקר עוולות בצורה אחראית ולהקפיד על הנורמות המחמירות שקבע החפץ חיים בספרו לשון הרע שצריך שיידע שמה שמספר הוא נכון ולא יגדיל העוולה יותר ממה שהיא וכיו"ב. לכן החשש לכדור שלג[4] שיפגע בעבודת התקשורת עד כדי שתהיה סכנה להתנהלות הדמוקרטיה ובכך גם סכנה לשלום הציבור קטן למדי ולכן די בוודאות שאינה קרובה כדי לא לחשוש אליו. ועוד שהחשש לשלום הציבור מהידיעה הקלוקלת הוא חשש קרוב והחשש שתיווצר מסגירת העיתון הידרדרות שתגרום לפגיעה בשלום הציבור היא בעתיד, ובכה"ג יש להעדיף את החשש הקרוב כמו שמצינו בשו"ת יביע אומר ח"י (חו"מ סימן ו), שנשאל על שחרור מחבלים כדי להציל שבויים (במבצע אנטבה, וב"ה בסופו של דבר לא הוצרכו לזה, ע"ש בסוף התשובה) וכתב:


נראה שבאמת עלינו לחוש יותר ויותר לסכנה המיידית של מאת היהודים החטופים, כשלהט החרב מתנופפת על ראשם, ע"י המחבלים האכזריים חוטפי המטוס המאיימים להוציאם להורג עד יום ה' ג' תמוז בשעה 2 אחה"צ, והני רשיעי גזמי ועבדי. ואילו הסכנה העתידה והעלולה להתרחש בשחרור ארבעים המחבלים הכלואים אינה עומדת כיום על הפרק באופן מיידי, אלא לטווח רחוק ולאחר זמן, וילפינן להאי מילתא ממ"ש הנודע ביהודה תנינא (חיו"ד סי' רי), שאע"פ שמותר לנתח מת לצורך לימוד רפואי להחיש רפאות תעלה לחולה מסוכן הנמצא לפנינו ונגוע באותה מחלה של הנפטר, כי שמא ילמדו ע"י הניתוח לרפאת החולה, והו"ל ספק פיקו"נ ודוחה איסור ניוול המת. אבל כשאין חולה לפנינו שהוא מסוכן מאותה מחלה, אלא שע"י הניתוח ילמדו ויבינו טיב המחלה כדי להמציא רפואה לכשיבוא חולה כזה לאחר מכן, לא דחינן איסור ניוול המת משום כך, שאל"כ, ונאמר שגם בכה"ג נחשב ספק פקו"נ, א"כ יהיה מותר לעשות כל מלאכת הרפואות בשבת, שחיקת ובישול סממנים והכנת כלי איזמל להקזה ולניתוח, שמא יזדמן היום איזה חולה מסוכן שצריך לזה, ולכן חלילה להתיר דבר זה, ועוד שא"כ יבואו ג"כ לנתח כל המתים כדי ללמוד מהם סידור האיברים הפנימיים מהותם ורפואתם כדי לעשות רפואה לחיים.


והכא נמי, אין לחשוש לחששות רחוקים שמא ייווצר בעתיד סכנה לדמוקרטיה כי עלינו להתחשב יותר במה שעומד לפנינו.


ואם כן צריך להבין איזה מסר ההלכה, שכנראה חולקת על אותו פסק דין מכונן של בג"ץ, מלמדת אותנו? ייתכן לומר שהוויכוח הוא טכני האם מחלקים בין סכנה קרובה לרחוקה או שאומרים כל סכנה גם בעתיד היא פקטור להתחשב בו. אך יותר נראה שטמון כאן ויכוח עקרוני על תפיסת העולם הרצויה, ונרחיב בכך בשבוע הבא בעז"ה.



(פורסם באשכולות 388 # מסעי תשע"ו)


(למעבר לחלק ב' - לחצו כאן)





[1] גם לולי ההלכה יש הרבה מקום לדון בהיגיון בריא, שלא צריך ודאות קרובה של פגיעה בביטחון כדי לצמצם פעילות של עיתון. מי ישמע, כאילו כל הישרדות המדינה תלויה בכמה ידיעות באיזה עיתון נידח שגם ככה לא ממש מתנהל לפי החפץ חיים. אי אפשר גם להתעלם מזה שמאז אותו פסק דין, שהונף אל על בגאווה ליברלית של מי שמזמן קום המדינה מחפשים את חותמת הכשרות של הנאורות באירופה ובאמריקה לכך 'שגם אנחנו שייכים למועדון', התקשורת בישראל הפכה ממבקרת החברה למובילת דעת קהל, מייצרת אג'נדות, שהעולם מחולק אצלה למי שתומך בסדר היום שלה ומי שנגדו. האובייקטיביות כמעט ולא קיימת בתקשורת הישראלית וכל מי שיודע לקרוא מפת אינטרסים ומכיר את הכוחות הפועלים, מעל השטח ובעיקר מתחתיו, במאבק התרבות המייסר על חילופי האליטות מזהה מיד אצל כל פובליציסט בכיר למה הוא כתב את מה שהוא כתב, בנושאים האקוטיים. רובם צפויים להחריד. מהפחד הנוראי לא להיות דיקטטורה, מדינת ישראל הלכה לקצה השני לחלוטין והגיעה למצב שאין שום הגבלה, שום מוסר ושום מעצורים לתקשורת בישראל. אפס כבוד לשלטון, לראש הממשלה, אפס ממלכתיות והבנה בסיסית שתקשורת צריכה ברוב הזמן לשרת את העם ולתמוך בו במאבקים מול אויבים חיצוניים, ורק במיעוט הזמן לבקר אותו מנקודת מוצא של כבוד ואהבה לעם שלה ומי שלא עושה זאת לא ראוי להיקרא תקשורת במדינה שצריכה להתנהל לפי ערכי היהדות.




[2] יש להסתפק, האם אנו יכולים או צריכים להכיר בערכים שאין להם מקור ברור בהלכה. האם נאמר בפשטות שכיון שבהלכה לא מצינו חשיבות לחופש הביטוי מצד עצמו לכן אין אנו מכירים בו כלל ועיקר, או שמא אין זה מוכרח. אפשרות אחת להכיר בערך כזה היא אותה תפיסה, שמייחסים אותה (בזמננו) לרב קוק ולגרי"ד וחתנו הגרא"ל ועוד, שהערכים של התורה הם קומה נוספת על גבי הקומה הראשונה של היותנו בני אנוש אוניברסליים המכירים בערכי העולם הרחב, אלא שאנו מעמידים עליהם קומה נוספת ולכן במסגרת הקומה הראשונה אנו יכולים להכיר בחופש הביטוי. אך נראה לי שכאן ספציפית אין להיתלות באותה גישה. ראשית, זה שייך כאשר אין סתירה בין אותו ערך אוניברסלי לבין ההלכה ואם יש סתירה בוודאי ידה של ההלכה על העליונה. שנית, תפיסה זו שייכת בערכים פשוטים ומוכרחים שכל בר דעת מכיר בהם. כמו שכתב הרב קוק באורות הקודש שאסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי כי הוא בסיסי אצל כל בן אדם והרי זה כדרך ארץ שקדמה לתורה, אבל בערכים שאינם מוכרחים כלל ועיקר ולא כל בן אנוש חייב לתת להם ערך עצמי מנלן שהתורה תאמץ ערכים אלו, ומי לידינו יתקע שאין זה מהערכים הפסולים שעלינו להימנע מלקבל מהעולם (ובחילוק זה, בין סברות פשוטות שכולם מכירים בהם לבין דברים שניתן לדון ולהתווכח על סבירותם, יש ליישב קו' הפנ"י רפ"ו דברכות למה ברכות אינם מה"ת הרי סברא היא דאו', ולפ"ז א"ש שהחובה לברך על ברכה אינה מושכל ראשון ולכן היא אינה מה"ת, ועיין תוס' שבועות כ"ב לגבי איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא שכתבו שיש דברים שאין הסברא פשוטה כ"כ וצריך פס' ואולי כוונתם כמש"כ. ובזה יש ליישב גם קושיית הקוב"ש על הגרש"ש שכתב בדעת הרמב"ן שהמקור לציות לחז"ל הוא הסברא והק' הקוב"ש א"כ ליהוי מה"ת דסברא דאו', ולפ"ז א"ש שלבדנו לא היינו יודעים לקיים דיני חכמים ולכן סברא כזו אינה דאורייתא). אמנם יש מקום לומר שבהלכה יש משמעות רק לערכים שיש להם ערך עצמי בתור קיום דבר ה' אבל אין זה אומר שאין בה ערכים אחרים, אלא שאותם ערכים אחרים הם מכשיר לניהול חברה צודקת וגם תלויים בהסכמת בני אדם שרואים בזה ערך לפי הצורך, ולפ"ז אין מניעה לומר שיש בהלכה חופש ביטוי למרות שהיא לא הגשימה אותו בהלכות מעשיות כי היא מגשימה רק ערכים עצמיים ולא סוג ערכים כזה כמו חופש ביטוי שתלוי בצרכי השעה ובהסכמת החברה.  




[3] אכמ"ל לדון בצורת הממשל העדיפה על התורה, רק נציין למאמר מקיף שכתב הרב עדו רכניץ על מרן הציץ אליעזר זצ"ל, בעל המחבר הלכות מדינה, בו כתב שאמנם "הרב ולדנברג מצהיר כי היהדות היא תיאוקרטיה", אך הוא גם "מאמץ בחום ערכים דמוקרטיים מרכזיים ובהם ריבונות העם והכרעת הרוב, ובלבד שהם אינם פוגעים ברכיב הדתי של המשטר". 




[4] ואין לומר שאמנם אצל יחיד חוששים רק לחשש קרוב, אך אצל סכנה לציבור כולו חוששים גם לחששות רחוקים (כמו שאומרים בשם הגרש"ז שאמר סברא זו לגבי חילול שבת של גורמי המודיעין שבסכנה לעם חוששים גם לחששות רחוקים שאצל יחיד לא חוששים אליהם), כי הרי כאן גם הצד הדוגל בחופש הביטוי מסכן את שלום הציבור ברמה מסוימת וא"כ מאי חזית.



 

 

השיעור ניתן בכ"ט תמוז תשע"ו

קוד השיעור: 7211

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר בענייני הלכות מדינה (זמן קיץ תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: