מלכויות וזכרונות - בשופר
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
"אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה – בשופר" (ר"ה טז ע"א).
לכאורה, השאלה "ובמה" מוסבת על הזכרונות, אלא שהראשונים כתבו שזה מוסב גם על המלכויות, וציינו שאת המלך היו מכתירים בתקיעת שופר, והיו קוראים 'יחי המלך' (עי' רס"ג).
מכאן שהשופר קאי הן על המלכויות והן על הזכרונות, אלא שלכאורה על כל אחד בנפרד, והשופר פועל שתי פעולות – מלכות וזיכרון.
אך באמת הדברים מאוחדים, והשופר מאחד את המלכות ואת הזיכרון.
בעניין המלכות – בפשטות ההכרזה 'יחי המלך' בשעת ההכתרה עניינה רק כרוז והודעה. ולא היא, ישנה זיקה פנימית בין ההכרזה 'יחי המלך' לבין התקיעה בשופר דווקא.
שירו של יום השישי הוא 'ה' מלך', משום שיום שישי הוא יום בריאת האדם, והוא היום שבו נוצרה מלכות ה'.
ידועים דברי הגר"א שמלכות היא ברצון, לעומת ממשלה שהיא בכפייה. "כי לה' המלוכה" – על ישראל, שקיבלו מלכותו ברצון, "ומושל בגוים" – בכפייה. אך כשישפטו את הר עשו – "והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ" – גם על הגוים. אם כן, מלכות זו שהיא ברצון נוצרה ברגע בריאת האדם, בעל השכל והדעה, שמקבל מלכות ה' ברצון.
ורגע קבלת הדעה הוא רגע הנפיחה – "ויפח באפיו נשמת חיים", ואז קיבל את הדעת, כדברי הרמב"ן: "כי הוא רוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה". ועל כן הכתרת המלך נעשית ע"י הנפיחה בשופר, כפי שהיתה מלכות ה' בזמנו.
"זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון", ואנו חוזרים על מעשה הנפיחה של אז, אלא שאז הייתה הנפיחה ע"י רבש"ע, וכיום היא על ידינו.
ומכאן אל הזכרונות.
מלאכי השרת קיטרגו: "מה אנוש כי תזכרנו", ולא אמרו "כי תבראנו". הזיכרון עניינו לחבר את ההווה עם העבר.
והנה, הקב"ה זוכר מעשי עולם, זוכר את נח, ברית אבות, מתן תורה ועוד. אך מה על האדם לזכור? לאיזה עבר עליו להתחבר?
"א-להי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה נפחתה" וכו' - ומאז אותה נפיחה הלך אדם והתדרדר. "אלקים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים". אלמלי כוח הזיכרון, לא היה נשאר מטהרת הנשמה שריד ופליט. כח הזיכרון מחבר את האדם תמיד אל ראשיתו ומקורו, אל טהרת הנשמה. כמו תינוק במעי אמו שלימדוהו כל התורה כולה, ובצאתו מרחם אמו נשכח ממנו הכל. אך יש בכוחו לחזור ולהתחבר אל מה שלימדוהו, כיון ש'בכוח' הכל קיים.
לכן שאלו המלאכים, האם יש באפשרותו של האדם להתחבר עם העבר, עם מקורו - שהרי בלא זיכרון אין לו תקומה.
והקב"ה לא שעה אל התנגדותם, וברא בו את כח הזיכרון. וזה ע"י "ויפח באפיו" - מאן דנפח מדיליה נפח, ולעולם תהיה לאדם נשמה טהורה, ותמיד יהיה לו לאן לחזור.
יוצא אפוא, שאותה נשימה של הבורא, שנפח באדם, היא יצרה את כח המלכות, וגם את אפשרות הזיכרון.
תקיעת השופר בר"ה חוזרת על אותה נפיחה, משמשת קריאה 'יחי המלך' וחוזרת ומעמידה את האדם באותו רגע נשגב של נפיחה אלקית, ומחדשת בו את הנשמה הטהורה.
בכל ראש השנה, ברגע התקיעות, חוזר האדם לשורש נשמתו, אל הנשמה הטהורה, מקבל על עצמו אל מלכות ה', ומתחייב לחיות ע"פ אותה נשמה אלקית.
"אמרו לפני מלכויות... אמרו לפני זכרונות. ובמה? בשופר" – ואז גם "יעלה זכרונכם לפני לטובה", כשתעמידו את עצמכם לרשות המלך כעבד המקבל עול מלכות שמים ברצון, ומתחייב לפעול ע"פ אמיתות הנשמה הטהורה שנופחה בו ע"י אלקים חיים.
(פורסם באשכולות 393 # ראש השנה תשע"ז)
השיעור ניתן בכ"ח אלול תשע"ו
קוד השיעור: 7346
מאמר לראש השנה (זמן אלול תשע"ו)
לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: