א. שיטת מהר"ם בביאור דעת ר"י בתוס'

לדעת ריב"א (ד ע"א, תוד"ה כראי) פטור אדם מכופר כשהרג במזיד הוא מדין קלב"מ, אבל ר"י סובר שפטור זה איננו שייך לדין קלב"מ כלל, וכן אינו שייך לדינו של תנא דבי חזקיה דלקמן (לה ע"א), אלא אדם פטור מכופר מגזיה"כ כדילפינן לקמן (כו ע"א) "אם כופר יושת עליו" – ולא על האדם, בין שוגג בין מזיד. מהר"ם מלובלין מבאר סברת ר"י, שכל קלב"מ נאמר רק כשעשה שני עניינים בו זמנית, ובזה אמרינן שיקבל רק את העונש החמור, אבל כשעושה מעשה אחד ועניין אחד, רק שיש בו שני עונשים – בזה לא נאמר קלב"מ, וע"כ צריך דרשא מיוחדת מ"עליו" לפטור אדם מכופר. וכן נראה שפירש תוס' רבינו פרץ (ד"ה כראי) את דברי ר"י.

ב. קושיית הגרש"ש והחזו"א למ"ד כופרא ממונא

בחידושי הגר"ש שקאפ העיר על דברי מהר"ם, דבע"כ דברי ר"י הם רק למ"ד כופרא כפרה, דכיון דגם הכופר וגם המיתה הם כפרה על הריגת האדם, לא אמרינן בהכי קלב"מ. אך למ"ד כופרא ממונא יש כאן שתי תביעות – חיוב מוות כלפי שמיא, וחיוב כופר כלפי היורשים. ומדוע לא נאמר קלב"מ בזה? [וממילא שור לא חמור מאדם, כי פטור אדם הוא רק מדין קלב"מ].

ומצאנו יסוד לחילוקו בדברי הקצה"ח (סי' תי סק"ד) דביאר בשיטת ריב"א שגם למ"ד כופרא כפרה יש חיוב ממוני של דמי הנהרג, ובזה שפיר אמרינן קלב"מ. הקצה"ח למד זאת מדברי הגהות אשר"י (ב"ק פ"ד סי' ד בסוף ההגהה) שכתב: "ראובן שהרג את שמעון, אע"פ שחייב מיתה משלם דמיו ליורשיו בבא לצאת ידי שמים. א"נ אי תפסי יורשים לא מפקינן מינייהו". ותמוה, מדין מה צריך לשלם כדי לצי"ש, הרי הגמ' דורשת "עליו – ולא על האדם", וא"כ אדם מופקע לגמרי מתשלומי כופר, ולא רק מדין קלב"מ? מבאר הקצות, שגם למ"ד כופרא כפרה יש תביעת נזיקים חוץ מדמי הכופר [לכה"פ באדם שהרג, שכיון שאין כופר יש עכ"פ תביעת נזק]. וכ"כ להדיא רש"י (לקמן מג ע"א, ד"ה לא דמים), וכ"מ בתור"פ (מג ע"ב, ד"ה כגון). ולעניין תשלום נזיקים זה אמרינן קלב"מ לפטור. וע"ז הקשה ריב"א בתוס' דידן, שכיון שעקרונית חייב א"כ אין שור חמור מאדם, ותירץ מה שתירץ.

ומעתה, אם דברי ר"י הם רק למ"ד כופרא כפרה, א"כ ניתן לבאר את שיטתו בשופי מבלי להזדקק לחילוקו של המהר"ם, כמשי"ת להלן.

ג. ביאור הגרש"ש והחזו"א בדעת ר"י

הגרש"ש עצמו וכן החזו"א ביארו באופ"א שיטת ר"י, שבכופר הפטור אינו משום קלב"מ, כיון שכופרא כפרה, וא"כ אם מן הדין היה חייב כופר ומיתה, הרי שניהם דרושים לכפרתו, וע"כ לא שייך קלב"מ. [וכך רצו לבאר גם בתור"פ בסוגיין, וצ"ע.]

ואכן בתור"פ להלן (מג ע"ב, ד"ה כגון) הלך בשיטה זו, והוכיח כן מהגמ' בשבת (צד ע"א) שהזיד על הכלי ושגג על האוכלין חייב חטאת על אף שיש חיוב סקילה על הכלי. הרי שבעונש שהוא כפרה אין קלב"מ. וכ"ה בתוס' כתובות (ל ע"ב, ד"ה זר שאכל), ע"ש.

אך לפ"ז צ"ב בסברת ריב"א שגם בכופר שייך קלב"מ, הרי זו כפרה, ולכפרתו צריך גם למות וגם לשלם כופר [אם לא נאמר כחידושו הנ"ל של הקצה"ח], וכן יש להבין מפני מה מיאן מהר"ם בביאורם של הגרש"ש והחזו"א בשיטת ר"י, ויצא לדון בדבר חדש.

ד. קושיית הגרש"ש והחזו"א על חילוקו של מהר"ם

עוד הקשה הגרש"ש על עצם חילוקו של מהר"ם, מהגמ' במכות (ד ע"ב) דבעדים זוממין אמרינן דלר"מ ילפינן ממוציא ש"ר דלוקה ומשלם, ואי לאו חידוש זה הו"א דאינו לוקה ומשלם. והרי שם שני העונשים הם על אותו מעשה. וכן גבי עדים זוממין. וכן הגמ' (כתובות לב) מציעה לומר קלב"מ בחובל בחבירו, וכיון שבוודאי חייב ממון ייפטר ממלקות משום "לא יוסיף – פן יוסיף" – הרי שגם בשני עונשים על אותו מעשה שייך קלב"מ. וכך הקשה גם החזו"א (סי' ג סק"א). ואמנם את הראיות מעדים זוממין וחובל בחבירו נראה לדחות עפמ"ש לעיל (אות ב'), שהמלקות הם כפרה והתשלום הוא תשלום נזק, ובכה"ג שפיר אמרינן קלב"מ. אך ממוצש"ר אכתי קשה.

ה. דין 'אין לוקה ומשלם' ודין 'אין מת ומשלם'

כדי ליישב את הקושיא האחרונה יש להקדים:

הרמב"ם בפ"א מהל' מעילה (ה"ג) כתב, שכל המועל בזדון לוקה ומשלם. ומקורו מכריתות (כט ע"ב) וכחכמים. וקשה, מדוע לא אמרינן דאין לוקה ומשלם? יתרה מכך, בפסחים (כח ע"א) איתא, דהאוכל חמץ של הקדש במועד י"א דלא מעל, והיא דעת רבי נחוניא בן הקנה דאמרינן קלב"מ גם בכרת. וא"כ גם במעילה אמרינן קלב"מ, ואמאי כל המועל בזדון משלם?

הגר"ח מבריסק (בסטנסיל סי' קיד) [וכבר קדמו הרבה בשו"ת הרשב"א (ח"ה סי' יח)] כתב, שיש לחלק בין דין קלב"מ דאין מת ומשלם, כדילפינן מ"אם לא יהיה אסון", לבין קלב"מ דאין לוקה ומשלם כדילפינן מ"כדי רשעתו" (וכן דאין לוקה ומת). לכאורה יסודם זהה (רק שיש צריכותא כדאיתא בגמ'), אך באמת אלו שני דינים שונים: אין לוקה ומשלם היינו שהתורה הגבילה כוחו של ביה"ד, שא"א לו להעניש שני עונשים על אותו מעשה. אך אין מת ומשלם מחודש יותר, וגדרו הוא שמיתה פוטרת מתשלומין. במילים שלנו: חומרת הנזק מתגמדת לעומת חומרת הרצח (או עוון אחר המחייב מיתה), ובטלה כלפיו, לכן תשלומי הנזק אינם ניתנים לתביעה כלל.

[וביתר חידוש כתב הקוב"ש (כתובות אות צג) על מש"כ היש"ש בפרק הכונס (סי' ו), שאם בפועל נעשה העונש החמור, שוב אין דין 'לצאת ידי שמים' בעונש הקל (שכתב רש"י בב"מ צא ע"א, ד"ה רבא). וכתב הקצה"ח (סי' כח סק"א) שמקורו בסנהדרין (עב ע"א), ע"ש. וביאר הקוב"ש טעם הדבר, עפ"ד הרמב"ן (מכות ב ע"א) שיש קלב"מ בעדים זוממין. וקשה – הרי אין כאן "כאשר זמם", אלא מקצת הזמה? אלא ודאי שמיקרי כולה הזמה, דגדר קלב"מ שכאילו נעשה גם העונש הקל. וכ"מ בספר צפנת פענח (פ"ו מהל' ערכין ה"ה)]

עפ"ז מבאר הגר"ח, כיון שבמלקות ותשלומין יש מגבלה בכוחו של ביה"ד, לכן איתא במכות (יג ע"ב), שרק ברשעה המסורה לבי"ד אינו חייב שתיים, אך בקרבן ומלקות למשל – יתחייב להקריב קרבן. ומחדש הגר"ח שיסוד תשלומין במעילה הוא חיוב כלפי שמיא, ואינו "רשעה המסורה לבי"ד", ולכן לוקה ומשלם. משא"כ האוכל חמץ של הקדש בפסח, שיש בו קלב"מ, היינו כיון דהתם איירי במיתה ותשלומין, ובזה הגדר שונה – שאינו שייך לכוח בי"ד, אלא שהמיתה פוטרת מן התשלומין. ולכן אין זה רק ברשעה המסורה לבי"ד, וגם במעילה שייך קלב"מ.

ו. יישוב קושיית הגרש"ש ומהר"ם ממוצש"ר

לפ"ז מיושבת קושיית הגרש"ש על מהר"ם ממוצש"ר, דאפ"ל שמה שאמר מהר"ם שאין מניעה לחייב פעמיים על שני עניינים נפרדים הוא בדין קלב"מ דמיתה ותשלומין, אך לא אמר בדין מלקות ותשלומין, שנובע מחוסר הכח של בי"ד לחייב, ובזה מודה מהר"ם שגם בשני חיובים נפרדים א"א לחייב, ולכן במוצש"ר לולי החידוש של התורה הו"א דפטור מתשלומין. ודו"ק.

ז. האם ממשכנים חייבי כופר

ועתה נשוב לקושיא הראשונה, וגם בזה יש להקדים ולבאר:

בגמ' לקמן (מ ע"א) שאל ר"נ את רב אחא בר יעקב, האם חייבי כופר ממשכנים אותם (כחייבי ערכין) או לא (כחייבי חטאות ואשמות). ושורש הספק - "כיון דכפרה הוא - כחטאת ואשם דמי, מחמר חמיר עילויה ולא בעי משכוניה, או דלמא כיון דלחבריה הוא דבעי מיתבא ליה - ממונא הוא, ולא לגבוה הוא, ולא חמיר עליה ובעי משכוניה. אי נמי, כיון דהוא לא חטא וממוניה הוא דאזיק, לא חמיר מילתא עילויה ובעי משכוניה". ולא ידע ראב"י לפשוט ספק זה. וכתבו התוס' (ד"ה חייבי), שהספק הוא האם יורשי הנהרג יכולים למשכן את המזיק. וביאר בשיטמ"ק בשם הרשב"א ור"א מגרמיש"א [ועי' גם מ"מ פ"י מהל' נזק"מ ה"ד], שכוונתם שבי"ד עצמם יכולים בוודאי למשכן על כופר כמו בכל נזיקין. ויש להבין מה בין היורשים לבין בי"ד?

ח. בין תביעת היורשים לתביעת בי"ד

הברכת שמואל (ב"ק סי' ל) והאבן האזל (פ"ח מהל' נז"מ הי"ג) האריכו בזה, ונקדים:

כתב הרמב"ם (פי"א מהל' נחלות הי"א), שאם ירד למדינת הים אין יורדין לנכסיו לצדקה, אך בנשתטה יורדים לנכסיו. והיה טעמו, מבאר הכס"מ שם, דמסתמא כל אדם ניחא ליה למיעבד צדקה בממוניה, וגם ממונו משועבד לצדקה. אך כשהלך למדינ"ה מן הסתם עושה צדקה במקום שנמצא. ומכאן למד הקצות (סי רצ סק"ג), שיש שיעבוד נכסים בצדקה. ואם כך פסקו בי"ד שכ"א יתן כך וכך - כל הנכסים משועבדים לזה.

ועוד ראיה לכך הביא מדברי הגה"מ (פ"א מהל' ת"ת, אות א) ע"ד הרמב"ם שקטן אביו חייב ללמדו תורה, וכתב מהר"ם דכופין ע"ז ללמד או לשכור מלמדים, דמאי שנא האי עשה ד"ולמדתם אותם" משאר מ"ע דכופין עליהם וכתב "דהו"ל כשאר בעל חוב", והבין הב"י (יו"ד סי' ריד) דכוונתו שיורדין לנכסיו לצורך זה. וכעין זה כתב גם הרמב"ן בחידושיו (ב"ב קעה ע"ב, ד"ה הא) גבי דין פריעת בע"ח מצוה, דגם למ"ד שיעבודא לאו דאוריתא מ"מ נחתינן לנכסיה, דעד שאתה כופהו בגופו [כמבואר בכתובות (פו ע"א), דהאומר איני נוטל לולב וכדו' מכין אותו עד שתצא נפשו] - כפהו בממונו (עי' בקצה"ח סי' לט סק"א).

וביארו הברכ"ש והאבהא"ז, שוודאי אין כאן תביעה של הבן על אביו, אלא הפשט הוא שיש מצוה כלפי שמיא ללמד בנו, ואפשר לכפות ע"ז ע"י ממון מדין עישוי על המצוות. וזה לא מכח פסק דין או ע"י עדות ודיון וכו', אלא גדר שונה לגמרי. וכן מצאנו בגמ' לקמן (לו ע"ב), שהתובע זכה בדין בחצי זוז, ואמר שיתנוהו לעניים, ואח"כ התחרט ורצה ליקח לעצמו, ואמר לו רב יוסף שכבר זכו עניים, דיד עניים אנן (שרב יוסף היה גבאי צדקה, רש"י שם). והקשו תוס' שם (ד"ה יד): דל מהכא יד עניים, הרי מ"מ חייב מדין נדר ("בפיך" זו צדקה)? ותירצו, דהוי כדבר שלא בא לעולם ולא מחויב בכך מדין נדר, וכיון שרב יוסף היה שם זכו עניים מדין מעמד שלשתן. ובעל המאור (יח ע"א מדפה"ר) כתב בשם רב האי גאון: "אבל האי נודר אי אתי למיהדר ביה בעון קאי וב"ד לא מצו למעבד ליה מדעם ולא עניים אית להון בהדיה עסק דברים". וכיון שרב יוסף זכה לעניים, לכן בי"ד יכולים לתפוס עבורם ואינו יכול לחזור בו. אבל הרמב"ן במלחמות על אתר כתב, שתשובת רב האי גאון משובשת היא,ועכ"פ יל"פ בדבריו דודאי שגם כשלא זכו לעניים, אפשר למשכן אותו כבטוחה עד שיקיים את נדרו, רק שאין יורדין לנכסיו בתורת גביית בי"ד בבעל חוב (ועי' גם במחנ"א הל' צדקה סי' ז). גם במישכון חייבי קרבנות, אין זו גביה מכח פס"ד אלא כדי להכריחם להביא קרבנותיהם עכשיו (ועי' רמב"ן מכות ב ע"א ד"ה שהוא חייב גלות, שכתב דאין בזה תביעה בבי"ד, אך מבאר הברכ"ש דלעולם אפשר לרדת לנכסיו לצורך זה).

ט. תשלומי כופר - כלפי שמיא או תביעת היורשים

השאלה הנשאלת, האם תשלומי כופר הוי חיוב כלפי שמיא, ואפשר רק למשכן אך לא לרדת לנכסים, או שזוהי תביעה של היורשים (על אף שכופרא כפרה) ויש פס"ד בזה וירידה לנכסים. הרמב"ם (פ"ח מהל' נז"מ הי"ג) כתב, שאין חיוב כופר אלא בראיה ברורה ובעדים כשרים. א"כ סבר שזו תביעה ממש (וכן בפ"ה מהל' סנהדרין הי"ד, כתב שאין גובין כופר בחו"ל, דבעינן סמוכין. וכן בפ"כ מהל' עדות ה"ח כתב דיש בזה הזמה לענין מלקות). אך הרמב"ן עה"ת (שמות כא, ל) כתב שכופר הוא כפרה כקרבנות, ואין מכריחין אותו למשכנו. והשיטמ"ק הנ"ל הבין ד' התוס' בדף מ' כדעת הרמב"ם, שבי"ד יכולין למשכן ולרדת לנכסיו באם אינו רוצה לשלם כלל, והגמ' מסתפקת דווקא לגבי יורשים אם יש להם זכות למשכן כבטוחה על תשלומי הכופר. [בחידושי ר' ראובן גרוזובסקי דייק מתוס' (מ ע"א, ד"ה כופר אחד) שחילקו בין חטאת דלגבוה היא ושייך להתחייב ב' חטאות, לבין דין כופר שהוא בין אדם לחבירו, ולא מסתבר שיקבל פעמיים כופר. משמע שזו תביעה.]

י. ביאור סברות הראשונים ושיטת מהר"ם

לפ"ז נראה לבאר דסברת ריב"א היא, שכופר שונה מקרבן (דאמרינן בשבת צד ע"א דלא אמרינן ביה קלב"מ), כיון שהוא חיוב בי"ד ע"פ דיון ופסק, וכדעת הרמב"ם הנ"ל. ובזה שייך קלב"מ אע"פ שהוא כפרה. ור"י חולק ע"ז, וס"ל כרמב"ן הנ"ל. ומהר"ם סבר שגם ר"י מודה לסברת ריב"א בזה, ולכן ביאר שיטת ר"י באופ"א, ודלא כגרש"ש והחזו"א.