אָבִינוּ הַזָּקֵן רַק שָׁב
וְנִסָה לִמְצוֹא חֵן בְּעֵינָיו

בְּעֵינָיו שֶׁל אָחִיו שֶׁל עֵשָו
יֵרָאוּ רַק מַחֲזֵהוּ שֶׁל שָׁוְא
הַנִמְצָא וְנִכָּר רַק עַכְשָׁיו

בְּלִבָּם שֶׁל בָּנָיו
נֶחְרְתּוּ הֵיטֵב דְּבָרָיו
שֶׁכּוּלָנוּ צֹאנוֹ – עֲבָדָיו

יעקב אבינו, השב מפדן ארם, שולח בפיהם של המלאכים הודעה לעשו, הודעה שבהתבוננות ראשונית קשה להבין את משמעותה:

כֹּה תֹאמְרוּן לַֽאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם־לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד־עָֽתָּה: וַֽיְהִי־לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָֽאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַֽאדֹנִי לִמְצֹא־חֵן בְּעֵינֶֽיךָ:

הכיצד מצפה יעקב למצוא חן בעיני עשו בשל העובדה שיש ברשותו נכסים הכוללים בעלי חיים ועבדים?

מספר ביאורים נאמרו בראשונים, וכמה מהם הולכים בדרכו של רש"י המבאר כי יעקב מתייחס בדבריו לברכת יצחק, שהיתה הסיבה הראשונית לשנאתו של עשו. יצחק בירך את יעקב:

וְיִֽתֶּן־לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹֽשׁ: יַֽעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִֽשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּֽמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ:

אליבא דיעקב, דבר לא התקיים מברכתו של יצחק, שהרי אדמה, דגן ותירוש עוד לא נפלו בחלקו, וכך גם מלכות עמים רחוקה מלהתקיים במי שהיה גר בבית חמיו.

הנסיון להציג את ברכת יצחק ככזו שלא נתקיימה, יש לה אחיזה ברובד הפשט. אולם לא ניתן להותיר את דברי יעקב במישור זה בלבד. כבר לָמוּד הוא יעקב אבינו לסגנן את לשונו בצורה דו-משמעית [כפי שעשה בשעה שעמד לפני אביו ואמר 'אנכי עשו בכורך'.]

אפשר שכוונתו הנסתרת של יעקב התפרשה בדברי רבותינו במדרשיהם.

המדרש דורש את דבריו של יעקב בצורה הנראית רחוקה מפשוטו של מקרא מרחק גדול:

ויהי לי שור וחמור. שור זה יוסף, שנאמר בכור שורו וגו' (דברים לג, יז). חמור זה יששכר, שנאמר יששכר חמר גרם (בראשית מט, יד): צאן. זה ישראל, שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי וגו' (יחזקאל לד, לא): עבד. זה דוד, שנאמר אנא ה' כי אני עבדך (תהלים קטז, טז) ושפחה. זו אביגיל, שנאמר הנה אמתך לשפחה (ש"א כה, מא) [מדרש אגדה לבראשית].

הקשיים עולים מעצמם: מה ענין כינוייהם של יוסף ויששכר אל עשו ואנשיו והיאך מעלה יעקב את זכרונם של דוד ואביגיל שעוד לא באו לעולם כל עיקר.

דומה, כי יעקב רמז לעשו משהו על התנהלותו של העם העתיד לצאת מבניו ומבני בניהם. עם הראוי להתקיימות ברכת: 'הוי גביר לאחיך'.

שני צדדים יש למנהיגות בישראל הצד האחד פוליטי-מציאותי והשני רוחני-דתי. המנהיגות הזו מתחלקת על פי יעקב ליוסף וליששכר. יוסף הוא המשביר לכל עם הארץ ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. המנהיגות עלולה להיתפס בעיני בני אדם ככזו המעשירה את בעליה ונותנת לו שררה וכבוד בעולם הזה, אולם יעקב אבינו קובע בדבריו לעשו את דרכה האמִתית של המנהיגות והמלכות – שור וחמור.

השור והחמור, בהמות העבודה הבלתי נלאות, הן הסמל והדוגמא למנהיגים בעם ישראל. השור משקיע את כל כוחותיו ביצירת האפשרות לזרוע את האדמה ואינו עוצר גם כשהקושי הוא רב והקרקע מסרבת להיענות למחרשה, כך גם מנהיגיו של עם ישראל מוסרים את כל כוחותיהם כדי לסלול לאומה דרכים שיאפשרו את המשך קיומה ושגשוגה.

החמור נושא על גבו משאות כבדים ואינו קורס, עצמותיו הכבדות הן העיקר ועליהן משא בעליו. כך חכמי ישראל נושאים על גבם חבילות של תורה וחבילי חבילות של בניו של רבונו של עולם. החכמים רואים את עצמם כנושאיהם של ישראל ולא חלילה ההיפך.

ממשיך יעקב ומבאר לעשיו כי עם ישראל הולך אחרי מנהיגיו כצאן, צאן קדשים המבטל את דעתו ורצונו ונמשך אחרי רצונו של הקב"ה המובא לידיעתם על ידי רבותיהם יודעי שמו.

חוזר יעקב אבינו ומדגיש כי אף על פי שהעם דומה כצאן אין המלך או המנהיג רואים עצמם כרועה המשמש בעלים על הצאן, אלא כעבד הרועה את צאן אדונו. כך ראה את עצמו דוד מלך ישראל כעבד ורעייתו העתידית אביגיל, לא ראתה בעצמה יותר מאשר שפחה.

יעקב ביקש ללמד את עשו משהו על אופיו ותכונתו של העם העתיד להנהיג את העולם, ואנחנו למדנו לפי דרכנו מהי הדרך האמִתית בה נוכל לצעוד על מנת להגיע לאותו היום המיוחל.

נשים את עצמנו כצאן ונימשך אחרי רצונו של מקום. נוסיף ונראה בעצמנו שוורים וחמורים, או עבדים ושפחות ונשמש את עם ישראל באהבה, בחפץ וברצון, בידיעה שכל עצמנו איננו אלא עבדים ושפחות המשתדלים לעשות רצון אדונם.

(פורסם באשכולות 401 # וישלח תשע"ז)