חז"ל (יומא עה ע"א) דרשו על הפסוק (משלי כג, לא) "כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים" – "כל הנותן עינו בכוסו – כל העולם כולו דומה עליו כמישור"^[1]. בעיניו של שיכור, כל העולם נראה ישר, אין הרים ובקעות. אין טוב ורע. אין ארור המן וברוך מרדכי. לכן גם הכל נראה מותר בעיניו (כמבואר בגמ' שם, ומישור גם מלשון 'מישרא שרי' או להיפך).

במהלך השנה כולה השכרות בעייתית ומסוכנת. צריך להיות ברור לנו שיש טוב ויש רע, יש מותר ויש אסור, המן ארור הוא ומרדכי ברוך. אסור שיהיה טשטוש של הגבולות.

אך בפורים: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". ביום זה יש היתר, או אפילו מצוה או חיוב, להשתכר. אפי' עד כדי כך שלא מבחינים בין הטוב והרע. מדוע?

כדי להבין זאת, נקדים את הסיפור הידוע המובא בגמ' במגילה (ז ע"ב):

רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום. קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה...

ונלאו המפרשים לבאר מעשה תמוה זה (עיין בסוף קונטרס מנות הלוי שכתב ר' שאול אלעזר שנלר, שקיבץ כל דברי המפרשים בביאור מעשה זה, ורובם פירושים ע"ד הדרש, הרמז והסוד).

עלה בדעתי לפרש, ע"פ המסופר במס' סנהדרין (סה ע"ב):

רבה^[2] ברא גברא, שדריה לקמיה דרבי זירא. הוה קא משתעי בהדיה, ולא הוה קא מהדר ליה. אמר ליה: מן חבריא את (רש"י: מהנבראים על ידי החברים אתה)? הדר לעפריך!

רבה יצר אדם ושלח אותו אל רבי זירא. כשראה רבי זירא שאינו מדבר, הבין שהוא נברא ע"י אדם, וציוה עליו שישוב לעפרו.

יתכן, שזמן מה לאחר מעשה זה, עשו רבה ורבי זירא סעודת פורים יחדיו, ורבה בשכרותו נזכר במה שעשה רבי זירא לגולם שלו, שהחזירו לעפרו [יתכן גם שרבה ניסה לדבר עם רבי זירא, ורבי זירא בשכרותו לא ענה], ואז אמר לו רבה כפי שאמר רבי זירא לגולם של רבה: "מן חבריא את? הדר לעפרך!", וכך היה...^[3] למחרת כאשר התפקח רבה מיינו, התפלל לה' ורבי זירא קם לתחיה.

עד כאן ביאור המעשה על דרך הפשט, אך עדיין יש מקום לבאר את עומק כוונתו של רבה בכך שנטל את חייו של רבי זירא.

על פי מה שכתבנו בתחילת דברינו, במהותה של שכרות, אפשר להבין זאת במקצת. רבה בשכרותו רואה את כל העולם כמישור, אין טוב ורע, וכל שכן שאין מקום למחלוקת זו או אחרת. הכל פשוט כל כך. בעיניו של רבה, בשכרותו, לבר הפלוגתא הקבוע שלו – רבי זירא – לא היה יותר מקום בעולם. בעיני רבה, רבי זירא מייצג את ההיפך הגמור של העולם המישורי שאותו רואה רבה. "קם רבה שחטיה לרבי זירא".

יש מהראשונים שכתב, שהגמ' הביאה מעשה זה של רבה ורבי זירא ללמדנו שלמעשה גם בפורים אין להשתכר, שכן השכרות עלולה להביא למעשים מסוכנים כגון אלה (רבנו אפרים, הובא בר"ן מגילה ג ע"ב מדפי הרי"ף). אך רוב הראשונים לא סברו כך. א"כ, מה מקומו של סיפור זה בגמ', ומה בא ללמדנו? ניתן לומר בפשטות שבא ללמדנו שלמרות השכרות יש להיזהר שלא להגיע לידי סכנה או עבירה. אך ניתן לומר יותר מזה. מעשה זה מלמד אותנו מדוע באמת יש מקום להשתכר בפורים. ונבאר.

באמת באופן עקרוני צודק רבה. במובן מסוים כל המחלוקות אינן קיימות. יש אמת אלוקית אחת ולה יש הרבה פנים, אך "אלו ואלו דברי אלקים חיים"^[4]. אין כאן אמת ושקר או נכון ולא נכון, אלא הכל אמת הוא. במובן זה באמת אין מקום למציאות של מחלוקת, וכ"ש מציאות של ברי-פלוגתא נצחיים.

סיפור זה פותח לנו פתח להבנת ענין השכרות בפורים. בסיפור של רבה ורבי זירא הנושא הוא ברי-פלוגתא בבית המדרש, ושם למדנו שמצד האמת לאמיתה כל המחלוקות כמישור הן, הכל בעצם אמת אחת. מכאן ניתן להגיע להבנה העמוקה, שבאמת גם במציאות בכללה כך הוא. ודאי שבעולם הזה מוכרחים להפריד בין הטוב והרע, המותר והאסור. אך במקור הדברים, הקב"ה המחיה את כל העולמות, אין שום חילוק ופירוד של טוב ורע, והכל אחדות גמורה ופשוטה.

יסוד זה למדנו מדברי הרב בעל התניא, ע"פ דברי הבעש"ט, שכל העולמות מתהווים בכל רגע ע"י מאמר פיו של הקב"ה, ובכלל זה גם הטוב וגם הרע. גם הסטרא אחרא יונק את חיותו מהאלוקות^[5]. הקב"ה ברא את עולמו באופן כזה שיהיו דברים שיתפסו בעינינו כטובים ויהיו כאלו שלהיפך, אך מצד האמת אין כלל טוב ורע [ולהבנה זו נגיע לעתיד לבא, כמבואר בגמ' בפסחים (נ ע"א)].

כאמור, במהלך השנה אסור להגיע למצב כזה של הכרה, כי הוא טומן בחובו סכנה רבה. הוא עלול לשמש הכשר לעברות החמורות ביותר ח"ו. אך ביום אחד בשנה, בפורים, התירו לנו להשתכר וכך להגיע לתובנה העמוקה הזו. "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"^[6]. זוהי הדרך הפשוטה ביותר להגיע אל השמחה המתבקשת, כי כאשר נופלות כל המחיצות והחילוקים, ומבינים שהכל במקורו טוב הוא, איך אפשר שלא לשמוח^[7]?

שיהיה לכולנו חג פורים כשר ושמח!