ישיבת כרם ביבנה

מעשה מפסק של ר' חיים מבריסק

ר' אריאל דוד


מעשה שהיה כך היה (ואם לא היה, ראוי שיהיה)[1]:


א. בשבת ה'שבע ברכות' לר' משה סולוביצ'יק, התפלפל אביו ר' חיים עם ר' אליעזר גורדון, רב העיר טלז וראש הישיבה שם, בדברי תורה. רב אחר שהיה שם התרעם על הפלפולים בטענה שיש לעסוק בהלכה למעשה.


ב. נענה ר' חיים ואמר לו: אשאלך שאלה שהתעוררה בעירנו בבריסק ונשמע מה דעתך. לקראת חתונה אחת בישלו כמות הגונה של בשר, ובטעות הכניסו אל הקדירה חתיכת בשר נבילה שנקנתה עבור החתול. הואיל ובקדירה נתבשלו כמה גדלים של חתיכות וחלקן כבר נלקחו, לא היה אפשר לדעת האם היה שישים כנגד החתיכה. מה כבודו פוסק?


ענה אותו רב: הדין פשוט. מדובר במין במינו, בשר אסור בבשר כשר, וכיוון שמדאורייתא מין במינו בטל חד בתרי (זבחים עט ע"א) והצורך בשישים הוא מדרבנן, הרי מדובר בספק דרבנן ופוסקים לקולא (שו"ע יו"ד צח, ב).


ג. ענה ר' חיים: אבל הלא שכחתם פרט חשוב! בשר הנבילה כמובן לא נמלח מדם, והבשר הכשר עם הדם שבנבילה הם תערובת מין בשאינו מינו, וכדי לבטל את האיסור צריך שישים מדאורייתא (גמרא ושו"ע שם). כלומר שזהו ספק דאורייתא.


אוי, הגיב אותו רב, צודק הנך, זהו ספק דאורייתא והבשר אסור באכילה.


ד. לא, הגיב ר' חיים, הרי הדם התבשל, ודם שבשלו אסור רק מדרבנן (כשיטת התוס' חולין קיא ע"א ד"ה דם, וכפסק הרמ"א יו"ד סי' סט וכנראה גם השו"ע [ראה בכה"ח פז סק"נ]). וכיוון שכך, חזרנו לספק דרבנן - האם יש שישים כנגד האיסור או לא.


נכון, תפס הרב את ראשו, הבשר באמת מותר באכילה!


ה. מותר אתם אומרים?! המשיך ר' חיים, בדם בהמה כשרה, שכל עיקרו אינו אסור אלא משום דם, אנו אומרים 'דם שבשלו אסור מדרבנן'. אבל כאן, מלבד איסור הדם גם הבהמה אסורה - ומדוע לא נאמר שהדם אסור גם משום "היוצא מן הטמא - טמא" (בכורות פ"א מ"ב)?


אכן, הודה הרב, הצדק עמך, שוב הספק הוא דאורייתא והבשר אסור באכילה.


ו. המתן ידידי, הבא נתבונן. התוספות בפסחים (כב ע"א ד"ה והרי) הוכיחו שאיסור אכילת דם-נבילה אינו משום שהוא נידון כחתיכה מהנבילה, אלא בגלל איסור דם בלבד. הסבר לזה מצינו בתוספות בביצה (ו ע"ב ד"ה ביצים), האומרים שביצת טריפה אסורה מדין יוצא מן הטמא, שהרי נתגדלה ורבתה מתרנגולת אסורה; אולם ביצת נבילה אינה אסורה מדין יוצא מן הטמא, שהלא כל עוד התרנגולת בחיים הביצה מותרת, ורק לאחר מותה נאסרה מדין נבילה, ובשעה זו כבר פסק גידולה של הביצה. הוא הדין לגבי דם. דם של טריפה גדל באיסור, ומלבד איסור דם יש בו גם איסור יוצא מן הטמא; ולעומתו, דם של נבילה לא גדל באיסור ואין לאוסרו לא כחתיכה מהנבילה ולא כיוצא מן הנבילה, אלא משום דם.


אם כך, כיוון שדם מבושל איסורו מדרבנן, אף שהוא מין בשאינו מינו הצורך בשישים הוא רק דרבנן ובספק יש להקל.


הצדק עמך, נכנע הרב, הבשר מותר.


ז. ר' חיים שתק לרגע והסדיר את נשימתו: אבל מה שכתבו התוספות בפסחים שאין איסור נבילה בדם-נבילה, יש לומר שכן הוא בדם העורקים. אבל בדם האיברים הרי הוא חשוב כבשר, שהרי זו הסיבה שדם איברים שלא פירש מותר, כי דינו כבשר ולא כדם (ראו תוספות חולין יד ע"א ד"ה ונסבין), ואף שלאחר שפירש ויצא אין דינו כבשר אלא כדם (כריתות כא ע"ב) - מכל מקום, הרי בשעת מיתת הבהמה היה על הדם איסור נבילה וחזרנו לספק דאורייתא!


כן, אמר הרב (תוך חשש שמא ימשיך הפסק להתהפך), נראה שהבשר אסור.


ח. לאחר כל זאת, אמר לו ר' חיים, אומר לך את האמת. הבשר מותר באכילה.


ומדוע? כמו שלאחר הפרדת מי החלב מהחלב, שוב אין דינם כחלב (שו"ע יו"ד פז, ו), וכמו שלאחר הפרדת החלק הצלול בדם מן הדם, שוב אין דינו כדם (ראו חולין פז ע"ב ושו"ת חת"ס יו"ד סי' ע), כך אין דם שבאיברים כבשר אלא כאשר הוא בבשר - ואילו לאחר שפירש ממנו, אין דינו כבשר לגבי איסור דם אבל גם פקע ממנו איסור נבילה.


אמנם, כמו מי חלב שלאחר שנפרדו מהחלב שדינם כחלב מדרבנן (שו"ע שם), מסתבר שהוא הדין במשקה הצלול שבדם, שלאחר הפרדתו מהדם יהיה דינו כדם דרבנן, ומסתבר שדם נבילה שפירש יהיה עליו איסור דרבנן של נבילה. ומכל מקום, איסורו מדרבנן וספקו לקולא.


אם כן, סיים ר' חיים את 'שיעורו', למדנו עתה כיצד יש להתפלפל וכיצד יש לדון בשאלות של הלכה למעשה.


***


סיפור זה מראה לנו את החשיבות בהתעמקות שביסודות הדינים. אבל עיקרו של הסיפור אינו קשור רק לוויכוח הלכה מול פילפול, הוא מלמד אותנו על החשיבות לשים לב לכל הפרטים בסוגיה, ההלכתיים והמציאותיים. אותו רב בסיפור לא טעה בהלכה אך הוא טעה בהלכה למעשה, מפני שכפי שהראה לו ר' חיים, בכל שלב הוא התייחס רק לפרט מסויים והתעלם מפרט אחר, שיש לו השלכה על הפסק בנידוננו[2]. דבר זה, גם מי שבקיא בהלכה ועיונו מעמיק, יתקשה לעשות זאת כראוי ללא תרגול.


בעת שירותי בצה"ל בבית המדרש להלכה, לאחר תקופה בה למדנו הלכות עירובין וגם תרגלנו, יצאנו לסיור בחטמ"ר עציון עם אחד האחראים על העירוב של בד"צ העדה"ח (בירושלים ובמקומות נוספים). לא נפלנו ממנו בידיעת הסוגיות ואולי אף יותר (ולא בגלל שהלימוד אצלנו היה טרי), אולם היינו אז חסרי ניסיון מספק בשטח. באחד המקומות עצר ושאל מה הבעיה בעירוב. הסתכלתי על החוט ולא מצאתי בעיה, הסתכלתי על העמודים ולא מצאתי בעיה. תוך כדי שאני מנסה להזכר איזו בעיה יכולה להיות (לא הוקף לדירה? זרעים או מים שמבטלים את ההיקף לדירה? העמוד מוקף מחיצות? פרצות שמבטלות את המחיצה? מבנה מתחת לחוט? צמחיה שממעטת את חלל הפתח?), הוא הצביע ואמר: האדמה כאן תלולה והיא יוצרת 'תל המתלקט', כלומר שיש כאן מחיצה שכביכול 'חותכת' את החוט (ונחלקו בזה האחרונים, ראה בינת שמחה קונטרס תיקון עירובין סי' ג ועוד). ופתאום שמתי לב שעד עכשיו בכלל לא בדקתי זאת כשבחנתי את העירוב. לא בגלל שלא הכרתי את הדין הזה, אלא ששכחתי נקודה מסויימת כשקישרתי בין המציאות לסוגיות.


כמו כן, צריך לשים לב לפרטים לא הלכתיים שקשורים לשאלה. למשל, כאשר מגיעה אשה לרב ושואלת מה הדין בהפס"ט שנעשה לאחר השקיעה, חוץ מהפרטים ההלכתיים (כמו הדיון האם להכשיר הפס"ט תוך 13.5 דקות מהשקיעה - שמא פסקה מלראות קודם בין השמשות, ושמא ביה"ש יום הוא, ושמא הלכה בזמן השקיעה כרבנו תם, ושמא הלכה כרבי יוסי שביה"ש שלו מתחיל אחר סיום ביה"ש של רבי יהודה [ראו טהרת הבית ח"ב עמ' רסה-רעד, ודעות החולקים בספר פוע"ה ח"א עמ' 134]), צריך לשים לב לפרטים המציאותיים: האם הזמן שהאשה מגדירה כשקיעה הוא אכן הזמן האמיתי? האם השעון שלה מכוון? האם היא הסתכלה בשעון לפני או אחרי הבדיקה? גם אם נכריע לחומרא בדיון ההלכתי, ייתכן שאחר הבירור נגלה שאין כלל דיון וההפס"ט היה לפני השקיעה.


ונסכם: חוץ מידיעת הדינים והסוגיות צריך גם להתרגל להעלות את כל הצדדים הנחוצים בכל מקרה, הן הצדדים ההלכתיים, הן הצדדים ההלכתיים שאינם חלק מהסעיף הנקודתי של השאלה והן המציאותיים[3].


שנזכה...



(פורסם באשכולות 415 # ויקהל פקודי תשע"ז)



 





[1] לסיפור זה כמה גירסאות, אולם ענייננו בשורות אלו הוא הלכה ולא היסטוריה. נסמכנו כאן על המובא בספר הרב מבריסק (ח"ב עמ' 127-132) ובספר בעקבי הצאן (סי' כז הערה 6, בשם ר' גרשון זאקס ור' זליג עפשטיין). שלבים ז-ח בסיפור הם מהדיון בין הרב צבי שכטר לרב מרדכי וויליג (בספר בעקבי הצאן, וראה שם נפק"מ לגבי אנזים שנוצר על בסיס איסור), והוכנסו לתוך הסיפור כדי להמשיך את הדיון ההלכתי.




[2] בסיור מופיעים שני סוגי 'תגליות': נתונים מציאותיים שהרב לא נתן עליהם את דעתו (עצם מציאותו של הדם, ודם האיברים), ודיונים הלכתיים על המציאות שנתגלתה.




[3] כמו כן, שימת הלב לפרטי המציאות חשובה גם לעניינים שאינם דווקא פסיקת הלכה, וכמו המעשה בבעל בית הלוי, שנשאל האם אפשר לצאת ידי חובת ארבע כוסות בלילי הסדר בחלב - והתשובה כמובן שלא - ומלבד שנתן לשואל יין לחג הבין כי העני שלפניו אין ידו משגת לקנות בשר לחג, והוסיף לתת לו כמתנת ידו הרחבה.




 

 

 

קוד השיעור: 7568

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר בעניין דרכי פסיקת הלכה
(זמן חורף תשע"ז)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: