*השאלה

שמעון היה מתווך דירות במקצועו, ובמקביל לכך היה מתנדב בארגון חסד, ותפקידו בארגון היה להעביר מעטפות של תורמים מהדואר אל מזכירות הארגון. יום אחד ניגש שמעון להביא מעטפות מהבנק אל מזכירות הארגון וראה שהמזכירות סגורה. שמעון הניח את המעטפות בתיקו האישי יחד עם כספו, וניגש לעבודתו כדי להיפגש עם לקוחות. כשהגיע לפגישה עם כמה לקוחות, העמיד את התיק בסמוך לרגליו ושוחח איתם. לאחר שסיים את השיחה שם לב שהתיק נעלם עם כל המעטפות של הצ'קים והכסף.

שמעון הוא שומר חינם, ויש לברר האם צריך להעריך כמה כסף היה בתיק ולחייב אותו בגניבת הכסף.

אופן שמירת כספים בביתו

ראשית, יש להקדים בדיני שמירת כספים.

הגמרא בבא מציעא (מב ע"א) מדברת על שמירת כספים ואומרת שמקום שמירת כספים הוא בקרקע, אך הוסיפה הגמרא שכשראו שהגנבים חיפשו בקרקע החליפו את מקום השמירה שלהם וכן במקום החדש שקבעו כשראו שהגנבים התחילו לחפש שם החליפו למקום חדש שהיה הכי טוב שאדם פרטי יכול לעשות: "אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ... והאידנא דשכיחי גשושאי אין להן שמירה אלא בשמי קורה והאידנא דשכיחי פרומאי אין להם שמירה אלא ביני אורבי... והאידנא דשכיחי טפוחאי אין להן שמירה אלא בטפח הסמוך לקרקע או בטפח הסמוך לשמי קורה".

הגמרא קבעה למסקנה, ששמירת כספים צריכה להיות בטפח הסמוך לקרקע בחלל הלבנים או בטפח הסמוך לתקרה. ויש לברר, כיום שאדם שומר את כספו בד"כ בארון ונועל את הבית, האם זו השמירה הבסיסית שמספיקה לשומר חינם להיפטר.

השו"ע (חו"מ רצא, יח) כתב שכל דין הגמרא הוא במקום ששכיחים גנבים, אבל במקום שהם אינם שכיחים יכול להניח הכספים במקום שרגיל להצניע את מעותיו. והמקור לדבריו הוא בטור בשם ר"י ברצלוני, שכל דין התלמוד עוסק במקום בו קיימת תופעה שכיחה של גנבים שמחפשים בבתים. והוסיף הרמ"א בשם המרדכי, שכאשר המציאות משתנית גם המקום שאפשר לשים את הכספים משתנה למקום המשתמר כפי דרך המקום ולפי הזמן שהוא מפקיד. כלומר, המרדכי מגדיר שצורת השמירה על כספים משתנית ע"פ אופי התקופה, ומקורו מהגמרא הנ"ל, שם מבואר שמקום השמירה משתנה ע"פ המציאות, ולכן כיום שהרבה אנשים לא שמים את כספם בכספת אלא מצניעים בארון ונועלים הבית - זו תהיה שמירה טובה.

אופן שמירת כספים בעת הולכתם

עד כה דיברנו על שמירת כספים בביתו. ומה לגבי שמירתם כשאדם מוליכם בידו?

נפסק בשו"ע (רצא, כ), ומקורו בבבא מציעא (מב, א), שהשמירה היא או שיאחז בידו או שיהיה קשור לגופו כראוי מלפנים, ואם לא עשה כך - אפילו נאנס הוא חייב משום שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב.

ויש לברר, האם גם בדין זה של התלמוד שהרבה אנשים רגילים כיום לשים את כספם בכיס האחורי, נאמר שמקום שמירת הכספים ישתנה בעקבות המציאות.

כתב על כך הש"ך (ס"ק כו) שמדברי השו"ע נראה שהדין בשמירתם נשאר כדין התלמוד, משום שבדין זה לא סייג השו"ע שהמציאות משתנית כפי שכתב לעניין השמירה על כספים בביתו. ולפי זה, במקרה שלנו יהיה חייב השליח, כי לא שמר את מעטפות הכסף כפי שהתלמוד מחייב.

ואף שהש"ך הביא שמדברי מהרשד"ם והסמ"ע משמע שגם בהולכת כספים הדין תלוי במציאות, אך ישנה מגבלה נוספת בעניין: בהגהת הרמ"א לסעיף כא שם, כתב שאם נתן לאחרים לבוא במקום שמונח הכסף – אע"פ שהם אינם בחזקת גנבים – חייב אם נגנב. אם כן, על כל פנים פשע שמעון בשמירה על הכסף, ויש לברר אם ניתן למצוא דרך לפטור אותו.

האם חייב על הצ'קים

מובא במשנה בב"מ (נו ע"א) ובגמרא שם (נז ע"א) שמגזרת הכתוב "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור..." למדו שכל חיובי שומרים הם רק בדבר המטלטל וגופו ממון, ושאר דברים אין בהם חיובי שומרים. לכן אין חיובי שומרים בקרקעות^[1] ועבדים, משום שאינם מטלטלין, וכן אין חיוב בשטרות משום שאין גופם ממון.

וכך גם נפסק בשו"ע (רצא, א), והוסיף מרן בסתם שאף פטורים מפשיעה, והביא בשם יש אומרים שחייבים בפשיעה. וזוהי מחלוקת בין רוב הראשונים לרמב"ם: הרמב"ם סבר שהפטור בשומרים הוא רק לעניין חיובי השומרים (כמו גניבה ואבדה בשומר שכר), אבל בפשיעה לדעת הרמב"ם חייב, משום שהחיוב בה אינו נובע מדיני שומרים אלא מדין מזיק שחייב גם בקרקעות ובשטרות. אבל רוב הראשונים סברו שאין בפשיעתו של השומר משום אדם המזיק, משום שהנזק שנוצר בפשיעתו הוא לכל היותר גרמא שלא שמר כראוי.

יוצא א"כ שהשו"ע סתם כרוב הראשונים שעל שטרות גם בפשיעה פטור, ובמקרה של שמעון נוכל לעשות הערכה כמה המחאות אמורות היו להיות בתיק ולפטור את שמעון לפחות עליהן.

האם חייב על הכסף

נותר לברר האם ניתן לפטור את שמעון על הכסף.

הגמרא בבא קמא (צג ע"א) הביאה, שאם אדם שמר על כספים של עניים אין חיובי שומרים על פשיעה בשמירתם, משום שאין לכסף זה בעלים, אבל הגבילה שם הגמרא ואמרה, שאם הכסף שהיה אצל הגבאי היה קצוב כל חודש לעניים - הדין הוא שחייב משום שנחשב שהוא כבר חולק לעניים והוא רק אצל גבאי הצדקה עד שיגיע לעניים שהם נחשבים כבעליו. וכך נפסק להלכה בשו"ע (שא, א).  

ואם נחזור למקרה שלנו, לכאורה יש מקום לפטור את המתנדב, שכן לא נקצב כמה כל עני יקבל וגם לא הובטח להם שיקבלו כך וכך.

אבל כשמעיינים בדברים רואים שהדברים אינם פשוטים.

הרמ"א כתב שאם גבאי צדקה העביר את כספי הצדקה לשומר - השומר חייב. ושאל הנתיבות (שא, ס"ק ח) למה השומר חייב, הרי זה עדיין נחשב ממון של צדקה שאין לו תובעים, וכיצד זה משנה הדין? ותירץ הנתיבות, שכל פטור הגמרא בכסף שמחלקים לעניים הוא רק אצל מי שבידיו הזכות לחלק את הכסף לעניים, אבל שומר רגיל שרק מחזיק בכספים ואין לו את השליטה בחלוקת הכספים חייב.

והביא הנתיבות מקור לדבריו מגמרא בבא קמא (קיז ע"ב). בגמרא שם מובא, שאדם אחד קיבל כסף פיקדון שנאסף לפדיון שבויים, והגיעו גנבים ואיימו עליו שיהרגוהו אם לא יתן להם את הכסף, והוא נתן לגנבים. ופטר אותו רבא למרות שהמציל עצמו בממון חברו חייב,^[2] משום שאין לך פדיון שבויים גדול מזה שפדה את עצמו ממיתה.

ושאל בנימוקי יוסף, מדוע נצרך רבא לפטור אותו בגלל הנימוק "אין לך פדיון שבויים גדול מזה", הרי היה מקום לפטור אותו משום שזה נחשב כספי עניים שפטור עליהם?^[3] ותירץ בשם הרא"ש, כמו שראינו בנתיבות, שבמקרה של הגמרא לולי הטעם "אין לך פדיון שבויים גדול מזה" היה חייב, שכן היה צריך להחזיר את הכסף לגבאי ולא הייתה לו סמכות לחלק הכספים.

ולפי זה, המתנדב שמעון יהיה חייב, שהרי אין בסמכותו לחלק את הכספים.

אבל אין זה כך, משום שהמחנה אפרים הביא מדברי ראב"ן, מרדכי ורשב"א, שמוכח מהם שחולקים על הנימוקי יוסף ופוטרים גם בשומר שאין בסמכותו לחלק הכספים:

כתב המרדכי בבא בתרא (רמז תקג) שראינו שתי סיבות לפטור שומרים בכספי צדקה: א. למדו מהפסוק "לשמור" ולא לחלק לעניים. ב. אין חיוב על ממון שאין לו תובעים.

ומדוע צריך את שני הנימוקים?

הסביר המרדכי, שבמקרה שגבאי הצדקה נותן לשומר הוי "ממון שיש לו תובעים"^[4], ואם היה רק את הטעם של ממון שאין לו תובעים - בגבאי יש תובעים, ולכן צריך את הטעם השני של ממון עניים כדי לפטור השומר. ויוצא מדברי המרדכי, הרשב"א ועוד ראשונים שאין זה משנה אם הגבאי נתן לשומר את הכסף והוא לא יכל לחלק את הכסף, עדיין הוא יהיה פטור משום שיש למעות מעמד של כספי צדקה.

ולפי דבריהם יצא ששמעון המתנדב יהיה פטור. אבל הפתחי תשובה (סימן שא) מביא בשם החוות יאיר שאף שפטור מדיני אדם חייב בדיני שמיים לשלם כי התרשל, ואם רוצה לצאת בידי שמים צריך לשלם.

אבל יש כאן מקום לפטור למרות הכל גם בדיני שמים.

הפתחי תשובה (ס"ק ח) הביא מתשובת שיבת ציון מעשה בגבאי צדקה שאסף כסף לקמחא דפסחא ואבד לו הכסף, ודן אם יש לפוטרו מכמה טעמים, ובתוך דבריו כתב שיש ראיה לדין זה מהגמרא בגיטין (מב ע"א), שם נאמר שאפוטרופוס שמינוהו על ניהול כספי יתומים, פטרו אותו חכמים להישבע על ניהול כספי היתומים, כדי שאנשים לא ימנעו מלקחת על עצמם התפקיד. אבל מבואר שם אם מינוהו בי"ד בעצמם לא פטרו אותו משבועה, משום שזה כבוד לאנשים שבי"ד ממנה אותם לתפקיד ולא ימנעו מלקבל התפקיד. ואם כן, כתב הרב שיבת ציון, בההיא עובדא יש לחייב את הגבאי, מטעם שזו תפארת לאותו אדם שימנו אותו להיות גבאי הצדקה של הקמחא דפסחא.

ומעתה בנידון דידן נראה שיש לפטור את המתנדב, שכן התפקיד לקחת מעטפות של כסף ולהביא למזכירות הארגון הוא תפקיד ללא כבוד ובעילום שם, וממילא אם אנשים ידעו שמחייבים אותם הם ימנעו לקחת על עצמם את התפקיד, כדברי הגמ'. ולכן בסמכות העמותה לפטור את השליח מחיובי התשלום אפילו בכדי לצאת בידי שמים כדי לקיים את העמותה, שלולי כך אנשים ימנעו מלהתנדב בארגון (דאם היה חיוב בדיני שמים – ודאי לא היו חז"ל פוטרים את האפוטרופוס הנ"ל, ועל כרחנו שפטור אף בדיני שמים).

למעשה

בסמכות העמותה לפטור את השליח מחיובי התשלום אפילו בכדי לצאת בידי שמים, ולו בשביל טעם זה של קיום העמותה, כי אחרת יש חשש שאף אחד לא יקבל על עצמו התפקיד.

(פורסם באשכולות 464 # שלח תשע"ח)