ימי החנוכה הממשמשים ובאים, מעוררים בצד השמחה וכלל האירועים הממלאים את לִבנו, חגיגות הילדים והמסיבות, גם מחשבה שהיא לאו דווקא שמחה: מה באמת יש בחנוכה? אם השמחה הגדולה היא על חידוש מלכות ישראל, הרי הסוף העגום של מלכות זו הגיע על ידי שיעבוד רומי, שבא כתוצאה ממלכות החשמונאים (יעויין בדברי הרמב"ן ריש פרשת וישלח). בנוסף, המלכות עצמה לא היתה 'מציאה גדולה'; הורדוס וינאי המלך זכורים לנו מסיפורי הגמרא, ולאו דווקא לטובה. מאידך לא מצינו חגיגות למלכות דוד, ואירועים אחרים בעלי משמעות.

ננסה להתבונן בפרשה עמומה זו באמצעות עיון בספר חגי, המתאר את תחילתו של בית שני:

(א) בַּשְּׁבִיעִי בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: (ב) אֱמָר נָא אֶל זְרֻבָּבֶל בֶּן שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶל שְׁאֵרִית הָעָם לֵאמֹר: (ג) מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם: ... אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתְּכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם אַל תִּירָאוּ: ס (ו) כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה: (ז) וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר ה' צְבָאוֹת: (ח) לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת: (ט) גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת: (חגי, פרק ב)

וכתב רש"י שם:

עוד אחת מעט היא - משתכלה מלכות פרס זו המושלת עליכם עוד אחת תקום למשול עליכם להצר לכם מן מלכות יון ומעט יהא זמן ממשלתה: ואני מרעיש - בניסים הנעשים לבני חשמונאי: את השמים וגו' - ויבינו ששכינתי שורה בבית זה, ויביאו תשורת זהב וכסף, כאשר כתוב בספר יוסף בן גוריון.          

הנביא מתאר את האופן שבו קבלו הקהל את הבית השני. התגובה הכללית הינה של אכזבה, ובעיקר של יאוש; אם זהו האופן שבו ההבטחה על הגאולה מתקיימת, שהעם שרוי תחת שלטון זר ללא מלכות ישראל, אם כן אין לנו למה לצפות יותר, וממילא אין תקווה לחידוש המלוכה והנבואה. כל עוד לא נבנה הבית, סבלו הגולים את קשיי גלות בבל בציפייה לקיום הבטחות הנביאים, אבל הבית שהיה אמור להיות קיום התקווה הפך למקור אכזבה.

הנביא מרגיע את העם בשתי הבטחות: א. הברית ממשיכה להתקיים.
ב. בבית הזה יהיה יותר כבוד מהבית הראשון.

ידועים דברי הגמ' בב"ב (ג ע"ב) במה היה כבודו של הבית השני גדול יותר מן הראשון, אמנם ברור שאין להבין בפשט שהנחמה היתה רק בכך שהבית התקיים מספר שנים יותר או שהיה גבוה יותר. ואכן בזהר מבואר שכוונת הכתוב היא לבנין הבית השלישי, אולם נחמה זו תמוהה אף יותר: וכי ננחם אישה שבעלה חולה בכך שבעלה ימות והיא עוד תתחתן פעם נוספת?

הזכרנו, שעיקר הבכי היה על כך שאם קיום ההבטחה הינו בבית החסר לעומת הראשון, אם כן אבדה תקוות הגולים לעתיד טוב יותר, ועל כן הנביא מבטיח שהברית עדיין קיימת ורצון ה' בברית וקיום התכלית ע"י בנ"י עדיין במקומה - "ורוחי עומדת בתוככם".

הראיה לכך הינם נסי החנוכה, שבהם גילה ה' את רצונו בהשראת השכינה הן בעם והן במקדש, שאת התקווה בשניהם ניסו היוונים והמתיוונים לערער. ניסים אלה לימדו את ישראל שהגלות אינה עזיבה מצד ה', אלא חלק מתהליך קיום הברית.

מפני חטאינו לא זכינו שהבית שני ימשיך עד עולם, אמנם זכינו למעלה גדולה - שקדושת בית שני קיימת לדורות, כי היא הוכיחה ויצרה את הקשר המוחלט בין ישראל לקוב"ה, שבא לידי ביטוי בזמן אובדן הנבואה והשראת השכינה הגלויה. על כך נאמר שגדול כבודו של הבית השני מן הראשון.

המשך הברית על ידי התחזקות הכלל בתורה והניסים שאנו מציינים בחג החנוכה, היא הביטוי לרצון ה' במעשיהם של בניו, ולכן עיקר זכר הנס נעשה במנורה, המבטאת את השראת השכינה על ידי לימוד התורה בישראל.

בדורנו, שהניסיון מבית ומחוץ לערער את התוכן הרוחני - בין השאר על ידי הכרה בכל ההיפך מקדושה כדבר ראוי, ולעג ושלילה לשבת קודש ולכל דבר שבקדושה - נרות החנוכה מוציאים אותנו מן הייאוש. הם מבטיחים לנו, שהברית שנכרתה ביציאת מצרים והרצון להוביל את ישראל לתכליתו, עדיין חיים וקיימים.

(פורסם באשכולות 482 # וישב חנוכה תשע"ט)