ישיבת כרם ביבנה

הודאה על העבר ותפילה על העתיד

הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה

[1]בחודש אייר אנו מציינים כמה ימים של הודאה והכרת הטוב: ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל חשנו הכרת הטוב עצומה לכל חיילינו הקדושים שנפלו במערכות ישראל, ובזכותם אנו יכולים לישב בשלווה וללמוד תורה בארצנו. מיד לאחר מכן, ביום העצמאות, עברנו להודאה גדולה והכרת הטוב לקב"ה על כל הנסים שעשה עמנו בערש הקמתה של מדינת ישראל, כאשר צבאו עלינו צבאות ערב ועמדו עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא הצילנו מידם. לקראת סופו של החודש, ביום כ"ח באייר, אנו מעלים בקודש ומציינים את 'יום ירושלים' בשבח והלל לקב"ה, על הניסים והנפלאות שעשה לנו בנצחון הגדול במלחמת ששת הימים.


בדברינו נעמוד על נקודת אבחנה בין מהות ההודאה והדגש המיוחד שביום העצמאות וביום ירושלים, לבין עניין ההודאה של "אם כל הגאולות" - הלא היא יציאת מצרים, כמו שכתוב בספרים הקדושים,[2] שיציאת מצרים היא שורש כל גאולותיהם של ישראל; משם נתהוו ישראל לעם, משם זכו לקבל את התורה, ובסופו של תהליך להיכנס לארץ ישראל. נראה כי ישנו הבדל בין אופי ההודאה שתיקנו לנו רבותינו על נס יציאת מצרים, שאנו מזכירים אותו בכל יום ויום, לבין מהות ההודאה שכל אחד מחויב בה בימי אתחלתא דגאולה שזכינו להם בדורות האחרונים.


א. הודאה על ביאת הארץ


בליל הסדר אנו שותים ארבע כוסות של יין, ומבואר בחז"ל (ירושלמי פסחים פ"י ה"א; בר"ר פח, ה; ועי' בזוה"ק ויקהל רטז ע"ב) ובראשונים (עי' רשב"ם פסחים צט ע"ב ד"ה ולא יפחתו) שהכוסות הללו נתקנו כנגד ד' לשונות של גאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי (שמות ו, ו-ז). רבים עמדו על כך, שהרי יש לשון נוספת של גאולה, חמישית במספר: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (שם שם, ח), והלא אין לך הטבה גדולה מזו: לא זו בלבד שה' הוציאנו מעבדות לחרות, אלא אף הביאנו לארץ הקודש והנחילה לנו, ומדוע נפקד מקומה של ההודאה על כניסתם של ישראל לארץ?


יתרה מכך: במשנה (פסחים פ"י מ"ד) נאמר על מצוות ההגדה בליל הסדר: "ודורש מ'ארמי אובד אבי' עד שיגמור כל הפרשה כולה", אבל למעשה אין אנו נוהגים כך. בעל ההגדה אכן סידר את דרשות חז"ל על הפסוקים שבפרשת הביכורים "ארמי אובד אבי" וכו', אך רק עד הפסוק "ויוציאנו ה' ממצרים וכו' ובאותות ובמופתים". איננו מזכירים בליל הסדר ואיננו דורשים כלל את הפסוק הבא, החמישי: "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש". נראה שיש כאן מגמה וכוונת מכוון, שלא להזכיר בלילה הזה את ביאת וכיבוש הארץ, ושוב יש לתמוה מדוע אין מזכירים ומודים על הטבה כ"כ גדולה, שהקב"ה עשה עמנו לתת לנו נחלה לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ובפרט שיסוד כל פרשת הביכורים הוא עניין של הכרת הטוב, כדברי רש"י שם: "ובאת אל הכהן וכו' ואמרת אליו - לומר שאינך כפוי טובה".


כדי לבאר זאת נקדים שאלה נוספת. הקב"ה מלווה את עם ישראל בכל דרכם מיציאת מצרים, קריעת ים סוף, ההליכה במדבר וכו', ודואג לכל מחסורם ללא שום סיוע ועזר מצד עם ישראל. הכל באתערותא דלעילא. והנה, כאשר עמדו ישראל בפתחה של הארץ, העם מתארגן להקים צבא ונלחם בעצמו, ואמנם הקב"ה עושה להם ניסים על כל צעד ושעל, אבל נדרש מאמץ מצד העם. וצריך להבין זאת, היש מעצור לה' להושיע ולסלק בהינף יד את כל ז' עממים ולהנחיל לבניו את נחלתם אבותיהם ללא שום השתדלות מצדם?


ברם לאמתו של דבר, לשאלה זו אין שום יסוד, ונבאר את הדברים.


ב. שתי בחינות לארץ ישראל


לארץ ישראל ישנן שני פנים נפרדים:



  1. ארץ ישראל היא נחלה לעם ישראל מכח ההבטחה לאבות הקדושים, "ונתתי אותה לכם מורשה", ומכח זה נגזרת קדושתה של ישראל לעניין מצוות התלויות בארץ, כדברי הרמב"ם (פ"ו מהל' בית הבחירה הט"ז), שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא משום שקדושה זו נגזרה מכיבוש הארץ, ומאותה העת שעם ישראל גלה מארצו, פקעה הקדושה.

  2. ישנו פן אחר לגמרי - ארץ ישראל היא ארצו של הקב"ה, והשכינה שורה בתוכה. המשנה בפרק ראשון של מסכת כלים (משניות ו-ט) מונה עשר קדושות. ארץ ישראל, ערים המוקפות חומה, לפנים מן החומה, הר הבית וכו'. מבאר שם הגר"א, שמשניות אלו אינן עוסקות בקדושת הארץ לענין מצוות התלויות בארץ, אלא בקדושת השכינה, וקדושה זו חלה על כל ארץ ישראל ולא רק על המקדש וירושלים, אלא שיש דרגות בקדושה זו. כשם שהמלך יושב בטרקלין הפנימי, ומוקף במחיצה לפנים ממחיצה, כך כל ארץ ישראל היא בבחינת 'חצר בית המקדש'.



בפסוק הנ"ל בפרשת כי תבוא "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש", מפרש רש"י: "אל המקום הזה - זה בית המקדש. ויתן לנו את הארץ - כמשמעו". ולכאורה יש לתמוה, כיצד מציין הפסוק את בנין בית המקדש לפני ביאת הארץ, והלא המקדש נבנה כ-440 שנה לאחר כניסתם של עם ישראל לארץ? אכן לפי מה שנתבאר, "ויביאנו אל המקום הזה - זה בית המקדש" הכוונה לקדושת ארץ ישראל שהיא מדין קדושת המקדש, שכולה 'כחצר המקדש'. ואילו ההמשך "ויתן לנו את הארץ הזאת" - "כמשמעו" - כלומר: ביאת הארץ שהיא נחלת אבותינו, ומזה נגזר החיוב במצוות התלויות בארץ.


ג. דרישה לבנין המקדש וקדושת ארץ ישראל


והנה, לענין בנין ביהמ"ק עם ישראל מתבקש לדרוש באופן מעשי, כלומר לדרוש ולחקור כדי לבנותו, ולהשתוקק לבניינו. בסוף ספר שמואל ב' נאמר "וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה" (כד, א). כתוצאה מכך פגעה בהם מכת דבר קשה (שם שם, טו). מדוע חרה אף ה' בהם? מבאר הרמב"ן בפרשת קרח (במדבר טז, כא, ד"ה וזו דרך):


ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' (דברים יב, ה), עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך... ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה. ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים, ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם.[3]


וכן מבואר בספרי (ראה פיסקא סב):


"כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם", דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר "לשכנו תדרשו ובאת שמה", דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך נביא.


כך כותב הרמב"ן גם בתחילת פרשת לך לך (בראשית יב, א):


אל הארץ אשר אראך - היה נודד והולך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, עד שבא אל ארץ כנען ואמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת, אז נתקיים "אל הארץ אשר אראך", ואז נתעכב וישב בה. ומה שאמר ויצאו ללכת ארצה כנען, לא להתישב בה, כי עדיין לא ידע כי על הארץ ההיא נצטוה, אלא שאחז צדיק דרכו דרך ארץ כנען, כי כן היה בדעתו ובדעת אביו גם מתחלה בצאתם מאור כשדים. ומפני זה אמר "ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי" (שם כ, יג), כי היה תועה כשה אובד.


הקב"ה לא גילה לאברהם אבינו היכן נמצאת הארץ המובטחת, וזאת משום שארץ ישראל היא מקום המקדש, וכשם שיש מצוה לדרוש אחר בניין המקדש, כך יש מצוה לתור ולחפש אחר ארץ ישראל ולכבוש אותה. מעתה ואילך, המצוה המוטלת על אברהם ועל זרעו אחריו היא להכשיר את הארץ, על ידי אותה דרישה וחקירה, כדי שתהיה ראויה להשראת השכינה.


ומי לנו גדול מדוד המלך ע"ה, וכך הוא משורר בספר תהלים (קלב, א-ה):


שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב:


דוד המלך חש כי אינו יכול לישב בארמונו בשלוה, בעת שארון ה' נמצא בתוך היריעה.[4]


אשר על כן, השאלה שהעלינו, מדוע הקב"ה לא כבש תחתנו את הארץ באותות ובמופתים מבלי שננקוף אצבע, אינה במקומה כלל ועיקר. אם כל עניינה של הכניסה לארץ לא היה אלא 'סידור קרקעות' וחלוקתה גרידא לשם ישיבה בה, אכן היה מקום לשאול מהו החילוק בין הנהגת המדבר לבין ההנהגה בכניסה לארץ. אבל לפי המבואר, לא כך הם פני הדברים; א"י, בנוסף להיותה נחלה לעם ישראל, היא גם ביתו וחצרו של הקב"ה. כל כולה היא מעטפת להשראת השכינה, ולכן ודאי שמצוה וחובה קדושה מוטלת עלינו לכבוש את הארץ ולהתאמץ לשם כך, כשם שעלינו לדרוש ולחתור לבניינו של המקדש.


ד. שני פנים בהכרת הטוב


עתה נשוב לענין הכרת הטוב. במידה השלילית המכונה 'כפיות טובה' ישנם שני סוגים: הסוג הראשון הוא, שהאדם המוטב אינו חש שום רגש של הכרת הטוב כלפי מיטיבו. זוהי כפיות טובה מוכרת וידועה לכל. אולם ישנה מידה אחרת של כפיות טובה, פחות ידועה, והיא: חוסר המסוגלות להישאר 'אסיר תודה', והרגשה נפשית של מחויבות להסיר את תחושת הכרת הטוב באופן מיידי ע"י הצעה של תמורה. אדם כזה, יאמר מיד לאחר ההטבה שקיבל: אשלם לך על מה שעשית עמדי. זוהי מידה שאינה פחות רעה מהמידה הראשונה.


הדרך האמיתית והנכונה היא, שבשעת עשיית הטובה, צריך מקבל הטובה לומר "מה אשיב לך? כל דבר שאחזיר, לא יהיה שווה-ערך לטובה שעשית בעבורי", בבחינת "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי" (תהלים קטז, יב). עליו לחוש אסיר תודה, מתוך רגש של הכרת הטוב. רק לאחר מכן, לכשיזדמן, ישיב לו טובה תחת טובה, אבל בשום אופן לא כ'תשלום' ופירעון חוב מיידי.


הבנה זו עולה מתוך דברי הגמ' במסכת ע"ז (ה סע"א), שם שנינו:


תנו רבנן: "מי יתן והיה לבבם זה להם" - אמר להן משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל: "מי יתן והיה לבבם זה להם", היה להם לומר: "תן אתה".


וביארו התוס' (ד"ה כפויי טובה): "לכך קראם כפויי טובה שלא רצו לומר 'אתה תן', לפי שלא היו רוצים להחזיק לו טובה בכך". התנהגו כאותו אדם שאינו מעוניין להיות אסיר תודה.


ה. בין חג הפסח לימי ההודיה של חודש אייר


מעתה יובן לנו, מדוע כאשר תיקנו לנו חז"ל להודות לקב"ה על נס יציאת מצרים משעבוד לגאולה, לא ראו לציין את עניין ביאת הארץ. אע"פ שבוודאי זוהי הטבה אדירה שהיטיב עמנו השי"ת, אך יש בכך גם מעין 'השבת גמול' לקב"ה. הלא כיבוש הארץ וטיהורה מטומאת העמים, נעשה בעיקר למען הקב"ה, כדברי הגמ' בסוטה (לד ע"א) "עודם בירדן, אמר להם יהושע: דעו על מה אתם עוברים את הירדן, על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם", וכל מטרת אותה ירושה היתה על מנת לבנות את ביהמ"ק, מקום השראת השכינה. על כן, לו היינו מזכירים את ביאת הארץ בעת ההודאה על הצלתנו מיד מצרים - היה בזה צד של כפיות טובה, כביכול 'משלמים' אנו לקב"ה על הטובות הגדולות שעשה עמנו. בלילה הזה נצטווינו להזכיר אך ורק את חסדיו של המקום עלינו, את ניסי יציאת מצרים שהיו כולם באתערותא דלעילא. לכן נפקד מקומה של הלשון החמישית "והבאתי אתכם אל הארץ", ומשום כך איננו דורשים כלל את הפסוק "ויביאנו אל המקום הזה".


והנה זכינו וסובבה ההשגחה העליונה, שבימים האלה, לאחר ההודאה על נס יציאת מצרים, התגלגלה לידינו הזדמנות פז להודות לקב"ה על ביאתנו לארץ ישראל, על קיומה המחודש של ההבטחה "ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'". אנו חיים בדור שבו אנו זוכים לראות בחוש בהתגשמותן של נבואות רבות; "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ" (ישעיהו ס, ד), "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם" (שם שם, ח) - מכל קצוי תבל שבנו אל הארץ. אנו זוכים לראות את הקץ המגולה, כדברי רבי אבא על הפסוק "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (יחזקאל לו, ח; סנהדרין צח ע"א). לאחר אלפי שנות גלות, אנו זוכים להודות לקב"ה על הזכות הזו, לשוב אל ארץ נחלת אבותינו.


אכן, ישנם דברים שלא הגיעו לכדי שלמות, אבל פשיטא שאין זה פוטר אותנו מחובת ההודאה. הלא אפילו אדם שנפטר עליו אביו ל"ע, וחרב עליו עולמו - מברך 'הטוב והמיטיב' אם הותיר לו אביו ממון כירושה, ואם אין לו אחים מברך גם ברכת 'שהחיינו', וזאת בתוך כדי דיבור לברכת 'דיין האמת'! (ברכות נט ע"ב, שו"ע או"ח סי' רכג סעי' ב). כל שכן אנו, שזוכים לחיות בדור הגאולה, בארץ נחלת אבותינו, וזוכים לשפע כה גדול מידיו של הקב"ה.


ו. תפילה על העתיד


וזאת עלינו לדעת, כי זכות זו להודות לה' על ביאת הארץ, טומנת בחובה גם משימה גדולה וחשובה. מחובתנו לזכור, שהשמחה אינה מושלמת, ועדיין מוטל עלינו לדרוש ולחתור לקיום הפן השני של קדושת הארץ - לבנות בית לקב"ה בארץ הקודש. גם כיום, לאחר שזכינו ובאנו אל הארץ, חתן ביום חופתו עדיין שובר כוס ונותן אפר מקלה על ראשו, כדי לזכור את ירושלים השלמה והבנויה, המסמלת את הצד הרוחני של ארץ ישראל, את השראת השכינה. אכן, זכינו להשיב לידינו את ירושלים ואף להרחיב את גבולותיה ולראות בה זקנים עם נערים, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה; אולם ביתו של הקב"ה עודנו עומד בשממונו ובחורבנו, ושועלים הלכו בו. עלינו מוטלת החובה, לחתור לבניין הקומה הרוחנית - בכל מרחבי ארץ ישראל, שכל כולה היא 'בית המקדש'.


בימים אלו נעסוק ב"הודאה על העבר" - עלינו להיות מלאי הכרת הטוב לקב"ה ושמחה גדולה על הניסים שזכינו להם, על השלטון שניתן לעם ישראל בארצו. אבל בד בבד גם ב"תפילה על העתיד" - לצפות לישועה. הציפייה לישועה אינה רק בתפילה, אלא גם במעשים, ובידינו הדבר; תפקידנו, לומדי התורה העוסקים והוגים בה יומם ולילה, להפיץ את אור התורה והאמונה, אור המוסר והמידות הטובות בארץ ישראל, עד שהכל ידעו ויבינו שערכי הקדושה הללו חסרים. עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, כל זמן ש"ארץ ישראל של בית המקדש" איננה שלמה, כל עוד טרם זכינו לגילוי שכינה.


נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו, ונזכה במהרה להתגשמות הנבואה: "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ, זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ" (ישעיהו כה, ט). אז ימלא שחוק פינו, שמחתנו תהיה מושלמת, ונראה עין בעין בשוב ה' ציון, במהרה בימינו, אמן.


 



[1] השיחה שוכתבה ע"י תלמיד.




[2] עי' בזוה"ק ויקהל ריז ע"א, שפת אמת שמות, תרל"ג, תרל"ז, תרמ"א; וארא, תר"מ ועוד.




[3] ואכן המגפה נעצרה לאחר שדוד המלך, בציוויו של גד החוזה, קנה את גורן ארונה היבוסי ובנה שם מזבח לה', כמובא שם בשמואל ב' בסוף הפרק.




[4] ועי' זבחים נד ע"ב שהובא שם פסוק זה, ובשטמ"ק (אות ו) הקשה, איך היה דוד המלך נודר כן, הא אמרינן בנדרים (טו ע"א) האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר. ותירץ דיל"פ ד"אם אתן שנת לעיני" וגו' קאי א"אהל ביתי", דהיינו דהכי קאמר דוד: אם אתן שנת לעיני באהל ביתי עד אמצא מקום לה', אבל לא היה נודר שלא לישן כלל. עכ"ד. ויש לציין לזה הא דאיתא בב"ב (ג ע"ב) "דרב אשי חזא בה תיוהא בכנישתא דמתא מחסיא, סתריה ועייל לפורייה להתם, ולא אפקיה עד דמתקין ליה שפיכי" - ולפ"ד השיטמ"ק נראה שנהג כדוד המלך ע"ה בשעתו, ולא נתן שינה לעיניו בביתו, עד שייבנה בית הכנסת. [ושוב מצאתי בחידושי ר"מ שטראשון בב"ב שם שפירש כן וז"ל: "ונראה לי שלא רחוק לומר שקיים בעצמו מה שאמר נעים זמירות ישראל בספר תהלים שיר המעלות זכור ה' לדוד וכו' אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי וכו' עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, והתרגום פירש אוהל ביתי על דרך אין אהלו אלא אשתו".] א.ס.



 

 

קוד השיעור: 9012

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 P K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 P K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע 2
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
E
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע 2 P
הרב קלמן מאיר בר
הרב קלמן מאיר בר
ע P
הרב שמחה הכהן קוק
ע P