'עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם' (אבות ה,ג)

 נחלקו רבותינו הראשונים מהו הניסיון העשירי שנתנסה בו אברהם אבינו, דעת רש"י(שם במשנה)  שהניסיון הוא עקידת יצחק ואילו דעת רבינו יונה שזהו הניסיון לקבור את שרה, ולכאורה לשיטת  רבינו יונה קשה  וכי אחרי שעמד אברהם בניסיון הגדול של העקידה יש עוד צורך  לבחון אותו?  וכי ניסיון קבורת שרה קשה מן ניסיון העקידה?  ננסה  להציע לשאלה זו שתי תשובות-

1. להמשיך קדימה

הגמרא במסכת בבא בתרא (ס.)  מביאה את הנהגת הפרושים לאחר חורבן הבית-

'כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: א"כ, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר - שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר - שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. שנאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי'.

אותם פרושים קוננו על העבר שקעו באבל ובעצב עד כדי כך שלא רצו לאכל ולשתות מכח זיכרון החורבן , ורבי יהושע הורה להם  שהמבט צריך להיות לעתיד, אומנם הזיכרון הוא חשוב מאין כמותו אך אסור שהוא יגרום לאדם לעצור ולשקוע בעבר , אסור שהוא יגרום לאדם להיכנס  לעצבות אין סופית הגורמת לחוסר מעש - על האף הקושי העצום שבמשבר אין הוא יכול להשבית את העתיד.

הגמרא במועד קטן (כז.)  מביאה את האיסור על האבל  לבכות  על מת יותר מדי-

'אל תבכו למת - יותר מדאי ואל תנדו לו - יותר מכשיעור. הא כיצד? שלשה ימים - לבכי, ושבעה - להספד, ושלשים - לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך - אמר הקדוש ברוך הוא: אי אתם רחמנים בו יותר ממני.. כל המתקשה על המת יותר מדי על מת אחר הוא בוכה'.

ואולי הטעם שביסוד הלכה זו הוא הרצון של חכמים שאם כל הקושי האדם יממשיך קדימה תוך כדי זיכרון העבר.

ייתכן שכך ניתן להסביר את  ניסיון קבורת שרה , אברהם  "זקן בא בימים" חווה  טראומה כאשר הוא מאבד את אשתו איתה עבר את כל מסע חייו- ממשברים וניסיונות עד ההצלחות הגדולות 'הנפש אשר עשו בחרן',   והנה כאן לאחר מעשה העקידה אשתו נפטרה כך בפתאומיות , לו סופר לנו שאברהם בילה את שארית ימיו בעצבות ובהתבוססות בזיכרונות, לא היינו מופתעים. לכאורה לאברהם היו את כל הסיבות שבעולם לשבת ולרחם על עצמו, אך התורה מעידה שאברהם למרות העצב והאבל נחוש עוד לפעול - "ויקם אברהם מעל פני מתו". מרגע זה והלאה אברהם נתון בקדחת של עשיה. הוא פועל להגשמת שתי מטרות: לקנות חלקת קבר לשרה, ואז למצוא אישה לבנו.

בפסוק 'ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה' המילה לבכותה נכתבה  בכף קטנה ואמרו רבותינו(בעל הטורים) שאברהם בכה מעט על שרה ,  ולכאורה קשה וכי איך ייתכן שאברהם לא בכה הרבה על לכתה של אשתו האהובה , אלא ייתכן שרומזים לנו רבותינו שעל אף שאברהם כאב את לכתה של שרה אבל הוא  הבין שהוא חייב עדיין להשלים את משימות חייו, משימות לאומיות עבור זרעו, לאברהם עדיין אין  חלק בארץ ועדיין לא השיא את יצחק ולא דאג להמשך השושלת , אברהם יודע שהוא עדיין צריך לדאוג להבטחת הזרע והארץ.

1. אדם גדול ניכר במעשים קטנים

תשובה שניה  שניתן לתת,  מדוע היה צורך בניסיון זה אחר ניסיון העקידה,  היא  שאומנם אברהם עמד בניסיון גדול והיה מוכן להקריב את בנו יחידו אך מעשה זה נעשה ע"י הכנה 'וישכם אברהם בבקר' זהו  רגע של התעלות אך עדיין אין הוא מוכיח על גדלות אברהם, גדולתו של אדם ניכרת רק במעשים הקטנים היומיומיים וע"י מעשים קטנים אלו מוכיח האדם כי גם מעשיו הגדולים ממקור גדלות הם נובעים. ניסיון העקידה אומנם הוא הגדול מכולם אך לניסיון זה עשה אברהם הכנות גדולות.

דווקא ניסיון קבורת שרה , שהוצרך אברהם  לקנות מקום לשרה ולא הרהר אחר ה'  , מוכיח  שגם מעשיו הגדולים של אברהם ממקור גדלות הם נובעים ובזה נשלמו כל עשרת הניסיונות.

הגמרא בע"ז יח. מביאה את הדו שיח בין שני התנאים הגדולים רבי חנינא בן תרדיון ורבי יוסי בן קסמא-

תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו. א"ל אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש! א"ל רבי מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים א"ל אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי'

והדברים קשים רבי חנינא מגדולי התנאים שהרביץ תורה ברבים חרף גזירות הרומאים זוכה לחיי עולם הבא בזכות צדקה שנתן בעין יפה האם זכות מסירות הנפש על הרבצת תורה לא תעמוד לו- התשובה היא  שזה אומנם דבר גדול אבל זה טבעו של אדם שבשעות מיוחדות הוא מוצא בעצמו כוחות עילאיים המאפשרים לו לעלות מעל המציאות השגרתית ולעשות דברים גדולים ממילא אין בו כדי להעיד על גדולת עושהו, זו משמעות השאלה 'כלום מעשה בא לידך' מעשה קטן הנהגה פשוטה יום יומית ובכ"ז עמדת בה- בזה נבחן האדם.

אחד הפסוקים הנפלאים  ביותר בעקידה הוא  'וישב אברהם  אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע', דווקא לאחר שאברהם היה מוכן להקריב את בנו והגיע לדרגה עליונה אולי המעשה הגדול ביותר של בן אנוש- אברהם חוזר אל נעריו והולך יחדיו ללא תחושת גאווה ללא תחושת התנשאות כאחד האדם וזוהי גדלות עצומה שמראה שאברהם גדול לא רק במעשה הגדול והרגעי אלא בהליכותיו בתוך חיי השגרה, וכך סיכם זאת הרש"ר הירש-

' בכל שאר חוגי אנשים היו נוהגים אחרת. אחרי התעלות כזאת אל קרבת ה', אחרי התרוממות כזאת מעל לכל תחום ארצי, הרי אנשים כאברהם ויצחק היו מתמלאים עד כדי כך מחשיבות עצמם והענין האלהי, ששוב לא היה להם כל ענין בחיים הארציים הרגילים ובבני אדם ארציים רגילים. קירבה כזאת לה' - אף אם רק מדומה היא - מולידה בדרך כלל בכל מקום מידה של התנשאות, המביטה בגאווה אל שפל מדרגתם של שאר בני אדם כ"בני חלוף מבשר ודם", ונמנעת מלבוא אתם במגע.שונה בתכלית היא הרוח אשר מעשה המופת של אברהם ויצחק ינחילנה לדורות. לאחר שזה עתה השלימו את העליון שבמעשי אדם עלי אדמות, - הנה שבים הם אל האנשים אשר השאירום לרגלי הר המוריה, והולכים עמם יחדיו, ואין מעלתם גבוהה בעיניהם בשום דבר ממעלתם של האחרים. בעיני בן - אברהם נחשבים כל בני האדם שווים במשלוחי ידם, ואין הוא עושה הבדלה בין עצמו ובין חוטבי עצים או משרתים נמוכי דרגה. ככל שהוא מתעלה עילוי רוחני ומוסרי, כן ימעט להתנשא על אחרים, וכן ימעט להכיר את גדולת עצמו. בדין חוככים חכמינו ז"ל בדעתם, איזו היא המידה הגדולה מכל המידות, אם "חסידות גדולה מכולן" או אם "ענוה גדולה מכולן" הרי ענוה היא המידה היחידה שאדם יכול להתנהג בה רק שלא מדעת. משיודע אדם שהוא ענו - הרי בעצם ידיעה זו שוב אין הוא ענו, כי אם מלא מידת התנשאות גרועה ביותר. תמיד יאמר בלבו שאכן הגאווה זכות היא לו, ולו רק שמינית שבשמינית! ואילו אברהם ויצחק שבו מפיסגת הר המוריה - כאילו לא פעלו דבר: וישב אברהם אל נעריו ויקמו וילכו יחדו'.

יהי רצון שנזכה לקדש את כל רגעי החיים כאברהם אבינו.