נמצאים אנו בפרשיות יציאת מצרים וניתן לראות  בתורה ובדברי חז"ל  כיצד בעלי החיים  סייעו לעמ"י ביציאת מצרים ואיך הם באו על שכרן מאת ה'.

נתמקד בחלקו של החמור, בפרשת בא  התורה מצווה על  מצוה מיוחדת 'פדיון פטר חמור' ונשאלת השאלה  מה נשתנה החמור מכל שאר הבהמות הטמאות, מדוע דווקא בו יש קדושה המצריכה פדיון-  שאלה זו כבר נשאלה  במסכת בכורות והגמרא הביאה שני טעמים לדבר ונבארם-

  'אמר ר' חנינא, שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא: מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים? א"ל: גזירת הכתוב היא, ועוד, שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים' (בכורות ה:)

נתחיל בטעם השני של הגמרא  , בנ"י יוצאים בפרשתנו ממצרים  מלאי רכוש והחמורים הם  ששימשו להעמסת המשא הכבד  ויש כאן  כעין הכרת הטוב לחמורים על שסייעו לבנ"י ביציאתם ממצרים .

בעלי המוסר כבר שאלו על כך הרי החמור לא  עשה זאת בבחירתו אלא הוכרחו ע"י ישראל ומה מקום להכיר טובה על הסיוע של החמור?

וביאר  הרב שטיינמן באיילת השחר(בא)  שאף שלא הייתה לחמורים  בחירה מ"מ הואיל ונעשה על ידם טוב לישראל עלינו להכיר להם טובה- 'והנה לחמורים אין בחירה ולא עשו את המעשה הזה בבחירתם, ומה שמניחים עליהם הם נושאים, ומה שייך קבלת שכר, וע"כ כיון שהי' תועלת לבנ"י ע"י בע"ח אלו, ויש כבוד שמים כשעושים למען בנ"י, זכה המין הזה למצוה .. וזה הכל בכדי ללמד לאדם עד כמה צריך להוקיר דבר שיש בזה רצון וכבוד שמים'

תופעה זו אנחנו רואים גם בשכר הניתן לכלבים, מכת בכורות  התרחשה בחצות הלילה, ועל זמן זה נאמר בתלמוד(ברכות ג.) כי הכלבים נובחים בו  לפיכך, שתיקתם של הכלבים הייתה נס.

כמה פרשות לאחר-מכן נאמר 'ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכו אותו' המדרש מציין כי "אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה" וכי בזכות העובדה שהכלבים שמרו על שתיקה, נצטוו בני-ישראל לתת להם את בשר הטריפה.

וגם כאן יש לבאר את שכר הכלבים כי לכאורה לא הייתה לבם בחירה אם לנבוח או לא- אלא שהקב"ה זימן שבנס לא נבחו ואעפ"י כן אנחנו מכירים להם טובה כיון שהייתה לעמ"י  תועלת מהם.

בפוסקים הובא  המנהג לתת דברי מאכל לעופות בשבת שירה. (מנהג זה עורר דיונים הלכתיים בין הפוסקים בדין האכלת בעלי חיים בשבת- עיין מ"ב שכד פסקי תשובות שם וחזו"ע חלק ד)

אחד הטעמים למנהג  מובא עפ"י  המדרש  על דתן ואבירם פיזרו בליל שבת מהמן סביבות המחנה כדי להראות לעם כאילו ירד מן גם בשבת, בניגוד לדברי משה שהבטיח שלא ירד מן בשבת  והציפורים באו ואכלו את כל מה שפיזרו. וכשכר על כך נוהגים לפזר לפניהם דברי מאכל.

וגם כאן נאמר  שאף שהדבר נעשה  ללא בחירה עלינו להודות עליו ולהכיר טובה לה' דרך הציפורים שגרמו לכבוד שמים.

ויש בזה לקח גדול לאדם שהכרת הטוב אינה תלויה ברצון המטיב להיטיב אלא בעצם קבלת הטובה וזה הלקח שהתורה רוצה לחנך ללמדנו כאן.

וכעת  נבאר את הטעם הראשון  המובא בגמ' לקדושת החמור 'גזירת הכתוב' ואעפ"י   רש"י  הוסיף בחומש: וגזרת הכתוב היא לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים[1]

מדוע נמשלו בכורי מצרים לחמורים ,ויש להסביר על פי המדרש(בראשית רבה יז) שחכמתו של האדם הראשון התבטאה בכך שידע לקרא שמות לכל חיה-  'העבירם לפני אדם אמר לו זה מה שמו, שור, וזה מה שמו, גמל, וזה מה שמו, חמור, וזה מה שמו, סוס, הה"ד ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וגו', אמר לו ואת מה שמך, אמר לו אני נאה להיקראות אדם שנבראתי מן האדמה'

וביאר רבינו בחיי(בראשית ב)  שחוכמתו של האדם הראשון היתה  לכוון לכל שם את מהותו ובתוך השם חמור טמון מהותו- עניין החומר השולט בחמור יותר מכל חיה אחרת-

'כי האדם הבין בחכמתו ושכלו טבע כל בהמה וחיה וקרא לכל אחת ואחת שם מעין הטבע והמידה שהכיר בה, והאותיות שצרף בשמותיהן הכל לפי טבעיהן ומדותיהן. והנה היו שמות מושכלות, ..וע"כ קרא שמו "חמור" מלשון "חומר", ועוד שדרך החמור לטעון משא התבואות כמה מדות מלשון חומר שעורים'

ומבואר בישעיהו שבעוד השור יודע את 'קונהו' הרי שהחמור החומרי יודע רק את 'אבוס בעליו' כי  ראשו נמצא  למטה עסוק הוא במאכלו ושקוע בתאוותיו.

וכן אמר ר"ע לתלמידיו(פסחים מט)- 'תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! - אמר להן: זה - נושך ושובר עצם, וזה - נושך ואינו שובר עצם- החמור אוכל ושובר את העצם - תאוותו חזקה החמור מסמל את השקיעה בחומר.

 מובא במדרש- 'אמר רבי לוי כגואל ראשון הוא גואל שני, מה גואל ראשון ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור, אף גואל שני עני ורוכב על חמור'  וכבר תמהו רבים מה עניין החמור שמשותף למשה ולמשיח ומדוע זה פרט כ"כ חשוב ששניהם רוכבים על החמור ? ועוד הוסיפו לתמוה ממדרש נוסף-   וירכיבם על החמור. חמור של אברהם, הוא החמור של משה, והוא החמור שעתיד המשיח לבוא בו, שנאמר עני ורוכב על [חמור]  וכי ייתכן שזה אותו חמור שהאריך ימים-

 וביאר המהר"ל כי הרכיבה על חמור מורה על שליטה על החומר כלומר מצד אחד היו אישים אלו מחוברים  לחומר השתמשו בו ולא היו פרושים ממנו ומאידך שלטו עליו ניתבו אותו נכון.

 'דע כי כל רכיבה הוא מורה על שהרוכב נבדל מן אשר רוכב עליו ומתעלה עליו כי מאחר שהוא רוכב עליו  מתנשא עליו ואינו מצורף עם אשר הוא רוכב עליו. וכאשר רצה הקב"ה להגדיל את אברהם ואת משה׳ לא התנשאות שהוא למלכים ושרים שמתנשאים בגבורתם או בעשרם׳ אבל התנשאות זה התנשאות מעלה קדושה ומעלה נבדלת שהיו קרובים אל מעלה אלוהית. נתן להם הקדוש ברוך הוא להיות רוכבים על החמור׳ שזה מורה שהוא רוכב על החומריות מתנשא עליו ורוכב עליו לפי שהוא נבדל מן החומר'(גבורות ה')

וכך מסביר הרב קוק את עניין פדיון פטר חמור בכך שמצד אחד אנחנו  לא רוצים להיות כחמורי מצרים  אז אנחנו פודים אותו ומאידך איננו פרושים מהחומר אלא משתמשים בו לצורך הפדייה-

'אמנם גם ענין החומריות הוא ג"כ מיוחס אל החמור, וע"כ נתנה ג"כ מצות פדיון פטר חמור להעיר על ההתקדשות מהשתקעות בחומריות גסה, לא כמצרים אשר בשר חמורים בשרם . והנה הפדיון יורה לנו שאמנם צריכה החומריות להיות נמצאת אלא שתתעלה במעלות הקדושות'(עין איה ברכות)

ידועים דבריו המפורסמים של הרמב"ם על ההבדל בין  אכילת האדם מול אכילת הבהמה-(שמונה פרקים ה)

כי האדם, אם יגש לאכול מאכל תאוה, ערב לחך, טוב הריח, והוא מזיק ומפסיד, ואפשר שיהיה סיבה למחלה מסוכנת או למיתת פתאום - הנה זה והבהמה שוים. ואין זה פועל האדם מאשר הוא אדם, ואמנם הוא פועל האדם מאשר הוא בעל חיים'

ויש לבאר שבגלל זה כתובה פרשת פטר חמור בסמיכות לפרשת תפילין לומר שמטרתם  אחת היא  לסמל את קידוש החומר וכך ביאר  החינוך(תכא) על מצות תפילין-

'לפי שהאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוות, כי כן טבע החומר לבקש כל הנאות אליו והערב כסוס כפרד אין הבין, אם לא שהנפש שחננו האל תמנענו לפי כחה מן החטא. ומאשר תשכון בגבולו שהיא הארץ, ורחוקה מאד מגבולה שהיא השמים, לא תוכל לו ויגבר כחו עליה תמיד, לכן היא צריכה על כל פנים להרבה שומרים לשומרה משכנה הרע פן יקום עליה ויהרגנה אחר היותה בגבולו ותחת ידו. ורצה המקום לזכותנו אנחנו עם הקודש, וציוונו להעמיד שומרים גבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק דברי תורה מפינו יומם ולילה, ושניתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו ומזוזה בפתחינו והתפילין בידינו ובראשינו, והכל להזכירנו למען נחדל מעושק ידינו ולא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו. '

רמז נוסף בדבר קדושתו של החמור ניתן ללמוד מדבריו של הרב קוק, מבואר בגמרא בסנהדרין כי רבים מן החכמים חששו לחיות בתקופת המשיח מלבד רב יוסף-

'אמר עולא: ייתי ולא איחמיניה. וכן אמר [רבה]: ייתי ולא איחמיניה, רב יוסף אמר: ייתי, ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה'(סנהדרין צח),

ומהו משמעות  חמורו של משיח- מבאר שהרב קוק  שהחמור לכאורה טמא הוא אף יותר מהחזיר שכן אין לו סימני טהרה כלל בניגוד לחזיר ולגמל   שיש בהם סימן אחד, אומנם התורה מגלה שקדושה יש בו בחמור, הרב קוק רואה בזה רמז לרבים מדור הגאולה(חמורו של המשיח) שייראו ככלים ריקים כטמאים כלפי חוץ אך תפקיד חכמי הדור לדעת ולחשוף את  הקדושה הפנימית השורה בתוכם ואולי דווקא רב יוסף שהיה סומא יכול במבטו העמוק לראות את הקדושה הסגולית של חמורו של משיח.

'דור של עקבא דמשיחא... שהם כדברי תקוני זוהר טוב מלגאו וביש מלבר, והם חמורו של משיח, שנאמר עליו "עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר" ( והכונה: כמו חמור, שמבחוץ יש בו שני סימני טומאה, אם כן הטומאה בולטת בו יותר מבחזיר וגמל וכיו"ב, שיש בהם סימן טהרה אחד על כל פנים, ומכל מקום יש בו בפנימיותו ענין קדושה גם כן, שהרי הוא קדוש בבכורה. וענין מה שהתורה אמרה על זה שם קַדֶּשׁ-לִי", הוא גדול מאד מאד. וכן הן הנשמות של אותם שהסגולה הישראלית לבדה מתגלה בהם בעקבא דמשיחא, ולהם יש תרופה, אע"פ שיש בהם סרחון גדול, וחושך רב וכבד מאד ^{חייבים ומוזהרים על זה לקרב פושעים כאלה שסגולה פנימית יש להם, כדי לעורר יותר ויותר את כח הטוב הצפון בהם, עד שיתגבר לגמרי על הרע הבחירי ויכניע אותו ופעולת חכמים לוקחי נפשות כאלה אינה חוזרת ריקם בשום פעם} (אגרת תקנה)