רבותינו הראשונים והאחרונים האריכו לתור אחר טעם למצוות הקרבנות. מפורסמים דברי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק לב) שהקב"ה ציווה על הקרבנות כדי לגמול את עם ישראל מעבודה זרה בדרך הדרגתית. כשם שבטבע אין קפיצות פתאומיות וכל בעל חיים מתפתח בהדרגה, כך הקב"ה אינו משנה את טבע האדם באורח נס, אלא העתיק את המנהג הרווח אז לעבודת השם, מתוך הבנה ש"אי אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת אחת".

בהמשך (פרק מו) פירש הרמב"ם באופן שונה מעט. באותה עת רבים מאומות העולם עבדו את הבקר והצאן, וע"י שאנו מקריבים מינים אלו לאלוקינו אנו מבזים את עבודתם, וכפי שמצינו במצוות הקרבת קרבן הפסח. טעם זה הובא בפירוש הרמב"ן על התורה (בפרשתנו) וז"ל: "כי טעם הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו".

והשיג על כך הרמב"ן נחרצות,[1] שלפי זה כל ענין הקרבנות הוא 'דיעבד', שנועד להקל את המעבר מהעבודה זרה לעבודת ה', ובכמה מקומות במקרא מבוארת מעלתם הגדולה של הקרבנות מצד עצמה, כמצוה 'לכתחילה'. וז"ל הרמב"ן בתחילת השגתו על הרמב"ם: "והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח". והאריך הרמב"ן בדחיית שיטה זו בכמה קושיות, וסיים: "וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון, רק שוללוֹת ע"ז מדעת השוטים".[2]

הרמב"ן עצמו ביאר את טעם מצוות הקרבנות בשני אופנים:

א. על דרך הפשט: מעשה הקרבת הקרבן הוא מהלך של חזרה בתשובה ותיקון לחטאים, במחשבה בדיבור ובמעשה, "כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו". הרמב"ן כותב ש"אלה דברים מתקבלים, מושכים את הלב כדברי אגדה". טעם זה מסביר את הקרבנות הבאים על חטאים וכן את קרבן התמיד ["בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד"], אבל שאר הקרבנות עדיין טעונים ביאור.

ב. "על דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם, תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמג) ובסוף מנחות (קי ע"א), אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפרשת הקרבנות, שלא נאמר בהם לא א-ל ולא א-להיך ולא א-להים וכו', אלא יו"ד ה"א שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר 'אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה' (תהלים נ, יב), לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני". והאריך שם בביאור סוד זה. בהקדמת ה'משך חכמה' לספר ויקרא ביאר שכוונת הרמב"ן שהקרבת הקרבנות משפיעה על העולמות הרוחניים: "והרמב"ן וסיעתו אמרו כי הוא לקרב כל כוחות העולמות, והוא ענין 'עלעקטרי (חשמל) רוחני', אשר בפעולות הכהן עשה גבוהות בעולמות שונים כידוע".

בעל משך חכמה הציע להכריע בין השיטות: תכלית הקרבת קרבנות בבמה היא כשיטת הרמב"ם [הרחקה מעבודה זרה], ותכלית הקרבת קרבנות במקדש היא מצוה 'לכתחילה' לקרב העולמות ולחבר דודים, כדעת הרמב"ן. והביא כמה תימוכין לכך מדברי חז"ל (זבחים קיג ע"א, נדרים כב ע"א ועוד). ועפ"ז ביאר את הפסוק: "כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה" (תהלים נא, יח) - כלומר, בבמה שאין קרבנות לריח ניחוח. ומאידך גיסא "היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים, אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל" (שם, כ-כא) - במקדש שבירושלים הקב"ה חפץ בקרבנות מצד עצמם, שיש בהם "ענין נכבד לקרב העולמות ולהועיל לכל העולם כולו".[3] הצעתו של המשך חכמה אינה מיישבת את קושיית הרמב"ן, שהרי נח, קין, הבל ובלעם הקריבו קרבנות בבמה, ולא היתה כוונתם להוציא עבודה זרה מליבם באמצעות הקרבנות. וצ"ע.

והנה, בביאור דעת הרמב"ם יש להתבונן עוד, שהרי הרמב"ם עצמו בספרו משנה תורה (סוף הלכות מעילה שהם סוף ספר 'עבודה') כתב דרך אחרת לגמרי בענין הקרבנות, וז"ל: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול וכו', ק"ו למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן וכו' והחוקים הם המצות שאין טעמן ידוע וכו' וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן; אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא. והקדימה התורה ציווי על חוקים" וכו'. גם בסוף הלכות תמורה (שהם סוף ספר 'קרבנות') מתייחס הרמב"ם לענין יסודי זה: "אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה,[4] ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם וכו'. וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו, ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים" וכו'.

במטבע­-לשון ייחודי זה של הרמב"ם "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה", שכמדומה שלא מצאנו דוגמתו במקום אחר בכתביו, נראה שבא ללמדנו שפעמים רבות הבנת משפטי התורה רחוקה ומובדלת מהשגתנו, מצד קדושתם ומעלתם. ואמנם ראוי לאדם לעמול ולמצוא טעם להבינם כפי כוחו, אבל אם רואה שאינו מוצא טעם יֵדע ש"מכלל החוקים הם", ומה שלא מצאנו להם טעם הם מקוצר המשיג ועומק המושג.[5] ואכן הרמב"ם הקדיש שני ספרים מהי"ד החזקה לביאור הלכות הקרבנות והמסתעף - ספר עבודה וספר קרבנות, והדבר מורה בהחלט על חשיבותן של מצוות אלו [למעלה מרבע ממצוות התורה שייכות למקדש ולעבודת הקרבנות] ורחוק לומר שהן רק בבחינת 'דיעבד'. נראה שזו הסיבה שהרמב"ם ראה לנכון לחתום שני ספרים אלו בעיקרון יסודי זה, ולפ"ז צ"ל שהטעם שכתב במורה נבוכים הוא טעם בסיסי ברובד הנמוך בלבד, ולא בא לשלול טעמים אחרים ועמוקים יותר, ובוודאי מודה הרמב"ם בכך.[6]

עוד יש לשים לב להבנת הרמב"ם במאמר חז"ל "בשביל עבודת הקרבנות העולם עומד" (עי' אבות פ"א מ"ג, מגילה לא ע"ב, ירושלמי שם פ"ד ה"ו). לדעת הרמב"ם כוונת הדברים היא שע"י קיום כל המצוות, גם אותן מצוות שהן בגדר 'חוקים',[7] זוכים הישרים לחיי העולם הבא וזהו גופא קיום העולם. ומצאנו מקור להבנת הרמב"ם שהקרבנות הן "חוקים" בגמרא במנחות (קי ע"א): "לא אמרתי אליכם זבחו, כדי שתאמר אעשה רצונו ויֵעשה רצוני" [והם הם דברי הרמב"ן בטעם על דרך האמת]. וכן תרגם אונקלוס את הפסוק "וירח ה' את ריח הניחוח" (בראשית ח, כא): "וקביל ה' ברעוא ית קורבניה", וכך בשאר עשרות המקומות בתורה [ל"ו במספר] בהם הוזכר הביטוי "ריח ניחוח" תרגם "לאתקבלא ברעוא" - הקב"ה מקבל ברצון את הקרבן, והיינו שנעשה רצונו. עם זאת, עדיין יש מקום לתת טעם המתקבל על הדעת ברבדים שונים, אך מדגיש הרמב"ם שגם אם לא מצאנו טעם המניח את דעתנו, או שהטעם המוצע כבר אינו שייך לאותו דור וכדו' - המצוה אינה מתבטלת ח"ו, אלא קמה וגם ניצבה כחוק בל יעבור.

מעתה נוכל להבין את שיטת הרמב"ם בענין מטרת מצוות בנין בית המקדש. מדברי הרמב"ם בכמה מקומות נראה שעיקר מגמת ותכלית מצוה זו היא לצורך עבודת הקרבנות, כלשונו בספר המצוות (עשה כ): "שציוונו לבנות בית עבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל" וכו'. וכן כתב בתחילת הלכות בית הבחירה: "מצוות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות", ובשרשים לספר המצוות (שורש יב): "בית מוכן יבואו אליו ויחוגו ובו תהיה ההקרבה" וכו'. [וכן משמע בירושלמי (ראש השנה א, א) "שלמה בנך בונה בית המקדש אלא להקריב קרבנות"].

לעומת זאת, לדעת הרמב"ן (ריש פרשת תרומה) מגמת המצווה היא השראת השכינה: "עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון", וכן מבואר בפסוקים בדברי הימים א' (כב, יח-יט; כח, ב), ע"ש. תכלית זו מתיישבת עם טעם הקרבנות לדעת ראב"ע (ויקרא א, א): "כי השכינה תשוב אל מקומה אם לא ישמרו תורת העולה". לדבריו, מטרת הקרבן היא עצמה השראת השכינה במקדש. וכן משמע בספר הכוזרי (מאמר ב אות כה). תנא דמסייע לכך מצינו במדרש (תו"כ שמיני פרשה א) "כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה עומד אהרן ומצטער וכו' מיד נכנס משה עמו וביקשו רחמים וירדה שכינה לישראל". גם הרמב"ן עצמו בביאורו לטעם הקרבנות הציע כי עיקר המצוה נועדה לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, "לשון קריבה ואחדות".

ומעניין שבספר מורה נבוכים (ח"ג פרק מה) נקט הרמב"ם את התכלית של השראת השכינה: "שנבנה היכל לשמו יתעלה ונשים בו הארון". וצריך לומר ששתי המגמות נכונות הן, ובמו"נ שם הביא הרמב"ם את הטעם ה'דיעבד' לקרבנות, העדיף להזכיר את התכלית השנייה בבנין הבית שהיא ארון הברית במקום השראת השכינה. ואילו בספר המצוות ובמשנה תורה ציין הרמב"ם את התכלית של עבודת הקרבנות וכדבריו בסוף הלכות מעילה שהקרבנות מכלל החוקים הם, ויש בהם טעם נשגב אע"פ שאינו נתפס בשכל האנושי.

ולכן לדעת הרמב"ם גם לעתיד לבוא לא תתבטל מצוות הקרבנות אע"פ שלא תהיה עבודה זרה בעולם, ולא כאותם שרצו לשנות את נוסח התפלה ובמקום "ושם נקריב לפניך" הגיהו "ושם הקריבו לפניך" בהסתמכם כביכול על שיטת הרמב"ם במורה. והדברים מפורשים בדברי הרמב"ם עצמו בתחילת הלכות בית הבחירה שהבאנו לעיל, וכן בהלכות מלכים (פי"א ה"א): "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה וכו' וחוזרים כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות" וכו'.[8]

יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ושם נעבוד את ה' אלקינו ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות.