[1]מצינו בכמה מקומות בתנ"ך שהתורה נקראת "שעשוע", למשל: "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת. מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם"  (משלי ח, ל-לא). וכן בתהלים: "בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ" (תהלים קיט, טו), "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי" (שם שם, צב), ועוד פסוקים רבים במזמור זה. בפשטות, כינוי זה נועד להמחיש את ההנאה מהתורה, שאיננה עול כבד מנשוא על האיש הישראלי, אלא אדרבה - יש בלימוד התורה עונג ושמחה. אך עדיין יש לעמוד על המשמעות העמוקה של מושג זה.

עוד יש להתבונן, שמצד אחד מצינו שדרגתם של מלאכי השרת גדולה מדרגתם של ישראל: "אמר רבי אלעזר, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?" (שבת פח ע"א). ומאידך גיסא מובא שם שלבסוף הודו מלאכי השרת למשה רבינו שהתורה צריכה להינתן לבני ישראל ולא להישאר אצלם, ואם כן נראה שדרגתם של ישראל גבוהה יותר מזו של המלאכים.

ובאמת צריך ביאור מה היתה ה'הוה אמינא' של מלאכי השרת, שביקשו שהתורה תישאר אצלם ואמרו "תנה הודך על השמים", הרי הדבר פשוט שקיום מצוות התורה אינו שייך אצל המלאכים כלל ועיקר, כמבואר שם בגמרא בהרחבה בתשובתו של משה רבינו למלאכים, כאשר אמר לו הקב"ה "אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה".

עוד צריך ביאור במעשה מופלא המובא בגמרא במסכת חגיגה (יד ע"ב):

תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך בדרך, ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו: רבי! שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה! אמר לו: לא כך שניתי לכם: ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו? אמר לו: רבי, תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. אמר לו: אמור. מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור, ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו: רבי, מפני מה ירדת מעל החמור? אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה, ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על החמור? מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש, וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה... נענה מלאך מן האש ואמר: הן הן מעשה המרכבה. עמד רבן יוחנן בן זכאי, ונשקו על ראשו, ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, אתה נאה דורש ונאה מקיים.

כדי ליישב את כל העניינים הנ"ל, נעמוד על המשמעות של הקדמת נעשה לנשמע.

בפשטות, הכוונה היא לקיום המצוות בתמימות, אע"פ שאיננו מבינים בהכרח את טעמה של כל מצוה ומצוה, וזוהי בעצם התעלות לדרגתם של המלאכים - התבטלות מוחלטת לרצון ה'.

לדרך זו ניתן לומר כי מעמד הר סיני לווה בקולות וברקים ושמיעת דברי ה' מתוך האש, כדי לעורר תחושה של אימה, יראה ופחד. ואכן העם ראה "אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן" (שמות כ, טו), ומיד נעו לאחוריהם ונעמדו מרחוק. והמטרה של מראה נורא הוד זה מבואר שם בכתוב: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱ-לֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שם שם, יז). המעמד דווקא מתוך האש בא כדי להראות את אפסות האדם וקטנותו אל מול פחד ה' והדר וגאונו, אשר מלא כל הארץ כבודו, ולהביאו לידי קיום המצוות בהתבטלות. זה גם עניינה של האש שירדה מן השמים כאשר פתח רבי אלעזר בן ערך ודרש במעשה מרכבה.

אולם ניתן לבאר את הדברים באופן נוסף, מעמיק יותר:

בתורה יש רובד נסתר ורובד נגלה. הרובד הנסתר של עומק הבנת דברי התורה שהיא חכמתו של הקב"ה שייך לכאורה רק למלאכי השרת, ואילו הרובד הנגלה של המצוות המעשיות על פרטיהן והלכותיהן שייך רק לבני האדם. ממילא, היות והרובד הנסתר נעלה יותר מהרובד הנגלה, הרי שלכאורה דרגת המלאכים גבוהה ונעלית יותר, ועל כן הם רצו שהתורה תישאר אצלם ולא תצטרך להתלבש בלבושים גשמיים כדי לירד לעולם התחתון.

אך משה בתשובתו אומר למלאכים שלא כן הדבר. התורה ראויה לירד לעולם הזה כיוון שבאמת דרגתם של ישראל גבוהה יותר מדרגת המלאכים, בכך שהם אינם מסתפקים בקיום המצוות בלבד, אלא גם עוסקים בתורה בעומק וברוחב ומתייגעים להבין את החלק הנסתר שבה, ואם כן מעלתם גדולה שהרי שייכים בהם שני חלקי התורה גם יחד. וכמו האבות הקדושים "הם הם המרכבה" שכליותיהם יעצו אותם וקיימו את כל התורה, ולכן הקב"ה אמר למשה רבינו "אחוז בכסא כבודי", לרמוז על זכותם של האבות.

וזו משמעות נוספת להקדמת נעשה לנשמע: הרי ברור שכדי לקיים את המצוות יש צורך לשמוע מה לעשות, אלא שבשעת קבלת התורה התחייבו עם ישראל לא רק לשמוע וללמוד את פרטי המצוות על מנת לעשותן, אלא גם לעסוק בעיון בעמל וביגיעה בהבנת עמקי סודות התורה, כיוון שהיא חכמתו של הקב"ה המביאה את האדם לידי קרבת אלקים. וזו הכוונה "נעשה ונשמע", כלומר: גם אחרי שנדע כיצד לקיים את המצוות המעשיות, שוב "נשמע" ונלמד ונעמיק חקר בהם. ועל כן נאמר שם בגמרא "מי גלה רז זה לבניי".

נמצאנו למדים כי במעמד הר סיני התרחש חיבור מיוחד בין התורה העליונה העמוקה והנסתרת לבין התורה הנגלית. ירידת האש מן השמים מבטאת את החיבור בין ארץ לשמים, ולכן כאשר דרש רבי אלעזר בן ערך במעשה מרכבה ירדה אש מן השמים. היה כאן מעין שחזור של מעמד הר סיני, כיוון שבמעמד זה כולם הבינו שהתורה אינה רק החלק המעשי והנגלה של קיום המצוות.

ואמר לו רבן יוחנן בן זכאי "אתה נאה דורש ונאה מקיים", משום שהחיבור בין החכמה הגלויה לחכמה הנסתרת והסתומה נקרא "מקיים", שעל ידי זה כל חלקי התורה מתקיימים בעולם ובאים לידי ביטוי במלוא תפארתם. כאשר החכם "נאה דורש", עדיין אין מציאות של גילוי שכינה, לא רואים את החיבור בחוש, אבל כאשר "נאה מקיים" הכל רואים את החיבור בין "נעשה" ל"נשמע".

הדברים מבוארים בכתבי מהר"ל מפראג בכמה מקומות, שמטרתנו היא להעלות את הגשמיות לרוחניות. לא לקבל את התורה רק כספר הוראות אלא להבין שיש בה עומק לפנים מעומק.

ואפשר שלזה רומז הביטוי "שעשוע" שנאמר בפסוקים בהם פתחנו. כאשר ילד משתעשע במשחק, מבחינתו המשחק אינו אמצעי אלא מטרה כשלעצמה. ועל כן חז"ל (אבות דרבי נתן פרק לא) דרשו את הפסוק הנ"ל במשלי על כך שהתורה קדמה לעולם: "רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, תשע מאות ושבעים וארבע דורות קודם שנברא העולם היתה תורה כתובה ומונחת בחיקו של הקדוש ברוך הוא ואומרת שירה עם מלאכי השרת, שנאמר 'ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו] ואומר משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם' (משלי ח, ל-לא)". אם קדמה התורה לעולם ברור שתכליתה היא לא רק ספר הוראות וחוקים, אלא היא חכמתו של הקב"ה ו"אסתכל באורייתא וברא עלמא" (זוהר ח"ב קסא ע"ב), ולכן עלינו להעמיק ולעמול בה כדי לגלות את צפונותיה.

בגמרא במסכת נדה (ל ע"ב) מובא על הוולד במעי אמו: "נר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ומלמדין אותו כל התורה כולה ... וכיון שבא לאויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה". לאור מה שנתבאר נראה שהעוּבּר לומד  במעי אמו את החכמה הפנימית, את סתרי התורה, ועל כן הוא צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. לאחר שהמלאך משכחו את כל התורה, מטרתו היא לחזור לדרגתו וללימודו במהלך ימי חייו, וכעת לא במתנת חינם אלא מתוך עמל ויגיעה להגיע לאותה דרגה עליונה.

חכמת הנסתר אינה רק לימוד חכמת קבלה, אלא כל חידוש תורה שהתחדש לאדם בלימודו, כל הבנה נוספת שהתגלתה ע"י עמל התורה, גם היא בגדר חכמת הנסתר. זו המשמעות של לימוד בעיון: לא להתמקד רק בהיבט השטחי של דברי הגמרא ודברי רבותינו הראשונים והאחרונים, אלא לצלול לעומק הסוגיא בעיון ובעמל, לגלות בה מה שהיה נסתר ולחדש חידושים בתורה. יהי רצון שנזכה לקבלת התורה מתוך שמחה, ולהבין ולהשכיל בעמקי סודותיה.