בפרשתנו מוזכרת מצוות החצוצרות (במדבר י, א-י), ומן הפסוקים עולה שחצוצרות הכסף משמשות בשלושה מצבים: א. למקרא העדה ולמסע את המחנות. ב. במלחמה על הצר הצורר. ג. בימי שמחה, על הקרבנות. ננסה לעמוד בתמצית על יסוד עניינה של מצוות התקיעה בחצוצרות.

הרמב"ן בפירושו לתורה (שם) ובדרשתו לר"ה, מדגיש הבדל לשוני חשוב: במלחמה נאמר "והרעותם בחצוצרות", ואילו בזמן הקרבת הקרבנות בימי השמחה נאמר "ותקעתם בחצוצרות". ה"תרועה" מסמלת את מידת הדין [לשון שבירה, כמו "תרועם בשבט ברזל" (תהלים ב, ט)] ומתאימה לאווירת המלחמה. לעומת זאת, ה"תקיעה" הפשוטה היא רמז למידת הרחמים, כי ימינו פשוטה לקבל שבים, ולכן מקומה בימי השמחה.

לפי עיקרון זה, חצוצרות המסע במדבר דומות לאלו של המלחמה, שהרי נאמר שם כמה פעמים "ותקעתם תרועה". ואכן הרמב"ן עצמו רמז לזה בתוך דבריו שם, וז"ל: "כי כן כתוב במסעות על פי ה' ביד משה, והיא המנצחת במלחמה וכו' ועל כן אמר משה 'וינוסו משנאיך מפניך'". וכן כתב רבינו בחיי: "לפי שהנסיעה סימן למלחמה, שהרי מחנות ישראל לקראת שבעה עממין היו הולכים, להלחם בהם ולכבוש את הארץ, ולכך היו מריעין בתחלת נסיעתן, כי התרועה רמז למדת הדין והיא המנצחת במלחמה, ומפני זה יזכיר הכתוב במסעות 'על פי ה' ביד משה'". מסע המחנות במדבר לעבר כיבוש הארץ נתפס כאירוע צבאי לכל דבר.

לאור זאת נוכל לפרש מדוע חלק ממחברי ה'אזהרות' ['אתה הנחלת', ר"א הזקן ורשב"ג] הזכירו במניין המצוות רק את החצוצרות של מסע העדה, ולא ראו צורך לכתוב גם את החצוצרות של עת מלחמה וצרה. יסוד עניין החצוצרות של מסע המחנות הוא לצורך המלחמה וכיבוש הארץ, והאזהרות נכתבו בלשון קצרה, מועט המחזיק את המרובה.[1]

על פי זה מבוארים דברי הספרי (פיסקא עב): "למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר 'על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו', שומע אני הואיל ונוסעים ע"פ הדיבר וחונים ע"פ הדיבר לא יהיו צריכים חצוצרות. ת"ל 'עשה לך' וגו'. מגיד הכתוב שאע"פ שנוסעים ע"פ ה' וחונים ע"פ ה' צריכים חצוצרות". נראה שחז"ל שואלים: מדוע נאמר להריע בחצוצרות במסע המחנות, הרי מצוה זו כבר כלולה בכתוב בהמשך "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות" וכו'. על כך באה התשובה, שכיון שנאמר "ע"פ ה' יחנו וע"פ ה' יסעו", אם כן למעשה אין חשש סכנה כלל שהרי נוסעים וחונים ע"פ הדיבור, והו"א שלא יהיו צריכים חצוצרות. קמ"ל שעדיין עת צרה היא ליעקב או סכנת מלחמה, ואע"פ שהקב"ה מגן וסוכך עליהם צריכים חצוצרות להזכירם לפני ה' שלא יסיר את תשועתו מהם.

יתירה מזו, מדברי כמה ראשונים נראה שגם התקיעה בימי השמחה קשורה בקשר של קיימא לתרועת החצוצרות במלחמה. בספר החינוך (מצוה שפד) כתב בשרשי המצוה: "לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בעניינו, כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות וכו', וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו". וע"ש שהאריך בענין קולות הניגון המעוררים את נפש האדם לכוון דעתו ורצונו אל הבורא יתברך. וכתב בפמ"ג (או"ח סי' תקעה מש"ז סק"ה) שיש ללמוד מזה תירוץ לקושיית המגיד משנה (בתחילת הלכות תעניות) מדוע הרמב"ם כָּלל את מצוות החצוצרות על הקרבן ובעת מלחמה במצוות עשה אחת (ספר המצוות מ"ע נט), משום שענין החצוצרות על הקרבן ובמלחמה אחד הוא, לכוון כוונה גדולה לשמים. ולענ"ד כן מבואר במה שהשרישנו הרמב"ם בשורש הי"ג לספר המצוות וז"ל: "כי המצות לא יתרבה מספרם במספר הימים שתתחייב בהם המצוה ההיא", ע"ש.

ובאמת עינינו הרואות שכבר במקרא עצמו מבואר שעניינן של המצוות אחד הוא, שהרי במלחמה נאמר: "והרעותם בחצוצרות ונזכרתם" וכו', ובימי השמחה נאמר: "ותקעתם בחצוצרות וכו' והיו לכם לזכרון" וכו'. ובספר יסוד מורא לראב"ע (שער ח) בענין טעמי המצוות כתב בתוך דבריו: "וצוה להריע בחצוצרות על העולָה, להיות לזכרון כהריעם במלחמה כמו (תהלים ס') עלי פלשת אתרועע". וביתר הרחבה כתב החזקוני (במדבר י, י): "ותקעתם בחצצרת כדי שישמעו ישראל וידעו כי הקרבנות קרבים ויכוונו לבם לשמים. ועל זבחי שלמיכם כבשי עצרת שהרי לא היו תוקעים רק לקרבן צבור וחובה. והיה לכם לזכרון שהרי ביום שמחתכם דהיינו במועדיכם ותקעתם על עולותיכם וכשתתקעו ותריעו למלחמה יזכור לכם זכות הקרבנות ונושעתם".

מבואר שענין התרועה במלחמה הוא כדי שהקב"ה יזכור לנו זכות הקרבנות, ושתי המצוות הללו קשורות זו בזו. ואולי זו כוונת הכתוב בתקיעה על הקרבנות "והיו לכם לזכרון" - כלומר, שתקיעה זו תעמוד לבנ"י לזכרון לפני ה', ואותו זכרון יתעורר לטובה ולברכה כשיריעו בעת מלחמה, כפי שנאמר שם "ונזכרתם" בפועל, ואז "ונושעתם מאויביכם".

ולענ"ד יש להוכיח כיסוד זה ממ"ש בספרי זוטא על הפסוק "ונזכרתם לפני ה' אלהיכם" (י, ט), וז"ל: "נאמר כאן זכרון ונאמר למטה זכרון, מה זכרון האמור כאן הושעה והטבה אף זכרון הנאמר למטן הושעה והטבה". והובא גם בילקוט שמעוני (רמז תשכה). וביאר בזית רענן שם ששתי התקיעות נלמדות זו מזו, וכמו שבתקיעה על הקרבן מעלה זכרונם כך בתקיעה בעת מלחמה, ע"ש. וזו סייעתא לדברי ראב"ע והחזקוני הנ"ל. 

ולפ"ז מיושב מדוע השמיט הרמב"ם את מצוות התקיעה בחצוצרות בתחילת הלכות כלי המקדש, היות וגם יסוד התקיעה על הקרבן הוא להיזכר בעת הצרה, כפי שכתב הרמב"ם בריש הלכות תעניות, כי שם מקומו ועניינו. ובאמת גם שם לא כתב שהמצוה "לתקוע" רק "לזעוק לפני ה'", שזו מהות המצוה, ובאותו מעמד של זעקה תוקעין בחצוצרות כדי לעורר את הלבבות לתשובה ולכוונה, כדברי בעל ספר החינוך.[2]

מעתה נראה לבאר בס"ד את יסוד מנהג צרפת שהביא הריטב"א בחידושיו למסכת ראש השנה (כו ע"ב): "נהגו בצרפת שלא לתקוע לעולם בתענית ציבור כיון שאין לנו חצוצרות". ובשו"ת אגרות משה (ח"א סי' קסט) נשאל על לשון זו "שאין לנו חצוצרות", וכי אין אנו יכולים לעשות חצוצרות של כסף? וביאר שלסוברים שהתקיעה היא בחצוצרות, צריך דוקא את החצוצרות שנעשו לתקוע בהם במקדש. ועפ"ז כתב ליישב את קושיית המ"מ הנ"ל, שהרמב"ם כלל את שני סוגי התקיעות במצוה אחת לפי שצריך דוקא חצוצרות שבמקדש, וא"כ יש מצוה אחת ובאותן חצוצרות עושים כל מה שצריך (ואולי זו כוונת המגיד משנה שהמצוה היא אחת כללית וכו'). אמנם הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (ח"ב סי' לג) תמה עליו, מדוע צריך דוקא באותן חצוצרות שבמקדש ולא די שיעשה חצוצרות שיהיו מיועדות גם לצורך מקדש. ע"ש. ובאמת לכאורה לא מצינו בדברי חז"ל והראשונים חידוש כזה.[3]

אולם לפי מה שהתבאר ביסוד ענין המצווה, נוכל לבאר את טענת מנהג צרפת "שאין לנו חצוצרות", שכיון שלפי שיטתם צריך לתקוע בתעניות דוקא בחצוצרות ולא בשופרות (כרש"י בר"ה שם וסיעתו), הרי חצוצרות של מלחמה וצרה מועילות רק כשיש חצוצרות של קרבנות, שעל ידי זה כשתוקעים בצרה נזכרים הקרבנות, אבל כשאין לנו קרבנות אין טעם לתקוע בחצוצרות גם בעת מלחמה וצרה.

ונראה שכך סובר גם בעל ספר החינוך, שכתב שמצוות החצוצרות נוהגת "בזמן הבית", ורבים ראו ותמהו מניין לו כן. ולפי הנ"ל אולי אפשר לבאר בדעתו, שכל עיקר התקיעות גם במלחמה ובעת צרה הוא להזכיר זכות הקרבנות, וממילא המצוה אינה נוהגת אלא בזמן הבית. [ושוב ראיתי בערוך השולחן (או"ח סי' תקעו ס"ד) שכתב מדנפשיה שהתרעה אינה מן התורה אלא בזמן הבית, שכל הפרשה עוסקת בזמן הקרבנות וכו', ולכן אמרו בתענית שמתריעין בשופרות דהיינו בזמן הגלות ואפי' בא"י בזמן החורבן, דהוי רק מדרבנן ולכן תקנו בשופר כמו בר"ה. ותנא דמסייע ליה בעל ספר החינוך].

אולם עדיין קשה קושייתו הידועה של המג"א (ר"ס תקעו), מדוע אין תוקעין בזמן הזה. וכבר נאמרו בזה תירוצים רבים, ואף לפי מה שנתברר ביסוד המצוה שעיקרה הוא בזמן עבודת הקרבנות, אין לכחד שהרמב"ם לא חילק בזה להלכה, ובפרט שקושיית המג"א מוסבת על דעת השו"ע (שם, ע"פ הרשב"א) שתוקעים בשופר.

ובעל קרבן נתנאל בספרו נתיב חיים (שם) תירץ שקיום המצוה הוא רק בארץ ישראל [ועי' במחזיק ברכה שם סק"א], וכ"כ במור וקציעה (שם בסוף הסימן). ובפמ"ג (סי' תקעה מש"ז סק"ב) הוסיף דבא"י גופא כשאינה בידינו י"ל דאין תוקעים. ובסי' תקעו (באשל אברהם בהקדמה) כתב שצריך עיון אם כל בי עשרה מיקרי ציבור או שמא דוקא בארץ ישראל כמו שכתוב "בארצכם", ודוקא כשיש צער על הרוב אז הוא מצות עשה, מה שאין כן קהל אחד כיחידים דמיין ומשום הכי אין תוקעין היום. עכ"ד. והובא כל זה בקצרה במשנ"ב (שם סק"א). ולפ"ז כאשר הגזרה על רוב ישראל בא"י והיא תחת רשותנו, יש מצוות עשה לתקוע. והעירו על זה האחרונים מדברי השאילתות (סוף שאילתא קה, והובאו בתוס' שבת קי ע"ב ד"ה תלמוד לומר) שבמצוות שהן חובת הגוף אין חילוק בין ארץ ישראל לחו"ל אפילו במקום שכתוב "בארצכם".

ונראה ליישב בהמשך לכל מה שביררנו לעיל ביסוד מצוות החצוצרות, שבאמת אין מצוה זו חובת הגוף אלא מצוה המוטלת על הציבור ומסורה לבית דין [ומובן מדוע מנאה בה"ג בין ס"ה פרשיות של מצוות המסורות לציבור, ע"ש בפרשה לה]. ויסוד הדברים הוא שעם ישראל אינם מוכתרים בתואר "ציבור" אלא בא"י, כמבואר בהוריות (ג ע"א) "ובהוראה הלך אחר רוב יושבי א"י". ועי' בפירוש המשנה לרמב"ם (בכורות פ"ד מ"ג) שכתב: "לפי שבני ארץ ישראל הם אשר נקראין קהל, וה' קראם כל הקהל ואפילו היו עשרה אחדים, ואין חוששין למי שזולתם בחוצה לארץ כמו שביארנו בהוריות" וכו'. ועי' בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' שיד אות ד) דהא דבעינן בקידוש החדש שיהיה בארץ ישראל הוא כדי שיהיה כאילו קדשוהו כל הקהל יחד. וע"ע במשך חכמה פרשת בא (שמות יב, א) ובשו"ת משפט כהן (סי' קמד אות יד) דהציבור השוכן בארץ ישראל נחשב ככלל ישראל לענין הצלת כלל ישראל, ע"ש. ועל כן גם בנידון דידן תירוצו של הנתיב חיים וסיעתו הוא דבר נאה ומתקבל, שמצוה זו היא חובת הציבור ולכן אינה נוהגת אלא בא"י.

ועל פי זו הדרך נפשט מאליו ספיקו של המנחת חינוך (מצוה שפד) האם כל ישראל במקדש או בתענית מחויבים כל אחד לשמוע את תקיעת החצוצרות או שמצוה רק לתקוע, ונשאר בצ"ע. ונראה ברור לפי הנ"ל שמצוה זו אינה דומה לתקיעת שופר בר"ה שמוטלת על כל אחד ואחד, אלא המצוה מסורה לבית דין לתקוע בעתות צרה וצוקה, ואין חיוב לכל אדם לשמוע. וכן יש להוכיח מהא דתנן (ר"ה שם) שבראש השנה שופר מאריך וחצוצרות מקצרות דתרי קלי לא משתמעי, ותמוה, שנמצא ששומעים את קול השופר ולא את קול החצוצרות. ומבואר דאין קפידא בשמיעת קול החצוצרות והמצוה היא בתקיעה. [וע"ע בתשובות והנהגות (ח"ג סי' קנז וח"ד סי' קכז) ובשו"ת גבורות אליהו להגרי"א הענקין (או"ח סי' קנו)].

וכמובן, בנוסף לכך יש לזכור שמצוות התקיעות בחצוצרות היא דוקא יחד עם תפילה, היינו לזעוק ולהריע, אבל בלי תפילה אין מצוה להריע לבד. וכמובא לעיל, כן מפורש בלשון הרמב"ם בפרטי המצוה בריש הלכות תענית "לזעוק לפני ה' בכל עת צרה גדולה שלא תבוא על הציבור", ורק בהלכה א' שם כתב "לזעוק ולהריע בחצוצרות" וכו'. והיינו שיסוד המצוה הוא הזעקה לפני ה', ובשעת הזעקה תוקעים בחצוצרות כדי לעורר את הכוונה, ואין חיוב לשמוע את התקיעות בפ"ע אלא הם קול המלווה את הזעקה והתפילה [וגבי תרועה בחצוצרות על הקרבן עי' רש"י ערכין יא ע"א (ד"ה שירה) שעניינם שירה על הקרבן].

וכבר נודע שרבים ושלמים מחכמי הדורות האחרונים סברו שיש לחדש את המצוה בזמן הזה ולתקוע בחצוצרות בעת צרה, כפשט דברי הרמב"ם וע"פ יסודו של הנתיב חיים [רק שאין תוקעים יחד בשופר ובחצוצרות]. כמו שכתב הג"ר חיים שרגא פייבל פראנק [אחיינו של הגרצפ"פ], דיין בבד"צ פרושים בירושלים (קובץ המעין, תמוז תש"ל, עמ' 7), שלרגל המצב החמור ששרר בא"י ערכו עצרת תפילה ברחבת הכותל המערבי ביום שני י"ב באייר תש"ל ותקעו בחצוצרות ברוב עם. וכן סברי מרנן הרבנים הראשיים לישראל הגר"א שפירא והגר"מ אליהו, שהנהיגו לתקוע בעצרות תפילה בכותל המערבי בחצוצרות כסף שהוכנו ע"י מכון המקדש. ונראה שסברו שנמסר הדבר לחכמים אף בזמננו, ואין זו הוצאת לעז על הראשונים (כחששו העיקרי של הציץ אליעזר חי"א סי' טז), מאחר שרק בדור האחרון זכינו לחזור לא"י. ואין חשש תקלה משום שאין מקדישין את החצוצרות. ואדרבה, על ידי זה יתעוררו הלבבות גם לציפייה לגאולה שלמה.

זאת עולה מן המדבר: יסודה של מצוות התרועה בחצוצרות בעת צרה הוא הזעקה והתפילה, ותרועה זו נועדה כדי להעלות את זכרונם של ישראל לפני המקום ב"ה. ועיקר המצוה הוא דוקא בזמן הבית שיש לנו את זכות עבודת הקרבנות, והתקיעה על הקרבן עומדת לזכרון לבני ישראל, וממילא כאשר עומדים וזועקים ומריעים בעת צרה וצוקה הרי הם נזכרים לפני ה'.  והואיל ומצוה זו היא חובת הציבור, נמסר הדבר לחכמים עיני העדה לפי שיקול דעתם ורוחב בינתם, ועל כן גם בזמן הזה שלדאבוננו שמם הר ציון ושועלים מהלכים בו, מ"מ בזמנים מיוחדים של עת "צרה גדולה" (כלשון הרמב"ם) גדולי הדור רואים לנכון להנהיג עצרות תפילה עם תקיעות בשופר (או בחצוצרות לדעת כמה פוסקים) כדי לעורר הלבבות לשוב בתשובה ולזעוק לפני ה'.