בסוף פרשתנו מתואר מעשה המקושש. במבט ראשון, כוונת פרשה זו היא ללמדנו הלכה בהלכות שבת, שמקושש עצים ביום השבת נידון בסקילה, וכשאר עושה מלאכה בשבת. ואין בפרשה זו, כפי המפורש בפסוקים, מסר נוסף או איזה חשיבות חוץ מזה. אבל מדברי חז"ל מוכח אחרת. כתבו התוס' (ב"ב: קיט: ד"ה אפילו), "ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות. עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים." הרי גם טמון בתוך מעשה המקושש הוא דיון על הנושא אם מצוות התורה נוהגות בחו"ל. פרשה זו משמשת כמו חלון שעל ידו נכנסים לתוך דיון רציני שהיה קורה בעם ישראל אחר שקיבלו את העונש שלא יכנסו לארץ, והוא האם עדיין מחוייבים במצוות התורה?

והנה מה שמופיע בפרשת מקושש בתור הו"א, מצינו במקום אחר בתור מסקנא. הרי כתוב בתורה (דברים י"א:ט"ז - כ'), "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם. וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם. ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם. ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך." הביא שם רש"י את דברי הספרי דזה שכתוב קיום המצוות אצל גלות ישראל רוצה לומר שאף לאחר שגולים צריכים להיות מצויינים במצוות כדי שלא תהיו עלינו חדשות כשחוזרים לא"י. הנה כאן אומר הספרי דבאופן עקרוני אין אנו חייבים במצוות בחו"ל. ורק בתור התאמנות, כדי שלא תהיו עלינו חדשות כשחוזרים לארץ, צריכים אנו לקיים את מצוות התורה בחו"ל. 

עפ"ז יכולים להבין אף יותר את נקודת המחלוקת שבין בני ישראל למקושש. בני ישראל טענו שאחר שלא יכנסו לארץ, שוב אינם חייבים במצוות, ואף לא בתור התאמנות שהרי כבר אמר להם הקב"ה שלעולם לא יכנסו לארץ. והשיב המקושש, בצדק, שאעפ"כ עדיין הם מחוייבים במצוות. וצריך להבין את שיטתו של המקושש. הרי לאור הספרי הנ"ל לכאורה צדקו בני ישראל. אם אין קיום המצוות בחו"ל אלא כדי שלא תהיו המצוות חדשות כשחוזרים לארץ, ודור זה כבר הבטיח להם הקב"ה שלא יכנסו לארץ, למה באמת נשארו חייבים במצוות התורה?

נראה לפרש ע"פ הבנת הטעם שאומר הספרי שאין מצוות נוהגות אלא בארץ ישראל. הנה מצינו במשנה (קדושין לו: - לז.) שמצוות התלויות בארץ נוהגות רק בארץ ישראל (חוץ מכמה יוצאים מן הכלל, עי"ש), ומצוות שאינן תלויות בארץ נוהגות בין בארץ ישראל בין בחו"ל. אבל מצינו כמה מצוות שאינן תלויות בארץ, ואף על פי כן אינן נוהגות אלא בארץ ישראל, ודבר זה טעון הסבר. לדוגמא, מפורש בגמ' (סנהדרין יד.) שאין סומכים זקנים בחו"ל. וכן מצות קידוש החודש הדגיש הרמב"ם (מ"ע קנ"ג) שאין עושים אותו אלא בא"י. גם מצות עגלה ערופה אינה נוהגת אלא בארץ ישראל (רמב"ם הל' רוצח פ"י ה"א). וכן לגבי מצות קרבן פסח כתבו התוס' (פסחים ג: ד"ה מאליה) דמי שדר בחו"ל פטור מקרבן פסח. וקשה, דכל ד' מצוות אלו אינן תלויות בארץ, וא"כ למה אינן נוהגות אלא בארץ ישראל?

שמעתי ממו"ר הגר"צ שכטר שליט"א לפרש ע"פ דין שמופיע במס' הוריות (ג.) בנוגע לפר העלם דבר של ציבור. אומרת שם הגמ' דהקובע בחיוב פר העלם דבר של ציבור הוא רוב יושבי ארץ ישראל. אם רוב יושבי ארץ ישראל עברו על העבירה חייבים בקרבן, ואם לא אינם חייבים. ובטעם הדבר שתלוי דוקא על רוב יושבי ארץ ישראל פירשה הגמ', "הני הוא דאיקרי קהל אבל הנך לא איקרי קהל." מכאן לומדים דרק בני ישראל שבארץ ישראל נקראים "קהל." נקודה זאת מופיעה גם ברמב"ם בצורה נפלאה. כשהרמב"ם מתאר את זה שאין מקדשים את החודש אלא בארץ ישראל, אומר הרמב"ם (מ"ע קנ"ג), "אילו הנחנו על דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לא-ל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין, ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו כלום בשום פנים…" כאן השוה הרמב"ם העדר ישראל מארץ ישראל ומחיית האומה בכללותה. הרי רואים שאומה הישראלית מוגדרת על פי הוויית ישראל בארץ ישראל. וכשאין ישראל בארץ ישראל אז, על פי דין, חסר האומה הישראלית מכל וכל. (וע"ע בס' אם הבנים שמחה פ"ג אות ח' בזה.)

על פי היסוד הנ"ל פירש מו"ר שד' מצוות הנ"ל אינן נוהגות אלא בארץ ישראל מפני שכולן חובות הכלל, ואין כלל ישראל אלא בארץ ישראל. מצוות המוטלות על יחידים נוהגות בחו"ל, מפני שיחיד מישראל יש לו קדושת ישראל אף בחו"ל. אבל שם כלל ישראל אינו אלא בארץ ישראל, ולכן מצוות המוטלות על הכלל אינן נוהגות אלא בארץ ישראל. סמיכה וקידוש החודש אינן מוטלות על איזה יחיד בפרט, אלא הן האחראויות של הכלל כולו. (ועי' בפיהמ"ש להרמב"ם בכורות כח. שכתב להדיא שזה הטעם שאין סמיכה נוהגת אלא בארץ ישראל.) גם עגלה ערופה היא אחריות הכלל למצוא את ההורג ששפך דם נקי ולבקש כפרה על הציבור שקרה להם אסון זה. וגם קרבן פסח, אף על פי שמוטל על כל יחיד ויחיד להביא קרבן פסח, מ"מ אומרת הגמ' (יומא נא.) שכיון שקרבן פסח בא בזמן אחד בכינוס כל ישראל דומה הוא לקרבן ציבור. 

לאור זה, אולי ניתן לפרש את הספרי הנ"ל. הרי ראינו שתי סיבות הלכתיות לומר שמצוה מסויימת נוהגת רק בארץ ישראל: אחת מפני שהיא תלויה בארץ ושנית מפני שהיא חובת הכלל. אם נמשיך בדרך חשיבה זו, ניתן להציע שחידושו של הספרי באמרו שכל המצוות כולן אינן נוהגות אלא בארץ ישראל, וקיומן בחו"ל אינה אלא בתור התאמנות, הוא שכל מצוה ומצוה יש לה קיום ציבורי בנוסף לחובת היחיד שבה. ואף מצוות שעיקרן חובות היחיד, כמו ציצית, ותפילין, וכדומה, מכל מקום יש להן קיום על ידי הציבור גם כן. ואותו חלק הציבורי של המצוה הוא מה שנוהג רק בארץ ישראל. והטעם לזה הוא מפני שבאשר היחיד מקיים את המצוות, על ידי קיום הציבור נהפכות המצוות לתרבות מדינית וצורת חיים. לדוגמא, מצוות שמירת שבת ויו"ט ע"י היחיד ר"ל קיום מ"ע שבהן ושמירה ממל"ת. אבל שמירת שבת ויו"ט של הציבור ר"ל שע"י קיום מצוותיהן נוצרה תרבות מסויימת באופן שניכר ברחוב ששונים שבת ויו"ט מימי חול, וערכי שבת ויו"ט שליטים באותו מקום. ולא זו בלבד, אלא כשאוחזים הציבור במצוות התורה, ונעשות המצוות לצורת חיים של הכלל, אין מצוות התורה נראות לעושיהן כחיוב המוטל עליהם שאינו מתאים לשאר חלקי החיים, אלא נעשות דברים טבעיים וחלקים מצורת חיים נורמלית כמו אכילה ושתיה וכדומה. לכל זה דרושה דוקא ארץ ישראל שבשאר ארצות, אשר שם נמצאות תרבויות זרות, אי אפשר לתרבות הזו של תורה ומצוות לבוא לידי ביטוי לגמרי. (ואף שגם היחיד יש בכחו לשאוב מערכי המצוות ולהרגיל א"ע בהן עד שנעשות אצלו טבע שני, מ"מ א"א שיעשה כן לגמרי כ"ז שהוא שרוי בתוך תרבות זרה שאיננה תרבות הבנויה על מצוות התורה.)

ואם כנים הדברים, ניתן להציע שכוונת הספרי היא שהקיום הציבורי של המצוות אינו נוהג אלא בארץ ישראל, וקיומו בחו"ל הוא רק בתור התאמנות. אבל הקיום על ידי היחיד נשאר אף בחו"ל. ואולי היתה זאת נקודת המחלוקת שבין בני ישראל למקושש. בני ישראל חשבו שאין במצוות אלא הקיום הציבורי בלבד (או שקיום היחיד תלוי באפשרות קיום הציבור), ואם כן דור שכבר הבטיח להם הקב"ה שלעולם לא יכנסו לארץ ישראל אינם חייבים עוד במצוות התורה. והראה להם המקושש שאין הדבר כן, אלא אף שלאותם שלא יכנסו לארץ ישראל חסר להם את החלק הציבורי של המצוות, ולעולם לא יזכו לקיים את המצוות במלוא תוקפן, מכל מקום עדיין הם חייבים במצוות בתור יחידים.