פרשתנו פותחת במחלוקת קורח ועדתו ובתיאור מפורט של הקבוצות השונות השותפות במחלוקת וכך נאמר:

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" (במדבר ט"ז, א -ב):

דמות אחת מוזכרת בתחילת הפרשה – און בן פלת, אולם לכאורה און  נעלם מהמפה, שכן שמו  נעדר מהמשך הפרשה.

דתן ואבירם המשיכו להשמיץ את משה.  בשיאה של המחלוקת פנה משה לקרוא לדתן ולאבירם: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה" (שם, ט"ז, י"ב).  מדוע לא פנה משה אף לאון בן פלת?

לשאלה זו מתייחס  הרמב"ן:

'ויתכן שהיו דתן ואבירם נשיאי עדה חשובים מאון בן פלת, ואם היו הם מתרצים אליו היה און הולך אחר עצתם, על כן לא שלח אליו. והנה לא בא, ולא היה עמהם ולא עם עדת קרח, כי הלך מלפניו כשהלכו להם דתן ואבירם כאשר נתוכח עם קרח ולא הושב שם, שכבר חזר בו בעצת אשתו שהצילתו כמאמר רבותינו (סנהדרין קט ב). כי הנה הכתוב לא הזכירו שנבלע עם דתן ואבירם, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' במקריבי הקטרת, כי היו חמשים ומאתים מלבד ארבעה הנזכרים תחלה'

משה הבין שאון בן פלת נגרר אחר דתן ואבירם ולכן לא היה צורך בהזמנה מיוחדת לאון. במידה שדתן ואבירם ייענו בחיוב  סביר להניח שאון יצטרף. במקביל התערבה אשתו של און  ומנעה ממנו להגיע  למקום המחלוקת.

וכך מתארים חז"ל במסכת סנהדרין  את השיחה שהתקיימה בין און לאשתו:  'מה אכפת לך? אי משה רב, אתה תלמיד; אי קורח רב, אתה תלמיד. אמר לה: ומה אעשה? כבר נמניתי עמהם בעצה ונשבעתי אתם, ואיני יכול לפרוש! אמרה לו: אני אצילך'.

אשתו של און מתווכחת עם בעלה ומתוך ראייה נבונה מנסה לשכנע את בעלה באמצעות שיקולים רציונאליים לסרב להיות שותף במחלוקת.  טענתה המרכזית היא  ששום תועלת לא תצמח לאון ממחלוקת זו. לאחר שהבינה שקשה לשכנעו היא החליטה להשקות אותו  יין עד אשר נרדם, והיא עמדה בפתח ביתה פרועת ראש, ומי שהתקרב לבית כדי לקרוא לאון ופגש בה – נבהל ונסוג לאחור. כך הצילה האישה את חיי בעלה.

ועליה דרשו חז"ל- 'חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ – אומרים חז"ל זו אשתו של און בן פלת'

אך כאן יש לשאול  שאלה גדולה , מדוע חז"ל שיבחו את אשתו של און על דבריה  לכאורה במחלוקת זו שבין אדון הנביאים לקרח ־ חובה לתמוך במשה! לא מדובר בויכוח על מועמד זה או אחר לאיזו משרה ציבורית, אלא באמונה באחד מי״ג עיקרי היהדות, שנבואת משה היא אמת. אשת און היתה איפוא צריכה לומר לבעלה, שחובתו לתמוך במשה? ותמוה מדוע חז"ל שיבחו אותה , יתרה מזו הטיעון שלה הוא מלא אינטרסים- היא אומרת לו שלא ייצא לו כבוד ממחלוקתו כי בכל אופן הוא יהיה משנה למלך ולא המלך בעצמו אם כן לא האמת מניעה אותה אלא התועלת.

 ויש לומר שגדולתה וחכמתה של אשת און לא היו בהכרח בעצם הטיעון, אלא בכך שידעה להקשיב לנפש בעלה ולקרוא אותה נכון , להבין את המסתתר בין השורות; שהרי און, כך יש להניח, לא נימק את רצונו להשתתף במחלוקת, בהסברים של רצון מודע לכוח ושליטה; הוא עטף את דבריו ושכנע את עצמו בטיעונים ערכיים ונעלים ("כל העדה כולם קדושים וכו'"); ואולם, עם כל זאת, לאשתו הייתה התבונה להקשיב למה שמסתתר מאחורי המילים ו"בין השורות". היא ידעה לזהות שמתחת לכל הטענות הערכיות מסתתרת שאיפה פשוטה לכוח, תקווה של און שאולי בעקבות האנדרלמוסיה יחול שינוי במעמדו ותעלה קרנו. היא הבינה זאת היטב, ולשם ידעה לכוון, כשהיא מציגה לו את האמת הפשוטה כפי שהיא. זוהי "חכמת הנשים" שאותה משבחים כאן חז"ל, היכולת להבין את הזולת ולקלוט מה באמת מניע אותו ומה באמת בוער בו ולטעון את הטענה אשר גם בהשקפתו תשכנע אותו.
וביתר הסבר: הרב דסלר ( "מכתב מאליהו" חלק ד' עמ' 305-306) מעלה תמיהה פשוטה – הרי טיעוני קורח ועדתו, ובפרט הטענה כלפי משה מדוע הוציאם מארץ מצרים, "ארץ זבת חלב ודבש", הם טיעוני שטות ברורים, ואם כן עולה השאלה, כיצד האמינו בדברי הבל כאלה? ותשובתו היא, שטבע האדם הוא שכאשר תאווה מסוימת בוערת בו, הוא משכנע את עצמו בכל נימוק אפשרי, גם כשבעיניים אובייקטיביות ברור שאין בו ממש כי במקום שהמידות רעות פועלות, הדעת הולך ומשתבש לפי רצון המידות"?.
אשתו של און זיהתה היטב שזהו העניין, ולא התפתתה להיכנס מול בעלה לוויכוח על ערכים ואמת. היא קראה היטב את מפת רצונותיו ומניעיו, וידעה שהצעד הראשון שיש לעשותו הוא לדבר עמו במישור הרגשי- היא אומרת לו 'אתה רוצה משרה? רוצה כבוד? – דע לך, שגם את אלה לא תשיג. אם קרח יהיה ראש ־ אתה תישאר טפל, ואם משה יהיה ראש – גם כן תישאר טפל. אף לשיטתך, שאינו מוכן כעת לשמוע מה שהשכל אומר  לא כדאי לך לממש את רצונותיך.

ונוסיף  עוד 3 דוגמאות לאנשים שהשתמשו בחכמה מיוחדת זו-

בפרשת וישב יהודה מונע מהאחים להרוג את יוסף בטענה שלא ייצא להם מזה  כל רווח-

 'ַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ.  וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה--בָּא.   וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו:  מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ.  כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו'

נחלקו חכמינו כיצד להתייחס לטענה זו של יהודה- בגמרא בסנהדרין מובא בשם ר"מ ביקורת על מעשהו של יהודה 'רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו, וכל המברך את יהודה - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר: ובצע ברך נאץ ה'(סנהדרין ו:)

אך בתוספתא בברכות( ד,יח) מובאת גם גישה אחרת- 'מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבין בבית שער של ר' יהושע: אלעזר בן מתיא וחנניא בן כינאי ושמעון בן עזאי ושמעון התימני והיו עסוקין במה ששנה להם ר' עקיבא: מפני מה זכה יהודה למלכות מפני שהודה בתמר. אמר להם: וכי נותנין שכר על העבירות? אלא מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני שהציל את אחיו מן המיתה, שנאמר: "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע וגו''

יש לבאר  שלדעה זו יהודה הבין שלהציל  את יוסף לגמרי מיד האחים  הוא לא יצליח אך הוא מנסה להשיג הצלה פורתא ולטעון את הטענה  שתועיל ותשפיע ולפחות תציל ממוות, הוא טוען לעומתם  גם לשיטתכם שאתם רוצים להרגו לא כדאי לכם כי לא ייצא מזה שום רווח ואכן אחיו מקבלים את דבריו ובדיעבד מכאן התגלגלה ההצלה ליוסף.

המדרש מחבר בין מעשיה של אשתו של און לאביגיל אשת נבל הכרמלי-

'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. טובה היתה אביגיל מכל קרבנות שבעולם, אילו עשה אותו מעשה שחשב לעשות לנבל אילו היה מקריב כל הקרבנות שבעולם לא היה מתכפר לו והיא באתה אליו  [ומלטתו], וכן אתה מוצא באשת און בן פלת, וכשם שאין סוף לאשה טובה כך אין סוף לאשה רעה זו אשתו של קרח' (ילקוט שמעוני משלי - פרק יח - רמז תתקנז)

דוד כועס מאד על נבל הוא בא להרגו ואביגיל בחוכמתה מצליחה להציל את המצב.

היא פותחת בכמה  אמצעי הרגעה. הראשון - כניעה. אביגיל נופלת, משתחווית, משתמשת בפניותיה לדוד כל העת במונחים "אדֹני" ו"אמתך, שפחתך" כדי להמחיש את כניעתה בפניו. האמצעי השני הוא הסכמה. אביגיל מגנה בחריפות את בעלהּ ואת מעשהו: "נבל שמו ונבלה עמו"  האמצעי השלישי - פיצוי. אביגיל מביאה לדוד ולאנשיו לחם ויין, צאן, קלי, צימוקים ודבלים ודואגת לשלוח את המנחה הזאת לפניה לאחר כל אלו היא נושאת את 'נאום הסנגוריה' שלה, ופורשת בפני דוד את השלכות פעולתו הנוכחית על עתידו המלכותי. פעולתו של הנאום כפולה: מצד אחד היא מחזקת את דוד ומחמיאה לו, בהתייחסה לעתידו המלכותי כאל דבר ודאי; מצד שני היא מבהירה לדוד שבמעשה נבל הוא יוצר איום על הבסיס המוסרי של כינון כיסא מלכותו  כלומר גם לשיטתך שאתה צודק בזעמך על נבל לא כדאי שתהרוג אותו כי זה יעשה לך נזק בהמשך הדרך , היא עושה שימוש בשכלה, בידענותה ובהבנה הטובה שיש לה על נפש האדם. את מאמצי השכנוע שלה היא מנווטת בין הסכמה והזדהות עם דוד לבין שלילת דרכו .

הגמרא במסכת שבת(טז) מביאה ששמעון בן שטח תיקן כתובה-

'שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה וגזר טומאה על כלי מתכות"

ומסביר הרב קוק  (עין אי"ה שם) ששמעון בן שטח משתמש באותה חכמה מיוחדת לחדור לעומק נפש האדם  -  בעת  שהבעל כועס קשה לחדור לליבו קשה לטעון טענות על רוממות הנישואין  כאן  באה תקנת הכתובה ומרתיעה את הבעל    גם לשיטתך שאתה מעוניין לגרשה ואולי אף הצדק איתך  לא כדאי לך שכן זה יעלה לך כסף רב , וכך הרבה פעמים לאחר שהמשבר חולף  חוזרים הבעל והאשה  לאושר שבנישואין.

'כאשר נתמעטו הכחות המוסריים וקשר הקדושה של ברית הנשואין התרופף, הנה ראה שמעון בן שטח שראוי להשתמש להעיר את קדושת הנשואין ולחזק מוסרותיה שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה, ע"י השימוש בכח גרוע, בכח הקמצנות וחשבון חסכון של כסף, ותיקן כתובה לאשה. אמנם כך היא המדה הנלמדת ממדותיו של הקב"ה שלא לבוז לכל דבר, ושלא להקטין כל כח היותר שפל, ומכ"ש שלא לחפוץ באיבודו כ"א לצפות לזמן אשר יוכל להשתמש לדבר נשגב ונעלה. וזה כבר חקק השי"ת שאח"כ כאשר ע"י הכח הפחות יעשה הדבר הנשגב, ילך הדבר הנשגב בנתיבה הראויה לו. קשר הנשואין שאמנם בהמון נתחזק ע"י האמצעי המגושם הזה של קימוץ כסף הכתובה, מ"מ פועל הוא אח"כ להרשים יפה את תפארת הקדושה הראויה לו כפי מדתו'

יהי רצון שנזכה להשתמש בחוכמה מיוחדת זו ועל ידה להאיר את העולם.