בסוף הפרשה מסופר על מסעותיו של תרח: "ויקח תרח את אברם בנו וכו' ויצאו אתם מאוּר כשדים ללכת ארצה כנען, ויבאו עד חרן וישבו שם".

בתחילת פרשת לך לך נצטווה אברהם להמשיך את המסע לארץ ישראל. "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' וילך אתו לוט" (יב,ד). "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט וכו' ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען" (שם,ה). פסוק זה לכאורה מיותר, אחרי שכבר סיפרו לנו שאברהם הלך כאשר דיבר אליו ה'!

ועוד יש להבין, איזה עניין יש לתורה לספר על מסעו של תרח לארץ ישראל כשלבסוף נשאר בחרן?

הרב ברויאר בספרו פרקי מועדות מסביר שתרח נאלץ לעזוב את מקומו, ומתוך אינטואיציה אישית בחר בארץ ישראל, אך מכיוון שהגיע לחרן ומצא שם מנוחה החליט להישאר שם. מטבע הדברים, היה אברהם ממשיך בנסיעה לכיוון ארץ ישראל גם אילו לא היה מצטווה על כך. ולכן בפסוק ה' חוזרת התורה ונוקטת במסעו של אברהם באותה לשון שנקטה במסעו של תרח ("ויקח תרח את אברם וכו'" - "ויקח אברם את שרה וכו'"). למרות זאת, מתייחד הדיבור עם אברהם ומצווהו ללכת לארץ ישראל - "כאשר דיבר אליו ה'".

רוצה התורה ללמדנו, שלעולם ישנם שני מניעים לעלייה לארץ. יש העולים משום שמכירים בערכה האלוקי, כאברהם שעלה כאשר דיבר אליו ה', ויש הנמשכים מטעמים תועלתיים ואחרים כתרח.

הדברים חוזרים על עצמם בדורות הבאים. "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם". פירש הרב קוק זצ"ל שיש העולים לארץ ישראל כעננים הנדחפים ע"י הרוח ואחת היא להם היכן יתנו מימיהם. ויש השבים לביתם כיונים אל ארובותיהם.

וכך ביאר את הפסוק בספר ירמיהו "מנעי קולך מבכי... כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם". יש הבורחים מארץ אויב ובאים לארץ ישראל כמקום מקלט בלבד, ויש השבים לארץ ישראל כבנים השבים למולדתם.

את ארץ ישראל צריך לראות במבט רוחני, אך גם מצד התועלת החמרית-לאומית. לצערנו יש המתבוננים עליה ממבט רוחני ומבטלים את הנגלה, ויש שמבטם לארץ ושוללים כל חזון.

ושניהם כאחד אינם אלא מכזבים, שטחו עיניהם מראות. הללו לא ידעו מחזיון הרוח, והללו לא ידעו מראיית העין, והם מעכבים את הטוב מלבוא לעולם. ולמרות מה שהם יושבים בארץ, ספוגי הגלות והחושך המה... כי אין רוח בלא גוף ואין גוף בלא רוח (הרב חרל"פ).

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion