פרשתנו פותחת בחטא המרגלים ומסיימת בפרשת ציצית. התבוננות בשתי פרשיות אלו מעלה כמה קווי דמיון לשוניים ביניהם.

ראשית, בולטת ההשוואה בין הלשון "וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ" (י"ג, כא) בהגדרת תפקיד המרגלים; הם לא נקראו מרגלים כי אם תרים את הארץ , ואנו מוצאים את אותה הלשון גם בפרשת ציצית - "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" (ט"ו, לט).

שנית, הציווי למרגלים" :וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ" (י"ג, יח)  ובכלל עיסוק רב בפעולת הראיה 'וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ'  'העם אשר ראינו'; כמו כן, גם בפרשת ציצית המצווה המרכזית היא ראייה: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וזכרתם" [1]

נראה שיש כאן מעבר לקשר לשוני גם עניין מהותי; ייתכן שפרשת ציצית באה כתיקון לחטא המרגלים. כיצד?

חז"ל ראו בשורש חורבן הבית את חטא המרגלים, כפי שאמרו על אותו לילה של בכיית המרגלים: 'אתם בכיתם בכיה של חינם ואני אקבע לכם בכיה לדורות'; לפיכך, מגילת איכה העוסקת בענייני החורבן, מתייחסת גם היא לחטא המרגלים, שהוא שורש החורבן. ואכן כך אמרו חז"ל במסכת סנהדרין קד: -

פצו עליך פיהם", -אמר רבא אמר רבי יוחנן: בשביל מה הקדים פ"א לעי"ן( מדוע בניגוד לכל הפרק שהוא על סדר הא-ב, בפסוקים אלו האות פ"א קודמת לאות עי"ן)?, בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם.

מה המשמעות של דברי חז"ל 'אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם'? הרי לכאורה המרגלים אמרו וציינו את מה שהם ראו!

נראה שנכון לבאר שישנה חלוקה יסודית בין שני סוגי הסתכלויות של  האדם על המציאות: האפשרות הראשונה היא הסתכלות שכלית בה האדם תופס את המציאות כפי מה שהיא באופן מופשט, ללא נגיעות אישיות ואינטרסים אחרים, אלא תפיסה אובייקטיבית של המציאות. לעומת זאת ישנה הסתכלות רגשית, תפיסה סובייקטבית אשר יוצרת  מערכת של יחס בין האדם לאותה מציאות. בתפיסה זו האדם מושפע מאד מאישיותו ומגורמים שונים בראייתו את המציאות.

מסביר המהר"ל (חידושי אגדות על סנהדרין קד) שאותן שתי מערכות מוגדרות כיחס בין 'עין' ל'פה': העין מסמלת את התפיסה של המציאות כפי שהיא באופן נקי וטהור וללא נגיעות, שכן בתחילה כשאדם רואה, הוא תופס את המציאות כפי שהיא באמת. לעומת זאת, הפה מייצג תפיסה הקובעת את צורת ההתייחסות של האדם לאותה מציאות: האדם מושפע מהרגש, וע"י הפה האדם מבטא איך הוא תפס את המציאות באופן סובייקטיבי.

דוגמא לפער בין שתי התפיסות ניתן לראות בסיפור המופלא  שהגמרא מביאה על רב עיליש (גיטין מה:)-

קשיא ליה לרב עיליש, כתיב: אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי, הא איכא בנתיה דרב נחמן! גרמא להו מילתא ואשתביין, ואישתבאי איהו נמי בהדייהו. יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי, אתא עורבא וקא קרי ליה, אמר ליה: מאי קאמר? אמר ליה: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: עורבא שיקרא הוא ולא סמיכנא עליה. אדהכי אתא יונה וקא קריא, אמר ליה: מאי קאמרה? א"ל: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: כנסת ישראל כיונה מתילא, ש"מ מתרחיש לי ניסא. אמר: איזיל אחזי בנתיה דרב נחמן, אי קיימן בהימנותייהו אהדרינהו. אמר: נשי כל מילי דאית להו סדרן להדדי בבית הכסא, שמעינהו דקאמרן: עדי גוברין ונהרדעי גוברין, לימא להו לשבוייהו דלירחקינהו מהכא, דלא ליתו אינשין ולישמעי וליפרקינן. קם ערק, אתא איהו וההוא גברא, לדידיה איתרחיש ליה ניסא עבר במברא, וההוא גברא אשכחוה וקטלוה.

בספר הערוך הוכיח מכאן שר' עיליש ידע בשפת העופות והשיגו רעק"א בשם ספר הדורות שמכאן מוכח לכאורה בהיפך, שהרי שאל את הגוי מה אמר העוף!

אלא מבאר הגר"ח שמואלביץ שאכן ר 'עיליש ידע שפת העופות , אולם הוא חשד בעצמו שהוא שומע מה שהוא חפץ לשמוע, ולכן שאל את הגוי האם הוא שומע נכון. נמצא שדברי הגוי נועדו רק לאמת מה ששמע ר' עיליש.

פעמים רבות אדם שומע ורואה את מה שהוא רוצה לראות ולשמוע, ולא בהכרח את המציאות האמיתית. המרגלים  היו נגועים במחשבתם על ארץ ישראל, ולכן לא ראו באופן נכון את המציאות. ידועים דברי הזוהר בהסבר על חטא המרגלים:

'יעלון ישראל לארעא, נתעבר אנן מלמהוי רישין..דהא אנן זכינן למהוי במדבר רשישין, אבל בארעא לא נזכי'

שתי אפשרויות לפרש את דברי הזוהר: האחת, בדרך פשוטה, שהמרגלים חששו לכבוד עצמם, והשניה כפירושו של השפת אמת, שהמרגלים חשבו שבמדבר יש תנאים נוחים לעבודת ה', ואין צורך ביגיעת כפיים, וזו הייתה כוונתם אנחנו רישין (לא על המרגלים עצמם, אלא על כל עמ"י); אבל בארץ ישראל  כל אדם יצטרך לעבוד ולעמול, ותורה מה תהיה עליה? לכן העדיפו להישאר במדבר. בין כך ובין כך הייתה להם נגיעה בדבר, והנגיעה הזו גרמה להם לראות בצורה שלילית את הארץ ולחפש את מגרעותיה, וזוהי כוונת חז"ל שהקדימו את הפה לעין. המרגלים היו צריכים  להתבונן בצורה אובייקטיבית. גם אם הם ראו משהו שנראה רע זה לא אומר שההסתכלות נכונה, יכול להיות שהיא מייצגת רק חלק מהתמונה הכוללת, יכול להיות שהפרשנות שלהם למה שראו אינה מדויקת. בשביל לראות בעין צריך לעיין.

פרשת ציצית באה כתיקון לחטא המרגלים. התכלת מזכירה את התכלית:

• מה נשתנתה תכלת מכל צבעונין? מפני שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד'  ( סוטה יז)

הציצית אמורה ללמד אותנו מהי ההתבוננות הנכונה. היא מזכירה לנו לראות את האמת בצורה נקיה ,את התכלית שבכל דבר, ללא נגיעות אישיות וסובייקטיביות. הציווי הוא שלא לתור אחרי לבבנו, כי אז הראיה היא מעוותת.

בשל כך הפסוק מקדים את הלב לעין: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"; ההקדמה נועדה ללמד שהראיה מתחילה בלב, וכשהלב מקולקל הרי שהוא גורם לראיה לא נכונה.

המרגלים בחנו את הארץ בצורה חומרית ע”י בחינת הכוח הפיזי שלהם. הדרך לתיקון חטא המרגלים הוא במבט אחר,  במבט של  הרמת עין לשמים מתוך מבט טהור.

עלינו לשאוף לראות את הדברים בצורה אמיתית, נקיה וטהורה  ולהיזהר מל’תור’ אחר עינינו וליבותינו באופן שגוי. זוהי תכליתה של מצות התכלת, להסתכל בעומק, ביושר, ובמבט נצחי ואמיתי על המציאות.שנזכה כל אחד לקיים בשלמותה את מצוות הציצית והתכלת..

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion