בפרשת לך-לך מופיעה הבטחה אלוקית לאברהם וז"ל הפסוקים (בראשית טו', א'-ה'):

''אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד, ויאמר אברם ה' אלוקים מה תתן לי ואנוכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר, ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אותי, והנה דבר ה' אליו לאמר לא ירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך".

ופסוקים אלו זוקקים עיון.

א. "אחר הדברים האלה" – מה הם הדברים שגרמו להבטחת השכר האלוקית "שכרך הרבה מאוד"?

ב. מה פשר השכר המובטח? האם הכוונה לשכר בעוה"ז או לשכר בעוה"ב?

ג. מדוע אברהם מתאונן על היותו ערירי ולא פותח בהודאה להקב"ה על הבטחת השכר הרב?

הספורנו מבאר – שהדגש במשא ומתן הנ"ל הוא על השכר בעוה"ז, כמבואר בחז"ל "דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב " (פאה פ"א מ"א), ובין הדברים הללו אנו מונים את גמילות חסדים. ועל-כן, אברהם אבינו שמסר את נפשו כדי להציל את לוט, עסק בעצם בגמילות חסדים ולכן הקב"ה מבטיחו "שכרך הרבה מאוד".

וז"ל הספורנו:

" 'אל תירא אברם' – אל תירא שינקמו הד' מלכים ממך. 'שכרך' – לא די שלא התמעטו זכויותיך בשביל מה שהצלתיך אבל עם זה יש שכר לפעולתך זאת שגמלת חסד לאחיך וזולתו, להציל גזולים מיד עושקים. 'הרבה' – בעוה"ז, 'מאוד' – לחיי עולם. כאומרם 'דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב ' מהם גמילות חסדים".

ועל כך משיב אברהם ואומר: " 'מה תתן לי' – בעולם הזה, 'ואנוכי הולך ערירי' – שאין לי בן ממלא מקומי בהנהגת ממוני... 'ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר' – שהוא עבד בלתי נודע בשמו אבל בשם עירו בלבד, ואין ספק כי פעולות העבד בהנהגת הבית והממון שהן מיראה, נבדלות הרבה מפעולות הבן בהנהגתם, שהן מאהבה".

ומוסיף "הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי" – ומבאר הספורנו "אע"פ שתתן לי זרע בסוף, כאשר אמרת 'לזרעך אתן את הארץ הזאת' (בראשית יב', ז') מ"מ ישאר הבן אחרי קטן ובלתי מוכן להנהיג ממון, ויהיה בן ביתי המנהיג הוא היורש כמו שיקרה ברוב".

ועל כך משיבו הקב"ה: "לא ירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך" – "כי הבן יצלח בהנהגת הממון בחייך, כאומרו 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק... וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי' (בראשית כה', ה'-ו')".

פירושו של הספורנו צ"ע. וכי כל דאגתו ויראתו של אברהם סובבת סביב העניינים הגשמיים? והאם כל רצונו של אברהם בבן היה כדי שיהיה לו מנהל נכסים אמין וראוי?

ושמא י"ל – שהספורנו רוצה להדגיש שגם אברהם שראשו היה בעניינים רוחניים – דאג אף לענייני עוה"ז בבחינת "סולם מוצב ארצה" (בראשית כח',יב') מתוך ההכרה שכל ענייני החומר צריכים לסייע לו בעבודת ה' המיוחדת שלו – להפיץ שם שמים בעולם.

מאידך, הכלי יקר בביאורו (בראשית טו', א') מסביר שדאגתו של אברהם היא על שכרו בעוה"ב. וז"ל:

"אל תירא אברם אנוכי מגן לך' – בילקוט שמעוני (לך-לך רמז עו') מסיק לפי שהיה אברם מפחד שמא קבלתי שכרי בעוה"ז ואין לי כלום לעוה"ב. א"ל הקב"ה אל תירא שכרך מתוקן לעתיד לבא זהו שאמר 'הרבה מאד' כמה דאת אמרת 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך' (תהילים לא', כ'). וקשה על זה המדרש – אם כן מהו שאמר 'מה תתן לי ואנוכי הולך ערירי...' מה ענין הבנים לשכר העוה"ב? ויש ליישבו על דרך שמסיק בפרק יש נוחלין (ב"ב קטז'.): 'אמר ר' יוחנן... כל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה כתיב הכא (במדבר כז', ח') 'והעברתם את נחלתו לבתו' וכתיב התם (צפניה א', טו') 'יום עברה היום הוא' '.

וקשה למה הביא ראיה מדברי קבלה לדברי תורה, היה לו להביא ראיה מן פסוק (דברים ג', כו') 'ויתעבר ה' בי למענכם'? אלא שרצה להביא ראיה גם על הענין ולא על הלשון לבד, כי ר' יוחנן סבר שכל מי שאינו מניח בן ליורשו אינו פטור בלא גיהנום שנקרא יום עברה היום ההוא, ואזיל ר' יוחנן לטעמיה שדרש (ב"ב קטז'.) פסוק 'אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים' (תהילים נה', כ') על מי שאינו מניח בן כי זה ודאי מצד שלא היה ירא אלהים כמו שאמר (שם קכח', א') 'אשרי כל ירא ה' ...' וסמיך ליה 'בניך כשתילי זיתים ... הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' ' (שם, ג'-ד'), לכך אמר אברם מה שכר תתן לי לעוה"ב ואנוכי הולך ערירי שדינו בגיהנום כאמור, ואם תאמר ליתן שכרי בעוה"ז, על זה כתיב 'ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי' ".

ועל דרך זה מבאר הכלי יקר בפרשת פנחס את הפסוק לגבי משה "עלה אל הר העברים הזה" (במדבר כז', יב')– שמשה רבינו לא הניח בן כמותו לירשו ("משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" –אבות פ"א מ"א) ועל כן יש עליו עברה וכעס וזאת בניגוד לאהרן שנהחיל את הכהונה לבניו אחריו.

פירושו של "הכלי יקר" צ"ע. דבשלמא כלפי משה – שהיו לו בנים אשר לא המשיכו בדרכו – שייך לבא בטענה כלשהיא (למרות שמשה היה מנהיג ציבור ובניו גדלו במדין וכו') אך מה שייך לבא בטענה כלפי אברהם אבינו על כך שלא זכה להיפקד?

השפת אמת (לך-לך שנת תר"נ) מבאר: הקב"ה מטיל על האדם תפקיד מסוים שאותו עליו לבצע בחיים חיותו עלי אדמות, ואם האדם לא ממלא את יעודו – הרי שעל אף שעשה דברים טובים אחרים – הרי זה נחשב שלא מילא את תפקידו כנדרש. וכך בענייננו – תפקידו של אברהם אבינו היה לייסד את עם ישראל, מעשי החסד והפצת האמונה בבורא עולם ע"י אברהם היו נלוים למגמה ולתפקיד העיקרי של אברהם אבינו והוא – בנייתו של עם ישראל כעם אלוקי בעל תכונות אלוקיות "עם סגולה" (דברים כו', יח'), "גוי קדוש" (שמות יט', ו'). ולשם כך – על אברהם לרכוש תכונות יסוד אלו כדי שיוכל להעבירם לצאצאיו הבאים אחריו.

וז"ל השפת אמת (שם)

" 'ואעשך לגוי גדול' (בראשית יב', ב')– זהו שאומרים 'אלקי אברהם' וכו'. (פסחים קיז':) ובמדרש (בראשית רבה פרשה לט', אות יא')– 'אותו הגוי דכתיב 'מי גוי גדול'... (דברים ד', ז'), '... כי כל עבודת האבות היו לדורות לכל בני ישראל ונקראו אבות כי כל מהותם היה להיות יסוד לתולדותיהם לכן אמר אברהם אבינו ע"ה 'מה תתן לי ואנוכי הולך ערירי' כי לא היה נחשב לו הכל אם לא יהיה לו תולדות, והאבות נעשו כלים אשר על ידיהם יכולין גם אנחנו להמשיך אלוקותו יתברך אלינו ז"ש 'אלקי אברהם' ".

ומבואר – שטענת אברהם היא שללא הבטחת הזרע אין מימוש ליעוד האלוקי שהוטל עליו וכל ה"שכר הפרטי" אינו שווה מאומה לעומת התפקיד שעליו למלא בחייו. וי"ל שבעומק דבריו של השפת אמת טמונה הידיעה שסוד יכולת ההתחברות שלנו בתפילה לבורא עולם הוא מכוח האבות אברהם, יצחק ויעקב שזיככו את עצמם ויצרו את הקשר הבלתי אמצעי עם רבונו של עולם, ועי"כ אנו יכולים לומר "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים... כה' אלוקינו בכל קראנו אליו" (דברים ד', ז').

וכשאנו מזכירים בתפילת שמונה עשרה "אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב..." אנו מתחברים אל השפע האלוקי דרך הצינורות שחקקו האבות. ולכן הקב"ה מבטיח לאברהם "ואעשך לגוי גדול" – שאכן יזכה לממש את יעודו הרוחני להיות השורש של עם ישראל, ולהוריש לישראל את תכונותיו וסגולותיו.

ומבואר בחז"ל שאין קורין אבות אלא לשלושה, לומר שהאבות הם יסוד האומה וכנ"ל.

והרמב"ן על הפסוק (בראשית יב', ו') "ויעבור אברם בארץ" מביא את היסוד של "מעשה אבות סימן לבנים" ומלמדנו שכל פעולה של האבות היתה תשתית למה שעתיד להיות לבנים, וז"ל הרמב"ן (שם):

"אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט') כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות... וכולם באים ללמד על העתיד כי כאשר יבא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו".

ובפתיחה לספר שמות כותב הרמב"ן:"השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחידוש העולם ויצירת כל נוצר, ובמקרי האבות כולם שהם כענין יצירה לזרעם מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז להודיע כל העתיד לבא להם..." ומבואר – שלמרות שסיפור בריאת העולם והמבול ("יצירת העולם") מופיע בפרשיות בראשית ונח בלבד – מ"מ מכנה הרמב"ן את ספר בראשית "ספר היצירה" כי בו בעצם הונחה התשתית והמסד ליצירת עם ישראל.

ועפ"ז יש להבין את הרמז שמביא בעל הטורים בריש פרשת לך-לך (בראשית יב', א'): 'ויאמר' – פתח באמירה בלשון שנברא בו העולם, שבעשרה מאמרות נברא העולם וכולו לא נברא אלא בזכות אברהם לכך כתיב עליו מאמר". וע"פ דברינו – מובן פִשרה של הגזירה שווה הנ"ל – ללמדך שכשם שבפרשת בראשית הוזכרו עשרת המאמרות ביצירת העולם, כך בפרשתנו מתחיל המאמר שבו נפתח מעשה היצירה של עם ישראל.

וכך מצאנו במשנה במסכת אבות (פ"ה מ"ג): "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו" – וצ"ל שעשרת הנסיונות היו בעצם יסודות ביצירה של עם ישראל, ובכל נסיון שבו עמד אברהם – נרכש אצל עם ישראל לדורותיו יסוד רוחני נוסף.

ובפירושו של ר' חיים מוולוז'ין בפירושו על מסכת אבות "רוח חיים" מובא (פרק ה' משנה ג'): "כאן אמר אברהם אבינו ולעיל אמר 'מנח ועד אברהם' (אבות פ"ה מ"ב) ולא אמר אבינו? ירצה בזה ע"פ מ"ש (משלי כ', ז') 'מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו' כי כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגם לבניו אחריו המה כטבע מוטבע ובקצת יגיעה יגיעו לזה, כמו שנראה בחוש שרבים מעמי הארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש ה' והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו וכן כל העשרה נסיונות היו להישיר הדרך לפנינו וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לאה"ק הוא מנסיון 'לך-לך' וקבלת כל דעבדין משמיא לטב מנסיון הרעב שלא הרהר אחר מידות השי"ת..." ומבואר שהנסיונות הנחילו לבני ישראל את הכוחות הרוחניים שנרכשו ע"י אברהם אבינו.

ועל אברהם אבינו נאמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו... לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח', יט'). והשפת אמת (וירא תרס"א) מבאר – שאני מעניק לאברהם את הסגולות כדי שיעביר אותם לזרעו ולבניו אחריו. וז"ל: "אמו"ז ז"ל פירש שנתן הקב"ה ידיעה ודביקות כל כך שיצוה בניו אחריו, ופירושו 'למען' כפשוטו – כי האבות הכינו דעת לכל בני ישראל ודברי פי חכם חן. ובאמת זה תכלית שלימות בני ישראל שיתמשכו אחר לב האבות... כי האבות היה להם רק לב אחד לאביהם שבשמים ולא הסיחו דעת מאהבת ודביקות הבורא אפילו שעה אחת וכשישראל זוכין מאיר בהם כח האבות... וזה בחינת ג' תפילות שתיקנו האבות... ותקנו ג' זמנים להיות מתעורר התשוקה בליבות בני ישראל להתדבק בהקב"ה שזה תכלית התפילה... ועל זה איתא 'חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב', פירוש- למעשה אבותי שנטעו בי שיזכה להתעוררות התשוקה הגנוזה בנפשות בני ישראל בכח האבות ועל זה מבקשים ... 'שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך' (דברי הימים א' כט', יח')".

נמצינו למדים, שתפקידנו הוא להתחבר אל הכוחות הרוחניים הטמונים בנפשותינו מכוחם של האבות הקדושים, וכמו שמובא בשפת אמת על ראש השנה שנת תרנ"ג: "ע"י מעשה העקידה יכול כל איש ישראל למסור נפשו בעבור קדושת שמו יתברך ובני ישראל שבוחרין בדרכי אבותיהם, מעשה אבות מסייע להם, ולכן 'עקידת יצחק לזרעו תזכור' הם בני ישראל שבוחרין בדרכי אבותיהם. וזהו 'החכם עיניו בראשו' (קהלת ב', יד') להימשך אחר מעשי אבותיו".