ירושת הארץ והתיקון בימי בין המצרים

הרב ציון לוז

לאלה תחלק הארץ או לפי מטות אבותם?

בגמרא במסכת בבא בתרא (דף קי"ז.) מובאת מחלוקת: "ר' יאשיה אומר: ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנאמר "לשמות מטות אבותם". ר' יונתן אומר: לבאי הארץ נתחלקה הארץ שנאמר "לאלה תחלק הארץ במספר שמות".

פירוש: השאלה היא, האם הארץ ניתנה ליוצאי מצרים והם הורישו אותה לבניהם, באי הארץ. או שהארץ מנותקת לגמרי מיוצאי מצרים וניתנה לבאי הארץ בלבד. ויש לדון מהי נקודת המחלוקת בניהם.

נקודה נוספת: בפרשת פנחס על הפסוק "חנוך משפחת החנכי" (כ"ו,ה'): רש"י מפרש – "לפי שהיו האומות מבזים אותם (את ישראל) ואומרים מה אלו מתייחסים על שבטיהם , סבורים הם שלא שלטו המצרים באמותיהן, אם בגופן שלטו קל וחומר באמותיהן, לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזה הוא שמפורש על ידי דוד "שבטי י-ה עדות לישראל", השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם, לפיכך בכולם כתב "החנכי" "הפלאי" וכו'.

פירוש: הקב"ה הוסיף לכל שבט את האותיות ה"א ויו"ד, כדי להעיד עליהם שהם מתייחסים לאבותיהם.

ויש לשאול: אם כך, מדוע דווקא במפקד הזה שם הקב"ה את שמו עליהם, הרי המפקד הזה הוא המפקד השני שהתבצע רק לאחר ארבעים שנה שיצאו ממצרים, אך כבר במפקד הראשון, בתחילת ספר במדבר, היה צריך הקב"ה לשים את שמו עליהם ולהעיד שהם מתייחסים אחר אבותיהם ולא כפי שטענו המצרים?

שני החלקים בתקופת בין המצרים

ספר במדבר נקרא "חומש הפקודים" משום שמופיעים בו שני מפקדים, מפקד אחד ליוצאי מצרים ומפקד שני לבאי הארץ. כאשר, בשני המפקדים מספרם של בני ישראל היה שישים ריבוא. ה"שפת אמת" מסביר את עניינם של שני המפקדים הללו: המפקד הראשון שנערך ליוצאי מצרים, נועד לומר שלכל אחד ואחד מישראל יש חלק בתורה. והמפקד השני שנערך לבאי הארץ, נועד לומר שלכל אחד ואחד מישראל יש חלק בארץ ישראל.

תקופת בין המצרים נקראת כך, על שם הפסוק (איכה א', ג') "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". ימי "בין המצרים" אלו ג' השבועות בין י"ז בתמוז לתשעה באב. ימי בין המצרים מציינים את ימי הצרה והמצוקה הקשורים לחורבן.

מקור מנהגי האבלות בימים אלו מופיע במשנה, אך שם הוא קיים רק מראש חודש אב - "משנכנס אב ממעטים בשמחה" (תענית ד', ו').

ובאמת, מן המקורות הקדומים, רק מראש חודש אב נוהגים מנהגי האבלות. ורק בתקופה מאוחרת יותר החליטו להחמיר ולהוסיף על ימי האבלות ולנהוג באבלות כבר מי"ז בתמוז.

יש לציין, שזה לא מדויק להגדיר את הימים שבין י"ז בתמוז לר"ח אב כ-"ימי אבלות", אלא יותר נכון להגדיר אותם כ"ימי סכנה". וכפי שמופיע ב"איכה רבתי" ששני דברים נוהגים בכל תקופת בין המצרים והם: א. אדם לא ילך יחידי. ב. אין להכות את התלמידים. וענייני האבלות מתחילים רק מר"ח אב.

ה"בני יששכר" מביא מכתבי האר"י הקדוש, שתקופת בין המצרים מתחלקת לשני חלקים: תקופה ראשונה: מי"ז בתמוז עד ר"ח אב. תקופה שנייה: מר"ח אב עד תשעה באב. התקופה הראשונה שהיא שלוש עשרה ימים, היא כנגד שלוש עשרה מידות של רחמים שהתפלל משה רבנו לקב"ה, שיסלח לעם ישראל על חטא העגל. והתקופה השנייה שהיא תשעה ימים, היא כנגד תשע המידות שהתפלל משה רבנו על חטא המרגלים. וכך כתוב ג"כ בזוהר.

מובא במסכת תענית (פרק ד' משנה ו'): "חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמישה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז - נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב - נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה, ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב, ממעטין בשמחה".

כאשר, דברי המשנה שאירעו חמשה דברים בי"ז בתמוז וחמשה דברים בתשעה באב, ישר מזכירים לנו את עשרת הדיברות שמוחלקים ג"כ לשניים. חמשת הדיברות הראשונות שהם "בין אדם למקום", וחמשת הדיברות האחרונות שהם "בין אדם לחברו".

וחז"ל רצו לרמוז לנו, שבימי בין המצרים היה חורבן כפול לעם ישראל. כאשר, שבעה עשר בתמוז מסמל את החורבן הרוחני ("בין אדם למקום") ותשעה באב מסמל את החורבן החברתי ("בין אדם לחבירו,). ואם נעיין, נמצא שזה מתאים מאוד לאירועים שקרו בכל אחד מן הימים הללו.

והנה, אם נשאל מה גרם לחורבן? נמצא שישנם שני חטאים שדורשים תיקון במהלך כל הדורות: א. חטא העגל – שהוא היה קלקול רוחני גדול, וממנו משתלשלים הקלקולים הרוחניים שהיו לאחר מכן. ב. חטא המרגלים – שהוא היה חטא לאומי/ חברתי גדול, וממנו משתלשלים הקלקולים החברתיים שהיו לאחר מכן.

תענית י"ז בתמוז - על חורבן בית ראשון

ותענית תשעה באב - על חורבן בית שני

כתוב, שבי"ז בתמוז הובקעה העיר. שואלת הגמרא (תענית כח:): הרי כתוב בספר ירמיהו (לט, ב) שהבקעת העיר הייתה ביום ט' בתמוז? עונה הגמרא: אין הכי נמי, בבית ראשון הבקעת העיר הייתה בט' בתמוז, אך בבית שני הבקעת העיר הייתה בי"ז בתמוז. נמצא, שהתענית ביום י"ז בתמוז היא על חורבן בית שני.

ישנה מחלוקת בראשונים, האם כשעם ישראל חזר מהגלות ובא לארץ ישראל ובנה את בית שני, התענו בתשעה באב או לא. ולשיטת הרמב"ם התענו. נמצא, שהתענית ביום תשעה באב היא על חורבן בית ראשון.

מובא בגמרא ביומא (ט, ב'): "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם". רואים א"כ, שבבית ראשון הייתה חברה מתוקנת, אך מבחינה רוחנית היו מקולקלים ביותר. לעומת זאת, בבית שני היה בדיוק הפוך, מבחינה רוחנית היו מתוקנים, אך מבחינה חברתית היו מקולקלים ביותר.

בבית הראשון נחרב הבית הלאומי והחברתי של עם ישראל (שזה מה שהיה מתוקן באותה התקופה). ובבית שני נחרב הבית הרוחני של עם ישראל (שזה מה שהיה מתוקן באותה התקופה). וכפי שהזכרנו, י"ז בתמוז זה תענית על חורבן בית שני. כאשר התענית בזה היא על החורבן הרוחני. ותשעה באב זה תענית על חורבן בית ראשון. כאשר התענית בזה היא על החורבן הלאומי/חברתי.

תיקון הלאום ולאחר מכן תיקון הרוחניות

מובא עוד בגמרא ביומא (שם): "אמר רבי יוחנן: טובה צפורנן של ראשונים (אנשי בית ראשון) מכריסו של אחרונים (אנשי בית שני). א"ל ריש לקיש אדרבה אחרונים עדיפי, אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות קא עסקי בתורה! אמר ליה (רבי יוחנן) בירה (בית המקדש) תוכיח שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים".

ונראה לכאורה מדברי הגמרא שהיא דנה מי עדיף ממי, אנשי בית ראשון או אנשי בית שני. כאשר, אנשי בית ראשון בנו לאום טוב ואנשי בית שני בנו רוחניות טובה. אך נראה לומר, שלא שייך לומר כאן מי עדיף ממי, אלא הדיון בגמרא הוא מי פעל בסדר הנכון. האם יש להתחיל מהבניין הרוחני ואח"כ ממשיכים לבניין הלאומי/חברתי, או להיפך.

כדי לענות על כך, מובא בגמרא בירושלמי (יומא ה' פרק א' הלכה א')כך: "שאלו את רבי אליעזר: דורות האחרונים כשרים מן הראשונים? אמר להן, עידיכם הבחירה תוכיח, אבותינו העבירו את התקרה "ויגל את מסך יהודה", אבל אנו פעפענו את הכתלים".

וההסבר בזה הוא: אבותינו (אנשי בית ראשון) בנו את הכתלים, אך הם הרסו את התקרה, וזה לא נורא כל כך, כי אפשר להחזיר את התקרה. אך אנשי בית שני קלקלו את הכתלים.

למדנו, שהסדר הנכון והמתאים הוא כפי שעשו בבית ראשון, קודם כל יש לבנות את עם ישראל מבחינה לאומית/חברתית (שזה הכתלים), ורק לאחר מכן יש לבנות את עם ישראל מבחינה רוחנית (שזה התקרה). ואם הסדר הוא הפוך, זה כמו לבנות תקרה בלי כתלים.

אם נחזור לדברי האר"י ז"ל, שחילק את ימי בין המצרים לשתי תקופות נפרדות. אפשר להסביר שכל אחת מן התקופות באה לתקן דבר אחר.

חז"ל שהפכו את כל התקופה הזאת, בין י"ז בתמוז לתשעה באב, לתקופה אחת, רצו לומר לנו, שאי אפשר לנתק בין שני הדברים הללו, בין הרוחניות ללאומיות/חברתיות. ואי אפשר לאחד בלי השני.

הסבר דברי רש"י (על הפסוק "חנוך משפחת החנכי")

אולי זה ג"כ היסוד של דברי ר' יונתן "לאלה תחלק הארץ" – לבאי הארץ נתחלקה הארץ. כפי שהזכרנו שהסביר ה"שפת אמת", המפקד הראשון של ספר במדבר הוא השיוך של כל אחד ואחד מעם ישראל לתורה. והמפקד השני הוא השיוך של כל אחד ואחד מישראל לארץ ישראל.

למי ניתנה ארץ ישראל? אומר רבי יונתן: לשני הדברים הללו יחד. ובאיזה סדר? אומרת הגמרא "משונה נחלה זאת מכל נחלות שבעולם, שכל נחלות שבעולם חיים יורשים מתים וכאן מתים יורשים חיים". הארץ ניתנה לבאי הארץ, זאת אומרת קודם כל העניין החברתי/לאומי, אך אי אפשר להישאר רק בזה, ולכן לאחר מכן, באים יוצאי מצרים ויורשים אותם – וזה כוונת הגמרא "כאן מתים (יוצאי מצרים) יורשים חיים (באי הארץ)".

אומר ה"שפת אמת": זה ג"כ מה שאומר רש"י: "לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה , לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם". מדוע בסדר הפוך, קודם כל ה"א ואח"כ יו"ד? אומר ה"שפת אמת": כתוב "בי-ה ה' צור עולמים" – בשתי אותיות ברא הקב"ה את העולמות, את העולם הזה בה"א ואת העולם הבא ביו"ד. הה"א מסמלת את הקישור לעולם הזה, לעולם הגשמי. והיו"ד מסמלת את הקישור לעולם הבא, לעולם הרוחני. והסדר בזה הוא קודם כל ה"א ואח"כ יו"ד. קודם כל הבניין הלאומי/חברתי ורק לאחר מכן הבניין הרוחני. קודם כל באי הארץ יורשים ואח"כ יוצאי מצרים.

וכפי שכותב הרב קוק כותב "קודם כל בונים בחול ואח"כ מקדשים". (מבוסס על דברי הגמרא בבבא מציעא (נ"ז)).

וממשיך עוד ה"שפת אמת": "איש ואישה זכו שכינה בניהם לא זכו אש אוכלתם" – באיש יש את היו"ד, באישה יש את הה"א. ואם ח"ו הם לא זכו אש אוכלתם, משום שנלקח מהאיש היו"ד, ומן האשה הה"א. וזוהי החלוקה בין האיש לאישה. לאיש הקניין הרוחני, ולאישה הקניין הגשמי.

וזה מה שכתוב ברש"י: "אם בגופן שלטו קל וחומר באמותיהן": אם הם שלטו בעניין הרוחני שלהם, ק"ו ששלטו בעניין הגשמי שלהם. ולכן דווקא במפקד השני של באי הארץ, מדגיש הכתוב שלא שלטו באמותיהן – בה"א. ולכן כתוב קודם כל ה"א ואח"כ יו"ד.

להורדת השיעור