ישיבת כרם ביבנה

רבי אליהו מזרחי – הרא"ם

מרדכי קימלמן


רבי אליהו מזרחי נולד בסביבות שנת ה'קצ"ה (1435) ונפטר בשנת ה'רפ"ו (1526). גדל בקושטא למשפחה ממוצא רומניוטי (היינו, לא אשכנזי ולא ספרדי, כיום יש ביה"כ אחד בעולם של עדה זו – בירושלים, אלא שגם שם נוסח התפילה הוא ספרדי). מגיל צעיר, לצד לימוד התורה, למד גם מתמטיקה ואסטרונומיה, כאשר את תורתו למד אצל רבותיו, רבי אליהו הלוי ומהר"י מינץ. לישיבתו של הרא"ם, בה לימדו תורה לצד חכמות חיצוניות (ראה שו"ת הרא"ם סו"ס נז), יצא שם כאחת הישיבות הטובות בזמן ההוא. בשנת ה'רנ"ה (1495) מונה כ'חכם באשי', ולמעשה היה החכם באשי האחרון (עד שתפקיד זה חוּדש). הרא"ם לא נטש את מקצוע ההוראה אף לאחר שנתמנה לתפקידו החשוב והעמוס, והעמיד תלמידים רבים, מהם ראוים ומהם כאלו אשר "אני מלמד אותם על צד ההכרח כי אני מתבייש הרבה מקרוביהם המכריחים אותי" (שו"ת הרא"ם סו"ס נו). באופן יוצא-דופן למדו בישיבתו של הרא"ם גם תלמידים קראים, עניין שקמו לו מתנגדים לא פעם ולא פעמיים. בימיו גלו יהודי ספרד ופורטוגל, ועל הרא"ם הוטל לקבל את פניהם ולהקל עליהם את ההתאקלמות בקושטא בפרט וטורקיה בכלל. למרות שלא היה תקיף כקודמו (רבי משה קפשאלי) – נוכח הצורך הגובר בכספים על-מנת לקלוט גלויות אלו – הוכרח הרא"ם להשתמש בזכויות שניתנו לו מהסולטן כדי לנדות ולהחרים עשירים שקפצו ידם. תקופה זו לקחה מהרא"ם כוחות רבים כפי שתיאר "ואם בנפשי כי נסתכנתי ברוב צער... ואם בשכלי כי ביטלתי לימודי ועיוני קרוב לשנה אחת בעבורם".
הרא"ם היה יוצא דופן ב'פתיחותו', וכאמור לימד אף תלמידים קראים. בסימן נ"ז התרעם על אלו שהחרימו את המלמדים קראים, וכתב כי המלמדם משתדל לקרב רחוקים תחת כנפי השכינה ואין לך מצווה גדולה מזו. מצד שני – ביסס את איסור החיתון עמם. על-אף אור התורה והחכמה שבא לטורקיה עם גלויות ספרד ופורטוגל, דוקא אז באה ירידה בידיעת התורה בכמה קהילות. כך אנו מוצאים בקהילת תיבץ (טהבן), שהייתה לפנים אחות תאומה לקושטא בכמות ובאיכות "החכמים הגדולים במשנה ובגמרא", שירדה ירידה גדולה, וחברי ב"ד בעיר לא היו בקיאים בטיב גיטין עד כדי שלא הבחינו בין שליח להבאה ושליח לקבלה. הרא"ם הזדעזע מכך עד שנשא קינה "איכה היתה עיר תיוה המפורסמת בחכמה קריה נאמנה...". במקרה אחר של "האיש שבא מאגריפו עם גט בידו", כתב הרא"ם לאיש "צללת במים אדירים והעלית חרס בידיך. כי חשבת שכמו שאין היזק לגט אם יהיה הסופר עם-הארץ, ככה אין היזק לגט אם יהיו הדיינים ע"ה", ובפעם נוספת מספר הרא"ם על שני מעשים "שנעשו תוך שבוע אחת וטעו בהם עשר טעויות" (שם, סי' מו). ואל נחשוב שכך היה בדיני גיטין וקידושין המסועפים, אלא גם בדיני שבת היותר מפורסמים מצינו שנאלץ הרא"ם לשאוג בעוז על היתר, שבמסגרתו: "כל בעלי החנויות יכולים לומר לגוי שב אתה בחנותי בשבת ואני אשב בחול ויהיה שכר שבת שלך ושכר החול שלי". הרא"ם התנגד למנהגים המחודשים ע"י בעלי הקבלה (בסימן א' דן שם על החיוב לחזור בה' אלוקיכם אמת ע"מ להשלים למנין רמ"ח), ואמר ש"אין אנו יכולים להכריח העם בדבר מהדברים הרומזים לעליונים ולא שמענו בזמננו לשום אחד מבעלי הקבלה הגדולים ומפורסמים שיכריחו את העם באותן דברים... כשלא דברו בם חכמי התלמוד".
חיבורו המפורסם ביותר הוא 'המזרחי', בו העמיק לפרש את דברי רש"י ולהגן עליו מהשגות המפרשים האחרים (בעיקר רמב"ן וראב"ע), אם כי חלק עליו במקומות רבים. הרא"ם נחשב לגדול מפרשי רש"י, כפי שכתב חכם אחד: "וקודם שבא הגאון הרא"ם ז"ל היו דברי רש"י ככפיפה שאין לה אוזניים והיו מונחים בקרן זוית, עד שבא אליהו ז"ל ופירשן". פירוש הרא"ם אף זכה לשני קיצורים שייעשו ממנו (ודבר זה מראה על חשיבותו), ופירושים שייכתבו עליו כ'תועפות ראם', 'לבוש האורה', 'צידה לדרך' ועוד רבים. המהר"ל בפירושו לרש"י 'גור אריה' מתחיל לדון, כמעט מיד, בדברי הרא"ם. מלבד זאת כתב הרא"ם חיבור על מפת א"י בשם 'צורת הארץ', פירוש לסמ"ג הנושא את השם 'תוספי סמ"ג', שו"ת אליהו מזרחי, וכמה מתשובותיו מופיעות גם בשו"ת מים עמוקים. פסקיו אף נקבעו להלכה בב"י בכמה וכמה מקומות. רא"ם חיבר גם את "מלאכת מספר", ספר המלמד פעולות חשבון בסיסיות והתפרסם כספר יסוד להוראת חשבון. כן חיבר ספר על תנועת גרמי השמים (אסטרונומיה) ופירוש ליסודות של אוקלידס (מתימטיקה).
רש"י סבר שיוסף נקרא בן זקונים, יען כי "נולד לו לעת זקנתו", אולם הרמב"ן חלק ע"ז שהרי כל בניו נולדו ליעקב בעת זקנתו, ויששכר וזבולון היו גדולים מיוסף אך בשנה-שנתיים. אולם הרא"ם פירש ברש"י (שהוא יותר פירוש בפנ"ע), שהכוונה היא כי "האחרון בבנים נקרא בן זקונים... אע"פ שעדיין אינו בן זקנה". ובמעשה תמר הביא רש"י ברייתא :"אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר, בתו של שם היתה שהוא כהן לפיכך דנוה בשריפה", והקשה על-כך הרמב"ן: שלא מצינו שבת כהן שומרת יבם שזנתה תהיה במיתה, אלא ללאו גרידא. ויישב הרא"ם (ולמען האמת גם זה מעט דחוק בדברי רש"י) שהברייתא הובאה רק להסביר את מין המיתה (בשריפה), אך עצם העונש היה בשל "כבודו של יהודה שהיה נשיא וקצין עליהם והיתה נבלה גדולה להיות כלתו הרה לזנונים... או מפני שהדור היה פרוץ (ראה יבמות צ ע"ב)". נחלקו רש"י והראב"ע (ועוד סיעת פרשנים), האם למעשה שני הרעב נמשכו כשנתיים בלבד, או שנתקיימו כפי שתואר בחלום. הרא"ם מסביר בדעת רש"י (מז, יג) שהלך אחר המדרש: "אר"י בן חנינא שתי שנים נעשה רעב, כיוון שירד יעקב אבינו למצרים ,כלה הרעב" (בראשית רבה פט, ט). ואין לחשוב שדבר זה מהווה סתירה לפתרונו של יוסף שהרי דוקא על שנות השבע אמר "שבע גדול בכל ארץ מצרים" (מא, כט), אך על שנות הרעב אמר "וקמו שבע שני הרעב אחריהן" (שם, ל), וכאשר ראו המצרים שבאמת בכל הארצות היה רעב, לבד מארץ מצרים משעה שבא יעקב אבינו, ולא עוד אלא שהנילוס עלה לקראתו (מובא במדרש ג"כ) – מיד נתפרסם שברכת ה' "באה לרגלי הנביא". בפרשתנו נאמר "וישתחו ישראל על ראש המיטה" (מז, לא), ולכאורה לא היה הכרח לומר שיעקב השתחווה דוקא ליוסף, שהרי לא הוזכר זאת במפורש. אלא שמפרש הרא"ם שאם באמת היה משתחווה לה', היה הכתוב מציין זאת בפירוש כדי להוציא מדעתנו שנאמר שהשתחווה ליוסף, על-כן מאחר ונכתב "וישתחו" ולא צוין למי – דוק שזהו יוסף, דוגמת מה שמצינו אצל עשו "וישתחו ארצה שבע פעמים".


(פורסם באשכולות 322 - פרשת ויחי תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בי"ב טבת תשע"ה

קוד השיעור: 6002

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמרים על גדולי ישראל (זמן חורף תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: