ישיבת כרם ביבנה

רבי משה אבן חביב

מרדכי קימלמן


רבי משה בן ר' שלמה אבן חביב (מעתה: רמא"ח) נולד בשנת ה'תי"ד (1654) והלך לבית עולמו בשנת ה'תנ"ו (1696). נולד תחילה בסלוניקי, כנצר לבעל "נימוקי יוסף", ר' יוסף חביבא, וקרוב לר' יעקב אבן חביב, בעל ה'עין יעקב', ולמהרלב"ח. זמן מה התגורר בקושטא ושימש כראש הישיבה שייסד שם אחד מעשירי העיר, משה בן יעיש. על פי בקשת אותו עשיר, עלה רמא"ח בשנת ה'תכ"ט (1669) (בהיותו בן חמש-עשרה, כלומר שבגיל צעיר יותר היה רה"י) לירושלים, והחל ללמוד בישיבת הר"י חאגיז שנתמכה גם-כן ע"י משה בן יעיש הנזכר. כבר מגיל זה נמנה רמא"ח בין חכמי ירושלים ונשא ונתן עם רבנים כ"פרי חדש", "מחנה אפרים", וראש ישיבתו, הר"י חאגיז, שאף נתן לו את ביתו לאישה. בזמן ההוא משל בירושלים מושל רשע שהטיל מסים כבדים על היהודים, עד אשר נאלצו רמא"ח וכמה חכמי נוספים להימלט לרמלה לכמה שנים. בשנים הבאות שימש רמא"ח כשד"ר שהסתובב בתורכיה והגלילות עד אשר נבחר כראשל"צ בשנת ה'תמ"ט (1689), אך כיהן במשרה זו שבע שנים בלבד עד לפטירתו בגיל ארבעים ושתיים.
רמא"ח המשיך את מלחמתו של רבו, ר"י חאגיז, בשבתאים בקנאות רבה. מעולם לא האמין בגדולות ונפלאות שהיו מספרים על ש"צ, ובספרו "כפות תמרים" פירש את דברי הראב"ד בהלכות לולב "והופיע רוח הקודש בבית מדרשנו", שזו היא לשון גוזמא, וסיים ששאם יאמר פוסק אחד בשמועה על-פי רוח הקודש – לא בשמים היא.
ספרו המפורסם ביותר של רמא"ח הוא "גט פשוט" – ספר יסוד בדיני גיטין, וצוטט רבות, בקיצור נמרץ, ע"י ה"פתחי תשובה". בדיני עגונות בהם התמחה גם-כן (ושהיו נפוצים, לצערנו, באותם זמנים), כתב את "עזרת נשים", והחלקים מספר השו"ת שלו ששרדו תחת "שו"ת מהר"ם אבן חביב" דנים בדיני עגונות. החיד"א כתב שרוב תשובותיו טבעו בים, אך לפני כמאה שנה (ה'תרס"ז - 1907) התגלו קבצי תשובות נוספים שהודפסו ע"י ר' שלום הדאיה תחת השם "קול גדול". בנוסף, מצאנו כחמש עשרה מתשובותיו בשו"ת גינת ורדים (או"ח כלל א, סי' יג, ועוד) ובעוד כמה ספרים נידחים. לפני כעשרים שנה, גאל מכון ירושלים את פירושו על מסכתות הירושלמי; ברכות, פאה ודמאי (ואין להתבלבל בינו לבין ר' משה מרגלית שחיבר פירוש בשם דומה על הירושלמי זרעים, נזיקין ומועד). נוסף לאלו, שרדו בידינו שלשה קבצים מפירושיו לש"ס שהודפסו תחת ספר אחד הנקרא "שמות בארץ". הספר הנ"ל כולל את "יום תרועה" על רוב פרק שני ורביעי של מס' ר"ה, תוספת יוה"כ על הפרק האחרון של יומא, ו"כפות תמרים" על הפרקים לולב הגזול ולולב וערבה. החיבורים הנ"ל זכו להערות של רע"א ובעל ה"שואל ומשיב, ועל החיבור האחרון, כפות תמרים, כתב הפנ"י (סוכה, כט ע"ב, על תוס' ד"ה לולב הגזול): "האחר זה הגיע לידי ספר כפות תמרים להגאון מהר"ם חביב ז"ל... ולפי שראיתי שהחיבור הנזכר מלא וגדוש בסוגיות הש"ס בזה הפרק, והרחיב הביאור בפרש"י והתוספות ושיטת הפוסקים ומפרשים לערך חמשים דפים לכן אינו בדין שיניף המקצר על המאריך לכן קצרתי כי אם במקומות מיוחדים אשר יצאתי לידון בדבר החדש באיזה סוגיות הצריכים ביאור כאשר יורוני מן השמיים".
במשנה האחרונה בפ' "במה אשה" למדנו ש"יוצאין בבית החרגול, ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה דברי ר"מ, וחכמים אומרים אף בחול אסור משום דרכי האמורי", ופירש שם הרמב"ם בפיה"מ "והלכה כר' יוסי לפי שהכלל אצלנו כל מי שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי", אולם רמא"ח בספר תוספת יוה"כ הראה כי במשנה ביומא (פג ע"א), על "מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילים אותו מחצר כבד שלו" – כתב הרמב"ם בפיה"מ: "ואין היתר להאכיל לנשוך הכבד של הכלב הנושך כי זה לא מועיל אלא בדרך סגולה, ולא בדרך רפואה בטבע, ואין עוברים על המצוות אלא דווקא ברפואה בלבד, רצה לומר בדברים המרפאים בטבע, והוא דבר אמיתי ע"פ נסיון האמת, אבל להתרפות בדברים שהם מרפאים בסגולתם אסור כי כוחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה, זה העיקר ראהו וזכרהו כי הוא עיקר גדול". ושואל הרמא"ח שאם העיקר כדברי הר"מ שאין רפואה סגולית נקראת רפואה – כיצד יעמדו דבריו מול פסיקתו גבי ביצת חרגול וכו'?
ותירץ, שבשלושת הסגולות הנ"ל אין איסור מצד עצמם, אלא מצד דרכי האמורי, וכיוון שהנוהג בהם עושה זאת לרפואה בעלמא, אין בכך איסור. לעומת זאת, באכילת חצר כבד התרופה מתבססת על אכילת דבר טמא האסור מדאורייתא, ואע"פ שמתכוון לרפואה – אסור (לשני תירוצים נוספים, ראה בשו"ת הרשב"א סי' תתכ"ח, ושו"ת הריב"ש. אמנם אח"כ ראיתי שהקדימו הרדב"ז ח"ה סי' סג).


(פורסם באשכולות 323 - פרשת שמות תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בי"ט טבת תשע"ה

קוד השיעור: 6037

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמרים על גדולי ישראל (זמן חורף תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: