בשבת זו אנו קוראים את הרביעית מבין ארבע הפרשיות המיוחדות שתיקנו לנו חז"ל לקוראם סביב חודש אדר, והיא פרשת החודש.

והנה, בניגוד לשלוש הפרשיות הראשונות, שהטעם לקריאתן מבואר היטב (זכרון מצות מחצית השקל בהם תלויים כלל קרבנות הציבור במקדש שיבנה במהרה וכן הקדמת שקלינו להמן, זכרון מעשה עמלק, זכרון חובת הטהרה קודם הרגל כמחויב ומתוך תפילה ותקווה להיטהר ולהקריב את קרבן הפסח), הטעם לקריאת הפרשיה הרביעית נראה חיוור יותר. וכלשון הלבוש בסי' תרפ"ה:

הרביעית פרשת החדש בשבת בסמוך לר"ח ניסן, כדי לקדש חדש ניסן דכתיב בתורה [שמות יב, ב] החדש הזה לכם ראש חדשים

ויש להבין, מהי המרכזיות והחשיבות הגדולה של מצוה זו, שעבורה תיקנו לנו קריאת פרשיה נוספת.

כידוע, אמרו במדרש (מגילת אנטיוכוס) כי גזירות אחשוורוש היו 'לבטל מהם הברית אשר כורת להם: שבת, ראש חודש ומילה". וגם כאן הדברים מפליאים, שבת ומילה בוודאי יסודות היהדות הם, ומה מקומה של מצוות קידוש החודש כאבן יסוד לצידם?

ובאמת ראשית השאלה כבר בדברי התורה עצמה, כדברי המדרש הידועים שהביא רש"י בפתיחת פירושו לתורה: "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל". ויש להבין מדוע באמת נצטוו ישראל תחילה דווקא במצוה זו? זאת ועוד, הקב"ה אינו ממתין שיצאו ממצרים ויבואו להר סיני כדי לקבל מצוה זו, אלא בעודם במצרים, ועוד קודם הציווי על קרבן הפסח, מקדים הקב"ה ומצווה אותם במצוות קידוש החודש. ויש לבאר מהי הדחיפות ומהי חשיבותה היסודית של מצוה זו.

לשאלה זו נדרש הרש"ר הירש בפירושו לתורה, ושפך אור נפלא על מצוה זו:

עם ישראל עומד לצאת ממצרים ולשמש "ממלכת כהנים וגוי קדוש" העם הנבחר והנוצר במיוחד כדי ש-"תהילתי יספרו", ולמען הבאת העולם כולו אל תיקונו ואל מלכת ה'. משימה זו – אתגר גדול היא. ואף אם בתחילת הדרך, ישנה מוטיבציה גדולה, הרי שעם הזמן החקיה טבעית עושה את שלה, והאדם עשוי להידרדר אט אט. כולנו מכירים תופעה זו, של אותה התלהבות דקדושה בהתחלה, הדועכת ואובדת מן האדם לט לאט. מה ניתן לעשות כנגד תופעה זו?

לא זו בלבד, אלא שלפעמים הידרדרות איטית זו נמשכת בלא מעצור, עד שלהפתעתו ימצא האדם את עצמו בשפל המדרגה.

כדי למנוע תופעה זו, הקדים הקב"ה רפואה למכה, והעניק לישראל את מצוות קידוש החודש, שתעמוד במרכז חייו הלאומיים.

כפי שלאחר כשלון דור המבול, בבחירת נח ובניו לתקן את העולם, העניק להם הקב"ה אות וסימן שיסייע בעדם, בהיזכרם על ידי הקשת בלקח המבול החשוב (ועי' בביאור הרש"ר הירש שם בהבנת משמעות אות הקשת), כך גם כעת, בבחירת עם ישראל, צייד אותם הקב"ה באות, "אשר יחזור לתקופות קצובות, ירכז אליו תמיד מחדש את מבט העם, יקרא לו תמיד ללידה חדשה מתוך ליל שגיונות ושחיתות, ויבטיח רעננות נצחית עבור אמת וטוהר, עד יחוסן ישראל לעד מפני הקיפאון המצרי, הרוחני והמוסרי".

וכך אומר ה' לישראל: "החודש הזה לכם – ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה".

משמעות המילה 'חודש' היא – חידוש, התחדשות. (לכם היום שאנו קוראים לו 'ראש החודש' קרוי בנביא בפשטות 'חודש', וכשאומרים 'בשלושה לחודש' הכוונה ביום השלישי לחידוש הלבנה). נמצא שכך אומר הקב"ה לישראל – התחדשות זו של הלבנה אותה חקקתי בעולם, תהיה לכם לאות ולהתחלה להתחדשויות שלכם:

"כל אימת שיתמזג ירח עם שמש, ויקבל מחדש את אורו, אחת שואל ה': כי שוב יימצא אליו עמו, ושנית יזרח עליו אורו, בכל מקום ובכל מקרה, בו ניגף עמו על דרכו מפני קדרות היורדת עליו. התקרבות הירח אל השמש אך סמל הוא ועילה לחידוש התוועדותנו עם ה'...

התחדשות ירח זו תהיה לכם התחלה של התחדשויות.

כלומר, בהבחינכם בחידושו של אור הירח, תתעוררו לקבל עליכם התחדשות כדוגמתו...

משום כך נאמר בפסוק 'החודש הזה- לכם ראש חודשים', ולא קביעה שהחודש הוא ראש החודשים (שזהו דבר נוסף, שנאמר בהמשך הפסוק – 'ראשון הוא לכם לחודשי השנה'. ומשום כל נאמר גם 'ראש חודשים' בלא ה"א הידיעה, בניגודלסיום הפסוק 'חדשי השנה').

זו משמעות דברי חז"ל הקצרים בהסבירם את אמירת "החדש הזה לכם": "דוגמא שלכם" (שמות רבה טו, כז).

לפי זה מבאר הרב הירש גם מדוע באש חודש מצוה התורה להביא שעיר לחטאת, אמר אמרו חז"ל (שבועות ב ע"א) ששעיר זה בא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו "שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף" כי כל עיקרו של ראש חודש הוא להיות סימן וגורם להתחדשות בעבודת ה', ולמנוע הידרדרות והתנכרות לקודש בחוסר שימת שימת לב.

הרש"ר הירש מציע עוד שזהו יסוד הטעם לתקנת יום טוב שני של גלויות, שלא זזה במקומה גם כאשר 'ספקא דיומא' כבר איננו קיים שמא יחזור הדבר לתיקנו לקדש על פי הראיה, כדי להזכיר לכל ישראל יסוד זה של מצות קידוש החודש על פי הראיה (ואולי זהו הטעם ל'ברכת החודש' הנהוגה בבתי כנסיות).

יסוד זה, מבדיל את עם ישראל מן האמונות האליליות השונות, של אז ושל ימינו:

ולכן ניצב מוסד זה בפתח בנייננו הלאומי. האמת, עליה הוא מכריז, מהווה אבן יסוד להכרתנו היהודית, והיא המבדילתה ביתר עוז מכל אלילות.

האלילות אינה מכירה "חידוש", לא בתבל, לא באדם ולא באלוהיו או באליליו, אותם תעמיד מעל תבל ואדם. הכל נתון מתוך כורח של ברזל. היום מתפתח מן האתמול, והמחר מן היום - בכורח של ברזל.

כשם שהאלילות מכחישה את ה"יש מאין", הבריאה החופשית מרצונו החופשי של בורא, כן לא קיימת עבורה "יש מאין" בהווייתו המוסרית של האדם, ולא בגורלו של האדם. אשמה ורעה אנוסות להוליד - אשמה ורעה, וחוזר חלילה... הכל נסחף בזרם עיוור של כורח בלתי משתנה, כל חירות אך אחיזת עיניים היא, כל חדש כבר נעוץ בישן.

ובכן "בארץ מצרים", בארץ האלילות העקבית קיצונית... במצרים אפוא קרא ה' למנהיגיה העתידים של אומתו, הראה להם את מגל הירח הנאבק להחלץ מאפילה לאור חדש, ואמר: זה יהיה לכם לדוגמה! כשם שהלה, הכבול, מחדש נעוריו, כן הבו לכם אתם התחדשויות, בחירות.

יהי רצון שנזכה להשכיל להשתמש באות קודש זו, להתחדש תמיד בעבודת ה' בשמחה, ובכך נזכה במהרה "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".