אחת התמיהות הידועות הנמצאות במגילת ההסתרים, מצויה במאמר מרדכי. אחר הינתן דבר המלך ודתו בשושן, מצוה מרדכי על אסתר "לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ". תשובת אסתר לציוויו שקולה והגיונית מאוד: "כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא - אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית, לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה. וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם!".

והנה באופן מפתיע, מרדכי היהודי, האיש המתואר כ"גָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו, דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ", מתפרץ לכאורה באופן מבהיל ומטיח באסתר האשמות קשות, ואף כולל בדבריו קללות חמורות: "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר: אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים! כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת – רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ!".

על פניו נראות האשמות אלו נטולות כל בסיס וחסרות הצדקה: הלא אסתר כלל לא סירבה לבוא אל המלך! דברי אסתר הגיוניים מאוד: הלא עד עת הגזרה ישנם אחד-עשר חודשים, ושטות גמורה תהיה לאבד את 'הקלף הטוב ביותר' המצוי בידי עמ"י במהלך החפוז וחסר ההגיון שהציע מרדכי. על פניו הדבר הנבון הוא לנהוג כדברי אסתר ולהמתין עוד מעט^[1] עד אשר תיקרא אל המלך.

גם אם חלק מרדכי על סברת אסתר וחשב משום מה שעליה לקחת את הסיכון על עצמה, מדוע טפל עליה האשמות כה חמורות שלא עלו על קצה דעתה – כאילו בכוונתה להימנע כליל מלהושיט עזרה, ולצפות בשלוה מחיקו של אחשורוש בהשמדת בני עמה?!

במיוחד תמוהה העובדה שלא נתקררה דעתו עד שקיללהּ קללה נמרצת, שאם תסרב לשמוע לדבריו היא ובית אביה יאבדו; הזהו האיש ה'גדול ביהודים ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו'?! כך הוא מדבר אל בתו/רעייתו האהובה?! ומה רעה עשה לו כל בית אביה (אשר הוא עצמו חלק ממנו)?!

יש המנסים ליישב כי דבריו של מרדכי הינם התפרצות אמוציונאלית (מסוג ההתנהגות שאנו רגילים לראות אצל אחשורוש...) שנבעה מתוך כאבו הגדול על עמ"י, ואין אדם נתפס בשעת צערו. אך ביאור זה קשה מאוד: ראשית, לא כך לימדונו רבותינו להעריך את גדולי אומתינו, ובפרט מרדכי היהודי המתואר במגילת אסתר עצמה בתיאורים הסותרים בחריפות כה עזה (ואולי מכוונת) את הדמות העולה מהסבר זה.

בנוסף לכך, יש להעיר שתי הערות מפשט המקראות: ראשית, בציטוט הנ"ל קטענו את דברי מרדכי באמצעם: תכף אחר ש'הטיח בקצפו' (לכאורה) "ואת ובית אביך תאבדו", סיים מרדכי את המשפט במילים: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות"! כיצד מתוך זעמו הרב 'נרגע' מרדכי 'תוך כדי דיבור ממש' וסיים את המשפט בטיעון-הגיגי מעמיק (לפי כל אחד מהפירושים שמצאנו לו)?!

שנית, בין דברי השליחים למרדכי לבין תשובתו הנ"ל ישנה פיסקה במגילה, וכפי שלמדנו רבות מהרב ריבלין שליט"א 'פיסקה במקרא' משמעותה 'הפסקה בַּמִּקְרֶה' – בכוונה תחילה באו אנשי כנסת הגדולה והורו לנו כי דברי מרדכי לא נאמרו כתגובה מיידית אמוציונאלית, אלא לאחר התבוננות ומחשבה מעמיקה!

אם כן, כיצד נוכל לפרנס את הדברים?

עלה בדעתי להציע קריאה חדשה בדבריו של מרדכי, באופן בו יסורו הקושיות כולן. קודם לכן יש לבאר את הטעם לחפזונו הרב של מרדכי לבטל את הגזירה שנגזרה לעוד 11 חודשים. והנראה בזה, שחשש מרדכי כי מאחר שניתן היתר רשמי מטעם המלך להשמיד את כלל האומה היהודית, סביר להניח שהגויים לא ימתינו באיפוק ובנימוס עד הגיע התאריך המיועד, וא"כ בעצם דמם של היהודים הותר רשמית בצו זה, וגדול החשש שכל מי שימלאנו לבו להשמיד להרוג לאבד ולבוז את שלל שכנו היהודי - יהיה זריז ונשכר. וכדאחז"ל (מגילה יב:) "אלמלא אגרות הראשונות לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט", כיון שלא היו מחכים עד הגיע המועד הנקוב. נס גדול זה התברר למפרע, אך בנקודת הזמן שלו לא יכול היה מרדכי לסמוך על ניתוח פוליטי מסוים שישכנע וירתיע את כל שונאי ישראל ואוהבי ממונם באשר הם להתאפק חודשים רבים. ובאמת כן מצאנו בפירוש בדברי חז"ל: "היה אחד מישראל יוצא לשוק ומבקש ליקח ליטרא בשר או אגודה של ירק, היה הפרסי חונקו ואומר לו למחר אני הורגך ומבזבז את ממונך" (אסתר רבה ז). זו הסיבה שראה מרדכי צורך להיחפז כ"כ לבטל את הגזירה.

אולם, על כף המאזניים השניה עמדה טענתה ההגיונית של אסתר, שמא תיהרג אם תיכנס מיד אל המלך בניגוד לכללי הארמון. הרי שיש כאן סכנה גדולה לכלל ישראל -מן העבר האחד, וסכנה גדולה לאסתר ולאבדן דרך שתדלנות יְקָרָה^[2] לכלל ישראל -מן העבר השני.

ייתכן מאוד לבאר, שגם אסתר עצמה התלבטה בשאלה זו עצמה, מה יידחה מפני מה, ועל כן לא אמרה אסתר למרדכי שלא תיכנס אל המלך (כגון בלשון: "לא אוכל לעשות זאת, כי כל עבדי המלך..", אלא רק הזכירה לו את הכלל הנוהג בארמון. הראיה לכך (בנוסף לאי אמירתה מה תעשה ומה לא) שהוסיפה בדבריה את החריג "לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה", תוספת שלכאורה 'פוגעת' בסיכויי השכנוע שלה. הרי שאין כוונתה בדבריה לשכנע את מרדכי מדוע לא כדאי שתיכנס, אלא להציע לפניו את צדדי העניין השונים שיעזור לה להכריע מה נכון לעשות!

מרדכי, שקל את דברי אסתר היטב בדעתו (בפיסקא שבין הפסוקים), ואז השיא לאסתר עצה נפלאה.

כלל גדול בידינו, הגלוי לכל מתבונן ומבואר ברבים מספרי המוסר, כי פעמים שנגיעה קטנה בליבו של אדם עלולה להטות את שיקול דעתו, ולגרום לו לעוות את משקלם האמיתי של הדברים, וכך ההכרעה ה'רציונאלית' לכאורה נקבעה למעשה כפי שחשק מראש בסתר-ליבו (ואף בתת-מודע).

בשאלה עצומה זו של דיני נפשות סבר מרדכי שאסתר תוכל לשקול טוב ממנו את הסיכויים והסיכונים ע"פ המקובל בארמון וע"פ איכות קשרה עם אחשורוש, אך חשוב היה לוודא שאין נגיעה כלשהי המעוותת את הפרופורציות של שיקולי הבעד והנגד.

למרות צדקותה הגדולה של אסתר, היה מקום לחשוש להטיה בדעתה מחמת אחת מג' 'נגיעות' אפשריות העלולות לקנן בעומק ליבה: א. ייתכן שכיון שכרגע אין היא עצמה נתונה בסכנה, היא מתקשה להעריך נכונה את עצמת הסיכון לכלל עמ"י לעומת הסיכון שלה. ב. ייתכן שאסתר במדרגה כה גבוהה, שאין לה אף שמץ נגיעה בשל-כך שעליה לסכן את חייה, אך עדיין יש לחוש שמא יש בליבה פחד על כל קרוביה ואהוביה (שאם תיהרג ולא יישאר מי שיבטל את הגזירה, תהיה כל משפחתה למשיסה בהגיע יום הגזירה). ג. ייתכן שאף נגיעה זו איננה נמצאת אצל אסתר, אך אולי הפחד העצום והאחריות הגדולה שחשה כלפי עמ"י כולו, שייטבח אם תיכשל, היא הגורמת לה לזהירות היתירה^[3] המסכנת כאן חיי רבים.

והנה מצאנו עצה גדולה בדברי רבותינו לפתרון בעיית הנגיעות, וזאת ע"י 'דמיון מודרך': לדמיין בפועל מצב הפוך, בו התאווה הטבעית מושכת לתוצאה ההפוכה, ואז לשוב ולערוך את הדברים במאזני שכלנו (ראה הערה^[4]).

אם כן, נראה לומר שזוהי בדיוק העצה שמצא מרדכי לשאלת אסתר. מרדכי סבר כי אסתר תוכל להעריך טוב ממנו את עוצמת וכדאיות הסיכון (כנ"ל), ולכן לא הכריע בספיקה בעצמו, אלא יעץ לה כך: "אל תדמי בנפשך {-בשעה שאת עורכת את השיקול, כי ביכולתך} להימלט בית המלך מכל היהודים. כי {=אלא^[5], תדמי בנפשך ש} אם החרש תחרישי בעת הזאת {ולא תיכנסי מיידית} – רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר {ואם כן אין לך לחוש כלל בגלל נגיעה ג' הנ"ל}, ו{בנוסף, שווי בנפשך שאם לא תיכנסי מיידית דוקא אז} את ובית אביך תאבדו {ועל ידי זה יתהפך כוחן של נגיעות א' וב' הנ"ל}!"^[6].

ואכן, עשתה אסתר כעצת מרדכי, והכריעה בדעתה שימתינו לניסיון אחרון ג' ימים שבהם גם יתעוררו העם בצום ובתשובה, ואם לא יקרא לה המלך עד אז – אכן מוטב שלא להשתהות עוד אלא תיכנס עם תפילות העם, וה' הטוב בעיניו יעשה.