"וחי בהם" – שתי גישות לערך החיים #2

"וחי בהם" – שתי גישות לערך החיים #2

אבי קלמנטינובסקי


תקציר: בעלון הקודם ראינו ארבע מחלוקות בראשונים בעניין פיקוח נפש, כאשר צד אחד נוקט בסברת "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", ואילו הצד השני חולק על השימוש בסברא זו. המחלוקות היו לגבי הצלת עוּבָּר, החייאת מתים, הליכה במדבר והצלה משמד.


האם אמרינן "חלל עליו"?
לאחר שראינו כי יש ראשונים הנוקטים להלכה את סברת "חלל עליו שבת אחת", עולה תמיהה. נימוק זה הוא הסברו של ר' שמעון בן מנסיא, אך הגמ' ביומא הסיקה שיש לדחות את כל הלימודים, למעט לימודו של שמואל "וחי בהם", ולא שימות בהם. אם כן, כיצד מחדשים פוסקים אלו דין ע"פ הסבר דחוי בגמרא?
ניתן לומר, שאכן לומדים, שפיקוח נפש דוחה שבת גם מהלימודים האחרים, שהביאו התנאים. אלא שלגבי ספק פיקוח נפש – ניתן ללמוד רק מדברי שמואל, "וחי בהם" ולא שימות בהם. כלומר הלימודים האחרים לא נדחו, ואכן הם קיימים ועומדים, אלא שאינם מספקים כדי ללמוד דין ספק פיקוח נפש. ואכן הנצי"ב (העמק שאלה שאילתא קסז, אות יז ) נוקט, שכל הדינים שנאמרו מצד "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", שייכים רק במצב שוודאי ישמור שבתות הרבה, אך במצב של ספק – לא אמרינן. וכן דייק מתוס' לעיל לגבי אליהו שהחיה בן הצרפתית. התוס' כתבו, שהותר לו להיטמא למתים, לפי שהיה וודאי שיחיהו, משמע שבספק אסור.
אך לא משמע כן בר"ן ביומא (ג: בדפי הרי"ף). שם הביא הר"ן דברי הרמב"ן, להתיר לאכול ביו"כ, כדי להציל העובר. וכתב שם הר"ן: "אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה". כלומר אפילו בספק אמרינן כן.[1] בנוסף, גם במקרים האחרים שהבאנו לעיל משמע שמדובר גם בספק. הדיון סביב חילול שבת של האב להצלת בתו מתחיל בשו"ת הרשב"א שהבאנו, המובא בבית יוסף. הרשב"א כותב להדיא, שהשאלה היא האם הצלת בתו משמד "הוי כספק נפשות ולהקל או לא"? אין כאן וודאות שהאב יצליח להצליח להציל את בתו, אלא ספק. ואעפ"כ מתיר הב"י לחלל שבת להצילה, מהטעם שעדיף ש(ספק) תשמור שבתות הרבה. גם בדברי הראשונים להתיר איסור תחומין למהלך במדבר, נראה שמתירים גם בספק. בפשטות כוונתם, שמותר לו לעבור על איסור תחומין, שמא יגיע למקום יישוב, ויוכל לשמור שבת כתקנה. הרי הרמב"ן עצמו מגדיר את האדם כנמצא "בארץ גזירה". מי אמר שלמרות פעולותיו, לא ימות האדם בסוף בעודו במדבר, ללא הגעה למקום יישוב?
ואם כן חוזרת קושייתנו – הרי הגמרא דחתה הלימוד של "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" לפחות לעניין ספק פיקוח נפש, וכיצד הראשונים הנ"ל משתמשים בו בכל זאת? ובנוסף יש להבין את יסוד המחלוקת בין שתי השיטות הנ"ל.


ערך החיים – שתי גישות
היסוד שעומד מאחורי פיקוח נפש שדוחה כל התורה כולה, הוא ערך חיי היהודי. המקור הוא מהפסוק שהובא לעיל - "וחי בהם". אם נבחן את פירושי הראשונים, נמצא שני כיוונים, המראים שתי גישות שונות לערך החיים.
בגמ' ביומא (פב:) מובא שרציחה היא בכלל מצוות שיהרג ואל יעבור. הגמ' מסבירה שהסברא היא "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי?" מבאר שם רש"י (ד"ה מאי חזית):


כלומר מאי דעתיך למשרי מילתא משום וחי בהם ולא שימות בהם, טעמו של דבר לפי שחביבה נפשן של ישראל לפני המקום יותר מן המצות, אמר הקדוש ברוך הוא: תבטל המצוה ויחיה זה, אבל עכשיו, שיש כאן ישראל נהרג והמצוה בטילה למה ייטב בעיני המקום לעבור על מצותו, למה יהיה דמך חביב עליו יותר מדם חבירך ישראל?


רש"י מבאר, שמ"וחי בהם" אנו לומדים, שהקב"ה רוצה בחייהם של ישראל יותר מהמצוות. כלומר יש ערך עצמי לחייהם של ישראל, שנמצא במישור אחר – גבוה יותר – מקיום המצוות. לכן כשתיווצר סתירה בין ערך החיים לערך קיום המצוות – ערך החיים יגבר, ותידחה המצווה. אך במקרה של רציחה – אי אפשר לומר שנדחה איסור רציחה בגלל ערך החיים של הנאנס לרצוח, שהרי מן הצד השני עומד ערך החיים של הנרצח, ולמה שנעדיף זה על זה? לכן אין שום סיבה לבטל מצוות ה', שלא לרצוח. וכן בסנהדרין פירש (עד. ד"ה סברא): "משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל".
לרבינו יהונתן מלוניל גישה אחרת. וכך מבאר את סברת "מאי חזית" (סנהדרין יז: בדפי הרי"ף):


דכי אמ' רחמנא לעבור על כל מצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל כי היכי דליעביד מצות רבות כדאמרינן חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, אבל הכא גבי רוצח כיון דאיכא איבוד נשמה להאי ושוב לא יעשה מצות שהיה עתיד לעשותם למה יהא מותר לעבור דמי יודע שנפשו חביבה ליוצרו ויחיה שנים רבות יותר מנפש חברו דילמא נפש חברו יקרה לפני השם ויחיה יותר ממנו ויוכל לעשות מצות רבות ממנו הילכך לא ניתן לידחות נפש מפני נפש.


רבינו יהונתן מסביר, ש"וחי בהם" מורה שיש ערך לחיים, והקב"ה חפץ בחייו של אדם, שעל ידיהם יכול האדם לקיים מצוות רבות. לכן האדם יכול לעבור על איסור, כדי שיחיה, וכך יקיים מצוות רבות בעתיד. אך אם על כף המאזניים עומדים חייו של אחר, מי אמר שחייך עדיפים? מי אמר שחייך יהיו ארוכים ומלאי מצוות יותר ממנו? וביתר ביאור מוסיף בפסחים (כה:), שחילול שבת אינו כרציחה. בחילול שבת, מחלל פעם אחת, כדי לקיים שבתות הרבה. אך ברציחה "חילולין רבים כימי האדם על הארץ נעשו שם". כלומר נטילת החיים של האחר, נחשבת ככמה חילולים, כמניעת מצוות רבות, שיכול היה אותו אדם לעשות.
עולה מדברי רבינו יהונתן שערך החיים אינו ערך עצמי, כפי שראינו ברש"י. החיים הם ערך במישור המצוות, אלא שערכם נמצא במקום גבוה, בתור מכילים מצוות רבות. רבינו יהונתן מבין שדרשת "וחי בהם" מבוססת על אותו הגיון של "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", שערך החיים הוא בתור הכר לקיום המצוות. וכפי שכותב גם בפסחים: "וחי בהם ולא שימות בהם, כלומר חלל עליו מצוה זו כדי שתשמור מצות רבות". בדרכו של רבינו יהונתן הלך גם הרמ"ה (יד רמ"ה סנהדרין עד.).
אלא שעל הסברם זה יקשה מהגמ' ביומא (פה.), שמחללים שבת אפילו לחיי שעה. רואים שמחללים שבת, גם אם הניצול לא ישמור שבתות אחרי זה. אך רבינו יהונתן (שם ה. בדפי הרי"ף) פירש, שמחללים שבת אף לחיי שעה, "משום דבההיא שעתא יכיר בוראו, ויתודה על חטאתיו בפה או בלב". כלומר גם בחיי שעה, אנו מרויחים מצוות – אותו אדם יכול לשוב. אף המאירי שם הסביר כך את ההצלה לחיי שעה, ומכאן שסבר כרבינו יהונתן.
עוד קשה מהגמ' בראש העמוד שם, לגבי תינוק הנמצא מושלך בעיר שרובה נכרים. לדעת שמואל (שהוא גם בעל המאמר "וחי בהם" ולא שימות בהם), הריהו כגוי ומאכילים אותו נבילות, אך מפקחים עליו את הגל. וקשה, שאם הוא כגוי ולא יקיים מצוות, מדוע שנחלל שבת להצילו? אך ראיתי במאירי שהוסיף מילים, שיש בהם כדי לתרץ קושייתנו: "מחזיקים אותו בגוי להאכילו נבילות עד שיגדל ויקבל עליו גירות". כלומר לדעת המאירי, כאשר יגדל נדאג לגייר את אותו תינוק שנמצא, שהרי סוף סוף בכך ניתן לצאת ידי ספק. ניתן כעת להבין לשיטת המאירי מדוע נחלל עליו שבת, כדי שישמור שבתות הרבה לכשיגדל ויתגייר.
לסיכום השיטות - "וחי בהם" מורה על החיים כערך עליון ביהדות. רבינו יהונתן, הרמ"ה והמאירי הבינו שערך החיים תלוי במצוות, שמקיימים בחיים. ערך החיים הוא בתוך מישור ערכי המצוות, אלא שהוא במקום גבוה, מפני ריבוי המצוות, שניתן לקיים בחיי האדם. לעומתם רש"י הבין, שחייו של יהודי הם ערך עליון בפני עצמם, במישור נפרד מהמצוות. לכן רש"י כותב "שחביבה נפשן של ישראל לפני המקום יותר מן המצות", כלומר שני מישורים שונים, שאחד מעל השני, דבר שרבינו יהונתן, הרמ"ה והמאירי לא מסכימים. לדעתם, נפשן של ישראל אינה חביבה יותר מן המצוות, אלא חביבה כמכילה הרבה מצוות. נראה שאף הרמב"ם סבר כרש"י. כך ביאר דין פיקוח נפש: "שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם" (שבת פ"ב ה"ג). לא חשבונות של מצוות. דיני התורה הם רחמים, ולא הגיוני שיפגעו בחיי היהודי, להם ערך עצמי.


נפק"מ בין שתי הגישות
הנפק"מ בין הגישות היא המחלוקות שראינו סביב סברת "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". הקשנו על הראשונים שמביאים אותה להלכה, שהרי היא נדחתה. כעת נוכל להבין מדוע בכל זאת נקטו בה. הם סברו כרבינו יהונתן, ש"וחי בהם" הוא בגלל ריבוי המצוות, שפיקוח הנפש יאפשר לנו. לימודו של שמואל "וחי בהם" דוחה את לימודו של ר' שמעון בן מנסיא מ"ושמרו בני ישראל את השבת", אך אינו דוחה את סברתו. סברת "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" נכנסת בתוך הלימוד מ"וחי בהם", וכפי שראינו להדיא בדברי רבינו יהונתן והרמ"ה. ע"פ שיטה זו, מותר לעבור על התורה להציל, אפילו מי שאינו מוגדר כחי, וכן בשביל פיקוח נפש רוחני. כך סברו אלו שהתירו להציל עובר במחיר איסור יו"כ, כי לכשיוולד, יקיים מצוות רבות. כך סבר מי שהתיר לכהן להיטמא למת בשביל להחיותו, כי כעת יוכל לקיים עוד מצוות. לפי זה מותר גם לעבור על איסור תחומין במדבר, כדי לקיים בעתיד שבתות במקום יישוב, למרות שאין בכך הצלת חיים. ובנוסף הב"י התיר לאב לחלל שבת, כדי להציל את בתו משמד, כדי שבעתיד תקיים שבתות הרבה.
הראשונים האחרים שחלקו, סברו כרש"י והרמב"ם. "וחי בהם" מלמד שיש ערך עצמי לחיים, והם דוחים את המצוות. אין שום מקור ללימוד של "חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה". לכן אם לא שייך ערך החיים, אין פיקוח נפש. לכן נקטו היש חולקים ברמב"ן שאין לעבור בשביל להציל עובר, שלא שייך בו ערך החיים. לכן השטמ"ק והאג"מ סברו, שאסור לעבור על איסור, בשביל להחיות מת. וודאי למת אין ערך חיים, ואין מצווה להצילו. ספר הבתים נקט, שאסור לעבור על תחומין במדבר, מכיוון שאין בכך הצלת חיים. והרשב"א נטה שלא להתיר חילול שבת להצלה משמד, על אף שיצילה מעבירות רבות, כיוון שרק הצלת חיים מצדיקה חילול שבת.
נפק"מ ברורה בין שתי גישות אלו תהיה בפיקוח נפש עבור מי שלא ישמור שבת. רעק"א כותב (מובא בבית מאיר סי' של), שמותר לחלל שבת עבור אדם שלא ישמור שבת, כגון תינוק שנשבה, או קראי. הבית מאיר חולק עליו, שכיוון שלא ישמור שבת, אין לחלל עליו שבת להצילו. נראה שמחלוקתם מבוססת על פירושי הראשונים ללימוד "וחי בהם". הבית מאיר נקט, ש"וחי בהם" היינו מפני המצוות הרבות שיש בחיים, כרבינו יהונתן. לכן אדם שלא יקיים מצוות – אסור להצילו במחיר עבירה. אך רעק"א סבר כרש"י והרמב"ם– לפיקוח נפש אין קשר לכמה מצוות יקיים האדם, כי לחיי האדם ערך בפני עצמו. לכן ניתן לחלל שבת, אפילו על מי שלא ישמור שבת בעתיד, מכיוון שלעצם הצלתו יש ערך.


(פורסם באשכולות 325 - פרשת בא תשע"ה)






[1] ואף שהר"ן הסביר בסוף, שמדובר בסכנת שניהם ולא בסכנת עובר לבדו, לא מפני שחלק על הרמב"ן בתורף דבריו, אלא שכתב "ואין צריך לכל הדקדוקין הללו", שהרי סכנת עובר מסכנת את האם.




 

 

 

השיעור ניתן בג' שבט תשע"ה

קוד השיעור: 6082

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר הלכתי (זמן חורף תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




ר' אהוד שלמה פיקסלר
ע
הרב יוסף אילוז
ע
ר' אהוד שלמה פיקסלר
ע
הרב נחמן ארנרייך
ע
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע
הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע
יעקב אביעד דואני
ע
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע
הרב משה גולדשטיין
ע