[1] טענה מעין זו טענו הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור והגאון ר' איצל'ה מפונביז' (הוב"ד בפד"ר כרך י' וכן בספר משפטי שאול בעניין גיור קטן מאומץ) לגבי גיור קטן שהטעם שמגיירים אותו הוא שזו זכות עבורו, ולפיכך טענו הרבנים שאם הוא יתחנך במשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות אין זו זכות עבורו. אמנם נידו"ד שאני כי בגר קטן כל יכולת הגיור היא הזכות הזו, אך מ"מ חזינן כאן את עצם הסברא שלהתחנך לחיים ערומים מתורה ומצוות אין זו זכות.

[2] בשו"ת יחווה דעת ח"ג סימן סז נשאל על מכירת בגדים לא צנועים ואחר שהעלה כמה צדדי היתר בזה כתב בזה"ל: "אולם יש מקום לצדד להתיר בנידון דידן, לפי מה שנוהגות נשים רבות ללבוש חולצה עם שרוולים מתחת לשמלה שהיא בלי שרוולים (סרפן), ולפעמים גם מעל השמלה, ואם כן אין הדבר ברור כלל שנעשה איסור כל שהוא במכירת שמלה ללא שרוולים כי שמא הקונה אותה מתכוונת ללבוש מתחתיה חולצה עם שרוולים. וכבר כתב הריטב"א בחידושיו לעבודה זרה (סג ע"ב) שכל שאין אנו נותנים את האיסור עצמו, והדבר ספק אם יפגע באיסור אם לאו, אין בו משום לפני עור לא תתן מכשול. ובשו"ת די השב (חלק יורה דעה סוף סימן יג) הביא שכן כתב הכנסת הגדולה חלק אורח חיים (בהגהותיו על הכסף משנה פרק י"ב מהלכות רוצח) בשם תשובת הרדב"ז. ושכן נראה מהתוספות (עבודה זרה ו ע"ב) ד"ה מנין. וכן כתב בספר אהל ישרים (מערכת ל' אות ט"ו). גם הפתח הדביר חלק ג' (סימן ש"ו סק"ג) כתב, שהתוספות והריטב"א והרדב"ז, כולם אמרו דבר אחד, שדוקא כשהדבר ודאי שיעשה באיסור, שייך איסור לפני עור לא תתן מכשול, מה שאין כן בספק... ואף אנו נאמר שיש מקום להתיר בנידון דידן, מפני שיש לתלות שהקונה תוכל להשתמש בה בהיתר ולא באיסור. ורק בשמלות שיש בהן מחשוף גדול שבשום אופן אין דרך ללבוש תחתיהן לבוש צנוע, אסור למוכרן, משום לפני עור לא תתן מכשול. ושוב מצאתי בשו"ת שבט הלוי (חלק יורה דעה סימן ס"ב) שגם כן פסק כדברינו להתיר, אם הוא באופן שיש לתלות שתלבוש אותו עם בגד אחר צנוע".

[3] עוד היה מקום לפלפל בזה שאם באמת יש לפני עיור היה לנו לומר שתתבטל הגירות כדי שלא ייעשה איסור, וזאת על פי מה שכתב הנתיבות (סימן רח סק"א) שכל מקום שאם נאמר 'אי עביד לא מהני' יתוקן האיסור אמרינן דלא מהני, וא"כ בנד"ד הוה לן למימר שהגירות לא תחול וממילא אין לפני עיוור כי הרי הוא כגוי החוטא. אך יש מקום לחלק בסברא בין לאו דלפני עיוור לשאר לאוין, ועוד שיש חולקים על הנתיבות כמבואר שם. וצ"ע בזה.

[4] ניתן לשאוב השראה לסברא זו ממה שכתב הפנ"י ברפ"ו דברכות. הגמרא שם אומרת שהמקור לחיוב ברכה הוא מסברא, והקשה הפנ"י א"כ כל הברכות יהיו מה"ת, דהא סברא היא מה"ת? ותירץ שגם אם נאמר שברכה היא מה"ת א"ש שסב"ל משום שכאשר אדם נמנע מלברך מחשש לא תשא לא שייך איסור מעילה כי הרי הוא נמנע מפאת החשש מנשיאת שם הבורא לשווא. ואף כאן י"ל, שכאשר דיין נמנע מלגייר כי חושש שאותו מתגייר יסבול מהגיור אם לא יקיים תורה ומצוות לא שייך לומר שהוא עובר על מצוות ואהבתם את הגר. מה גם שכבר כתב הרב עובדיה (הן במשא עובדיה והן בפרוטוקול מוועדת הכנסת שהובא בסוף ספר זרע ישראל) שהחובה לקרב גרים זה רק בגר שאנו יודעים שכוונתו לש"ש ובימינו ישנה טענה שעל חלק לא קטן מהמועמדים לגיור קשה להגיע לידיעה שכזו. 

[5] עיין, למשל, בתחומין כרך כ, מאמרו של הרב יועזר אריאל בעניין ביטול גירות. שם כותב שכדי לבטל גירות צריך שתהיה אומדנא דמוכח (כדי שנצא מגדר דברים שבלב לגדר דברים שבלבו ובלב כל אדם) שממש ברגע הגירות לא תכנן כלל ועיקר לקיים מצוות ולא שתכנן ואח"כ הקושי גרם לו להתחרט ולחטוא.

[6] השוואה שכזו, בין 'לקיחת סיכון' בענייני העוה"ז ל'לקיחת סיכון' בקיום מצוות, הובאה בשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סימן יח): "וכידוע מדברי הר"ן בתשו' הריב"ש (סי' שצ) שכ', שהרי אפי' בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח, והמשומר מכל נזק ומכשול, ואפי' באפשר רחוק, ועאכ"ו שיש לנו לעשות כן בדברי התורה והמצות שהן כבשונו של עולם, ואיך נניח הדרך שדרכו בה רבותינו הקדושים ז"ל, ונכניס עצמנו במשעול הכרמים שלא מדוחק כלל. עכתד"ק. וכן הובא בשו"ת אבקת רוכל (סי' נה). ובשו"ת מהרשד"ם (חאו"ח ס"ס לה). ובשאר אחרונים".

[7] יחסנו בדורנו למחללי שבתות במזיד התקבע על עמדת 'תינוק שנשבה', אך לכאורה בגר לא שייך לומר כן - כי אם לפני הגיור הוא לא יצא מגדר תינוק שנשבה, כלומר הוא לא הכיר את היהדות ברמה שמוציאה אותו מגדר בור, יש מקום לדון האם גירותו חלה, ואם הכיר אז הוא אינו תינוק שנשבה. לפי זה יוצא לכאורה שעברה של גר חמורה מעברה של חילוני ולפי זה מתעצמת מאד סברתו של הגרש"ז. וצ"ע.