אם ננסה להסביר במשפט אחד, את המושג "שוטה" בעברית, נוכל לומר שזהו שם כולל לכל אדם שאינו בר-דעת לחלוטין או במידת מה, ואינו אחראי למעשיו.

אמנם ברפואה המודרנית הגדרה שכזו אינה נכונה. לא מפני שאיננה משקפת נכונה את המציאות, אלא שהגדרה רפואית נכונה כוללת בתוכה תופעות המובילות למצב ולא רק המתארות את השלכותיו.

הגדרה נכונה אם כך תהיה: "אדם בעל גיל שכלי ומנת משכל (IQ) נמוכים מהממוצע בעל קשיים בהסתגלות חברתית ואישית ובעל איחור התפתחותי ביחס לבני גילו הריהו בעל לקות שכלית (פיגור שכלי)".

על פי הגדרה זו נראה שיש לבחון לקות שכלית בשלושה אפיקים:

1) גיל שכלי ומנת משכל (IQ) – אלו מבחני אינטיליגנציה פסיכולוגיים אשר אמורים לשקף את מנת המשכל של הנבדק.

סולם ה-IQ מחולק לכמה ציונים:

• 
  0-29 : תפקוד שכלי לקוי עמוק.


• 
  30-39: תפקוד שכלי לקוי קשה.


• 
  40-54: תפקוד שכלי לקוי בינוני.


• 
  55-69: תפקוד שכלי לקוי קל.


• 
  70-79: תפקוד שכלי גבולי. מעל תוצאה זו הנבדק נחשב בעל תפקוד שכלי תקין.

בעבר חשבו מדענים שניתן להעריך לקות שכלית רק על ידי מבחנים אלו, אמנם עד מהרה הבחינו שהתוצאות עמדו בסתירה עם התנהלות הנבדקים בחברה, ועם גילויי יכולת אינטלקטואלית גבוהה ממה שנבדק במבחן. על כן הסיקו המדענים שיכולת אינטלקטואלית של האדם מתבטאת בדרך שבה הוא פותר בעיות, רוכש מיומנויות חדשות, רוכש יכולת שפה ותקשורת, יכול לקלוט מידע- לעבדו להשתמש בו, מבחין בין מצבים ומתמודד עם משימות החיים. המבחן אם כן, הפך כלי שמשקף את הכושר האינטלקטואלי ולא את הפוטנציאל האינטלקטואלי ולכן הוסיפו לבדוק את האפיק הבא. 

2) יכולת הסתגלות חברתית ואישית- לצורך אבחון לקות שכלית יש להגדיר את הקושי של האדם להסתגל- מבחינה תפקודית והתנהגותית- לסטנדרט ההסתגלות של בני גילו.

למשל, הסתגלות חברתית באה לידי ביטוי ביכולת זיהוי מצבים חברתיים ותגובה מתאימה לסיטואציה, הסתגלות תקשורתית באה לידי ביטוי ביכולת דיבור והשלמת משפטים, הסתגלות גופנית באה לידי ביטוי בהליכה, קפיצה, ריצה, דילוג, רכיבה על אופניים וכד' והסתגלות לעצמאות תפקודית יום יומית באה לידי ביטוי ביכולת להתלבש לבד, לשרוך שרוכים, לכפתר כפתורים, לשמור על היגיינה אישית.

כל אלו בהתאם למצופה מקבוצת הגיל של הנבדק.

שני האפיקים עד כה משקפים את התפקוד השכלי וההתנהגותי של הנבדק אך ישנו קריטריון שלישי והוא:

3) תקופת האיחור ההתפתחותי - היא הדרישה כי מנת המשכל הנמוכה והקשיים ההסתגלותיים יופיעו בתקופת הילדות של הנבדק (לא יאוחר מגיל 18), שהיא עיקר תקופת ההתפתחות בחיי האדם.

תנאי זה מבדיל בין מצב של לקות שכלית מולדת לבין אובדן יכולת אינטלקטואלית שקרה לאדם במהלך חייו, כגון אירוע מוחי, מחלה נוירולוגית (-מוחית כגון, שבץ מוחי, אלצהיימר), תאונת דרכים וכד'.

ההבדל בין אדם שנולד עם לקות שכלית לבין אדם שחווה אובדן יכולת אינטלקטואלית הוא תקופת השפיות, אדם שנולד חולה מעולם לא הגיע לתקינות אינטלקטואלית, לעומת זאת אדם שאיבד את היכולת הזו, עד המאורע היה תפקודו השכלי תקין.

סוג נוסף של אובדן תפקוד שכלי מגיע מעולם הפסיכיאטריה. ישנן מחלות נפשיות אשר מובילות לאיבוד יכולת אינטלקטואלית מלא או חלקי, זמני או קבוע כגון- סכיזופרניה, דכאונות, חרדות, מאניות למיניהן וכד'.   

בשנים האחרונות התחילה נטייה להתייחס לאנשים בין שרכשו לקות שכלית ובין עם לקות שכלית מולדת באופן זהה, (נטייה זו באה מהצורך לסייע לכל הלוקים בשכלם באופן זהה לא מפלה).

למעשה כאן נכנס ההבדל המהותי בין התפיסה ההלכתית לתפיסה הרפואית. כאשר, הצורך הרפואי בקביעת הסטטוס האינטלקטואלי של אדם נובע מהרצון לסייע ולתמוך בו טיפולית וכלכלית וע"י הגדרה זו יוקנו לו אחוזי נכות, הצורך ההלכתי שונה לגמרי- הוא צורך מהותי.

אסביר את הדברים ע"י השאלה הראשונה שהזכרתי בשבוע שעבר-  בן עם תסמונת דאון, האם ניתן לחגוג לו בר מצווה ככל הילדים? משמעות הדבר הוא שהילד יעמוד בשבת שמחתו בבית הכנסת, יקרא בתורה את פרשת השבוע, יברך תחילה וסוף ובכך יוציא י"ח את השומעים. הילד מפותח יפה ביחס לילדים אחרים בגילו עם תסמונת דאון, הוא משולב בלימודים בבית ספר-ת"ת- רגיל (עם סייעת), הילד הפגין יכולת קריאה בתורה בשלושה ניגוני טעמים (תימני, אשכנזי וספרדי) ויכולת השתלבות בחברה מרשימה למדיי, מאידך לילד ישנו פיגור קל שנובע מעיכוב התפתחותי, הוא מתקשה להתרכז ולעקוב בתפילות ומתנהג כמו ילד קטן ביחס לילדים רגילים בגילו.

לילד שכזה, קביעה האם פיגורו הקל מחשיבו "שוטה", מהותית, שהרי הוא רואה את חבריו לכיתה חוגגים בר מצווה, אחיו הגדולים מצטרפים לאב בזימון ומשלימים מניין והוא יידע שהוא לא יכול. וגם אם נתחכם אתו ואחרי שייקרא בתורה ייקראו שוב בבית הכנסת,או שיהיה הרביעי לזימון, יבוא יום שהוא יהיה העשירי למניין, או השלישי לזימון והוא יבין שלא מקבלים אותו, לכאורה הרי בקביעתנו אנחנו דוחים יהודי בידיים.

ועוד, שהרי ניתן להבחין בהלכה בין שוטה לעניין עדות שהיחס אליו מחמיר ביותר, לבין שוטה לעניין חיוב מצוות שדווקא בזה נראית יותר גמישות הלכתית. בין שוטה לעניין קניינים ובין שוטה לעניין נזיקין ועוד.

ועוד, שבהלכה יש נפק"מ גדולות בין אדם שאיבד את שפיותו (הוא ה"שוטה" בהלכה) לבין שנולד פגוע בשכלו (הוא ה"פתי" בהלכה).

על כן חובה להגדיר, הדק היטב - היטב הדק, את הקריטריונים ההלכתיים ל"שוטה" ול"פתי", וכן יש לדון בשאלה כיצד נוכל להשתמש בתוצאות המבחנים הרפואיים "ללקות שכלית" לטובת הגדרות הלכתיות אלו.

כל זאת בשבוע הבא.   

(פורסם באשכולות 335 - אמור תשע"ה)