ספר בראשית, שאנו זוכים לסיים בשבת זו, רצוף מאבקים מרים בין אחים מתחילתו ועד סופו. הספר מתחיל בשפיכות דמים של הבל ע"י קין אחיו, ממשיך במאבק בין יצחק לישמעאל שהיה קרוב לשפיכות דמים, ונעצר ברגע האחרון בזכות חכמתה הגדולה של שרה, עובר דרך כוונות זדון של עשו כלפי יעקב אחיו, ואפילו בתוך בית יעקב פושה התופעה. התורה מגלה את רצון האחים להרוג את יוסף כפי שכתוב: "ועתה לכו ונהרגהו".

רק סיום הספר יש ניצנים של תקווה. אנחנו קוראים על תפנית משמחת ביחסים בין אחים. יעקב פונה ליוסף ומבקש ממנו להגיש לפניו את שני בניו מנשה ואפרים כדי לברכם. בין שני אחים אלו לא שררה קנאה ולא שנאה ולא תחרות.

הם מתברכים מפי סבם הגדול בשתיקה ובהסכמה. זכו שני אחים אלו, שכל אחד מישראל מברך את בניו בשמם כפי שקבע יעקב אבינו: "בך יברך ישראל"!

מהו הסוד? מה נשתנו אחים אלו, מכל האחים לאורך ספר בראשית? מה המתכון להצלחה?

כדי לענות על שאלה זו, נקדים שאלה נוספת, אותה מעלה הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו "העמק דבר".

כאשר יעקב בא לברך את נכדיו הוא עושה פעולה מוזרה – משכל את ידיו. יוסף מבחין בזה ומנסה לשנות באמרו: "לא כן אבי כי זה הבכור, שים ימינך על ראשו"! אולי עלה בליבו פחד בעקבות הסבל שהוא חווה בחייו על רקע העדפתו על פני אחיו. יעקב, לא מתרגש, ועונה בסבלנות שהכל בשליטה וזה נעשה מתוך הבנה וידיעה עמוקה שכך צריך להיות: "ידעתי בני, ידעתי".

יש לשאול: מדוע שיכל יעקב את ידיו? אם הבין שאפרים הצעיר ראוי לגדולה על פני מנשה הבכור, מדוע לא סידר את מיקומם באופן שאפרים יוצב לימינו? מדוע בחר בדרך מוזרה ולא נוחה של שיכול ידיים? הלא דבר הוא!

כאן טמון הסוד. יעקב, ברוח קדשו, הבין שאפרים ראוי לגדולה, אך אין זה אומר שמנשה ינושל לחלוטין מכל תפקיד ושררה! מנשה נשאר לימינו של יעקב, הוא מקבל משמעות וחשיבות, ואפרים מקבל את יד ימינו של יעקב. הנצי"ב מסביר שתפקידים מדיניים וחומריים יישארו אצל מנשה ואילו ההנהגה הרוחנית תעבור לאפרים. "גם הוא יהיה לעם, וגם הוא יגדל" אמר יעקב על מנשה, "ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו" אך לא יפריע לו ולא ינשל אותו מתפקידיו ומחשיבותו.

שיכול הידיים מלמד על כך שאפרים לא יערער על הלגיטימיות של מנשה וכוחותיהם ישתלבו יחד. הם יצמחו יחד כל אחד בתפקידו המיועד לו.

בניגוד חריף לכל מלחמות האחים והמאבקים הקשים מתחילת הספר, בהם ניצחון האחד מביא בהכרח לשלילת הלגיטימציה של האחר, כאן מגלה יעקב דרך חדשה, שילוב כוחות.

אין ספק שרק אחד יכול וצריך להנהיג, אבל יש בהחלט מקום לפיתוח וטיפוח כשרונותיהם של האחרים.

גם אנו, כהורים וכמורים ומחנכים, עלולים לחטוא בהעדפת אחד מבנינו או אחד מתלמידינו השובה אותנו בקסמו האישי ובכשרונותיו הברוכים, וזאת על חשבון האחרים וקיפוחם. מציאות זו נתפסת במהירות ע"י האחים האחרים ומתפרשת בשלילה, ואחריתה מי ישורנה.

נשכיל לנהוג כיעקב בסוף ימיו, ולמרות יתרון בולט של הבן המנהיג, נעניק חשיבות והעצמה גם לשאר האחים ובכך הם יסכימו לקבל מנהיגותו ברצון.