אנחנו נמצאים סמוך ליום הקדוש ביותר בשנה, וצריך להתבונן בפתיחה של היום הזה, אנחנו פותחים את היוםבתפילת כל נדרי , תפילה זו היא כל כך משמעותית עד שהלילה זה נקרא בפי רבים 'ליל כל נדרי' אך נשאלת השאלה הרי לכאורה בסך הכול מדובר בהתרת נדרים אז מדוע תפילה זו מקבלת משקל כה רב, ועוד הרי התרנו נדרים גם בערב ראש השנה וגם בערב יום כיפור, ועוד שגם על התרה זו יש עוררין אם היא עובדת מבחינה הלכתית שהרי אין שם חרטה ( עיין רא"ש בפרק ח' דיומא) אז מדוע כל כך חשוב לפתוח את היום הקדוש דווקא בתפילה זו?

העבודה המרכזית של יום כיפור בזמן בית המקדש היא הכניסה של הכהן הגדול לקדש הקודשים, האדם הקדוש ביותר במקום הקדוש ביותר בזמן הקדוש ביותר, אך כידוע בימי בית שני הנוסחההזו לא עבדה וכפי שמספרים חכמינו בגמרא במסכת יומא דף ט.-

'אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה, יראת ה' תוסיף ימים - זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שמשו בו אלא שמונה עשר כהנים גדולים, ושנות רשעים תקצרנה - זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים. צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה אחת עשרה ששמש רבי אלעזר בן חרסום - מכאן ואילך צא וחשוב: כל אחד ואחד לא הוציא שנתו'.

ונשאלת השאלה וכי כל כהן שהיה מתמנה לא ראה שכל קודמיו מתו ? מדוע זה לא הביא אותו לשנות את מעשיו וכי לא חשש למות?

ייתכן לומר שהכוהנים לא היו רשעים באופן גלוי , כנראה שאף הקפידו על המצוות, אבל מדברי חז"ל בכמה מקומות נראה שעיקר הבעיה של הדור ההוא הייתה"צרות העין" "שנאת חינם" חוסר היכולת לפרגן ולשמוח בהצלחת השני.

פעמים אפשר לראות תופעה של צדיקים המדקדקים במצוות קלה כבחמורה אבלאינם מוכנים ואינם רוצים שמישהו יצליח כמותם. קשה להם לפרגן ולהלל הצלחה של אחר.

כשהכהן הגדול נכנס למקדש גורל כל השנה כולה טמון בתפילותיו , הוא צריך סייעתא דשמיא גדולה להצליח במשימתו הן בתפילותיו והן בעבודות היום שחלקם היו קשות כמבואר במסכת יומא , לכן בכל שנה הכוהנים והעם היו מתפללים עליו שיצליח ושיעשה את עבודתו בצורה הטובה ביותר אבל באותו דור הכוהנים עינם הייתה צרה בכהן הגדול , היה כל אחד חולם ומשתוקק לתפקיד הכהן הגדול ,רק חיכו וציפו שהכהן הגדול ייכשל - הכהן הגדול לא קיבל את עזרת הכוהנים ולא הייתה לו את הסייעתא דשמיא הדרושה וממילא לא היה צולח את עבודות היום ונפטר בדמי ימיו , ואז היו מקדמים את הסגן והוא משוכנע שלו זה לא יקרה, בטוח שהוא יצליח במשימתו אך הדבר חזר על עצמו שוב ושוב.

הדבר הזה הוא בניגוד גמור לכל מהות הכהונה , מובא במדרש כי משה חשבשהוא יהיה כהן גדול אבל הקב"ה החליט שהתפקיד יותר מתאים לאהרון, וכך מובא במדרש שמות רבה :

- 'כשבקש לעשות הקב"ה כהן גדול, היה משה סבור שהוא נעשה כהן גדול. אמר לו הקב"ה: לך ומנה לי כהן גדול. אמר לפניו: ריבון העולם, מאיזה שבט אמנה לך? אמר לו: משבט לוי. אותה השעה שמח משה, אמר: כך שבטי חביב. אמר לו הקב"ה: אהרן אחיך הוא. לכך נאמר "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי'

למרות אכזבתו של משה תגובתו מעוררת התפעלות, הלך בעצמו להלבישאת אהרון , אחרי שבעה ימים שבהם עבד משה רבנו במשכן, מטהר ומלביש את אהרון ובניו. מושח את המשכן ואת אהרון בשמן המשחה  ושמח בכל ליבו בשביל אהרון אחיו.

בפרשת השבוע נאמר "וילך משה" ולא ברור לאן הלך משה ורבו הפירושים בדבר פירוש מיוחד מובא בזוהר

'וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה, מַאי וַיֵּלֶךְ, לְאָן הָלַךְ. אֶלָּא וַיֵּלֶךְ, כְּגוּפָא בְּלָא דְּרוֹעָא. כד"א, וַיֵּלְכוּ בְּלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף. דְּהָא מִית אַהֲרֹן דְּרוֹעָא יְמִינָא, וּבָעָא לְאִסְתַּלְּקָא גּוּפָא' (זוהר  - דברים פרשת וילך מאמר משה אהרן ומרים אות ג).

משה הולך בעקבות אהרון, הוא כגוף בלא זרוע, ללמדך כמה האחים הללו היו קשורים זה בזה באהבה ופרגון , ואהרון מצדו כשמתבשר שמשה יהיה מנהיגם של ישראל נאמר עליו "וראך ושמח בליבו" אהרון שהיה מנהיג כל תקופת השעבוד מסוגל לשמוח עבור אחיו הקטן ממנו ובזכות זה זוכה לחושן על ליבו. ' בזכות וראך ושמח בלבו זכה לחושן על ליבו' זו תכונתו של הכהן יכולת לאהב אחר גם על חשבונו, היכולת לפרגן גם לאדם שהצליח יותר ממנו.

הגמרא ביומאמביאה דיון בכהן שארע בו פסול ומינו אחר תחתיו-

'תנו רבנן: אירע בו פסול ומינו אחר תחתיו - ראשון חוזר לעבודתו, שני - כל מצות כהונה גדולה עליו, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: ראשון - חוזר לעבודתו, שני - אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. אמר רבי יוסי: מעשה ביוסף בן אלם בציפורי שאירע בו פסול בכהן גדול, ומינוהו תחתיו. ואמרו חכמים: ראשון - חוזר לעבודתו, שני - אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. כהן גדול - משום איבה, כהן הדיוט - משום מעלין בקודש ולא מורידין' 0יומא יב)

מהי אותה איבה שקיימת לדעת רבי יוסי שמונעת מהכהן לחזור להיות כהן גדול, הרחבה של דבריו ניתן למצוא בתוספתא-

'אמ' ר' יוסה מעשה היה ביוסף בן אילים מציפורי ששימש תחת כהן גדול שעה אחת ולא היה כשר לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט כיצא אמר למלך פר ושעיר שקרבו היום משל מי היו משלי או משל כהן גדול ידע המלך על מה אמ' לו אמ' לו מה זה בן אילים לא דייך ששימשת תחת כהן גדול שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם אלא שאתה מבקש ליטול לך כהונה גדולה באותה שעה ידע בן אילים שהוסע מן הכהונה (תוספתא מסכת יומא (כפורים) (ליברמן) פרק א הלכה ד).

כלומר החשש הוא שהכהן הזה כל הזמן 'ילטוש עיניים' לכהונה הגדולה הוא לא מסוגל לשמח עבור הכהן הגדול כל הזמן ינסה לקחת מתפקידו.

ביום הכיפורים ניתנו הלוחות השניות לעם ישראל ורק על ידי אחדות ואהבה הדדית זכו למתנה זו 'ויחן שם ישראל'- כאיש אחד בלב אחד , כל שנה מחדש מתייצבים עם ישראל ביום הכיפורים , כולם יחד ואפילו מתירים להתפלל את העבריינים בתחילת היום.

ייתכן שזה  חלק מהעניין של כל נדרי,  נדרים וקבלות יוצרות  הפרדה בין בני אדם אם זה נדרים שאחד נדר מחבירו ואם זה נדרים של פרישות והתבדלות הדבר יוצר בידול בין חלקי העם, האחד מהדר יותר מחבירו   בתחילת היום רוצים להעביר מסר ביום זה כולנו יחד, כולנו מוותרים על כל הנדרים  ועכשיו כולנו שווים ביחד מתפללים האחד על השני על עם ישראל,

נסיים בדבריו המרגשים של המדרש-  

'כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בניי, כלום חיסרתי לכם, מה אני מבקש מכם, הא איני מבקש אלא כדי שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יריאין זה מזה, ולא ימצא בכם לא עבירה ולא גזל ולא דבר מכוער(תנא דבי אליהו רבה (איש שלום) פרשה כו)