יצחק אבינו, שבפרשת השבוע שלנו אנו עוברים לעסוק בפעליו, המשיך את אברהם אביו בדברים רבים. אלא שאחד הדברים, מעורר מחדש תמיהה גדולה.

בפתח הפרשה אנו למדים כי שוב היה רעב בארץ, ויצחק אבינו עובר להתיישב בגרר:

"ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה... וישב יצחק בגרר. וישאלו אנשי המקום לאשתו, ויאמר אחותי היא, כי ירא לאמרו אשתי, פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה, כי טובת מראה היא".

הנהגה זו ננקטה פעמיים כבר על ידי אברהם אביו (במצרים ובגרר), ומעוררת בכל פעם מחדש תמיהה רבה: נראה מן הפסוקים כי ידעו אברהם ויצחק שאשתם תילקח לאיש זר, ואף על פי כן הלכו למוקמות אלה, כשהפעולה היחידה בה נקטו היא לשקר כי מדובר באחותם, לשם התגוננות אישית שלא ייהרגו על ידי אנשי המקום (ובירידת אברהם למצרים מגדילה התורה ומספרת כי נימוקו היה כפול: "למען ייטב לי בעבורך, וחיתה נפשי בגללך", וביאר רש"י שם "ייטב לי בעבורך – יתנו לי מתנות"!). והדברים מפליאים.

אמנם  נראה שדווקא המעשה של יצחק שבפרשתנו, יכול לסייע בעדנו לשפוך אור על תעלומה זו. ראשית, עצם העבודה שיצחק נקט באותה הפעולה, מראה שאכן יש הגיון רב בדרך פעולה זו. את ההגיון הזה ניתן ללמוד מתוצאת המעשה של יצחק ורבקה.

אך בטרם נגיע לכך, נחזור תחילה לניתוח דבריו של אברהם אבינו, במקרה הראשון. יש לשים לב לפיצול המפורש שנוקט אברהם בנימוקיו. הוא איננו אומר: " אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי וחיתה נפשי בגללך", אלא: "למען ייטב לי בעבורך, וחיתה נפשי בגללך". מבאר הרש"ר הירש שם, שיש הבדל בין המילה 'בעבור' לבין המילה 'בגלל'. בעוד שהמילה 'בגלל' מציינת תיאור סיבה (הנעוצה בעבר), המילה "בעבור" מתארת תכלית, מטרה עתידית.

אברהם ידע את יופיה של שרה, וידע שהמצרים יחשקו בה. כל עוד תהיה למצרים תקוה שיוכלו לזכות בידה, יש להניח שיפעלו בדרך זו. אכן, אם יתברר שהיא אשת איש, ואין תקוה להשיג את ידה בדרך רגילה, מתעורר חשש גדול שאחד האנשים שיחשוק בה ירצח את אברהם, ויקח את שרה האומללה לביתו.  

זוהי אם כן תוכניתו של אברהם, על ידי יצירת מצג השוא שמדובר באחותו, יפנו אליו המצרים כדי לזכות בה לאשה. דבר זה יאפשר לאברהם  למשוך זמן ב'התלבטות' ובמשא ומתן למי 'יתן את אחותו' (כמקובל בימים ההם, שלא עמדה אשה רווקה ברשות עצמה, אלא ברשות 'אפוטרופוס' האחראי עליה ומוסר אותה לאשה כרצונו). המצרים ייטיבו לאברהם 'בעבור' שרה, כדי לזכות בה, ואברהם יוכל למשוך את הזמן עד לשעה שיוכלו לשוב אל ארץ כנען.

ואכן, תוכניתו שלא ברהם פעלה היטב: כאשר הגיע אברהם למצרים, אף אחד לא ניסה לקחת את אשתו: "ויהי כבוא אברם מצרימה ויראו המצרים את האשה כי טובת מראה היא". ובשלב זה, לא קורה דבר. אלא שלאחר מכן קרה מאורע מפתיע אותו לא לקח אברהם בחשבון: "ויראו אותה שרי פרעה, ויהללו אותה אל פרעה, ותוקח האשה בית פרעה". אברהם אכן 'משך זמן', אלא שעם הזמן ראו אותה שרי פרעה ועסקו בשבחה בביתו של פרעה, אשר שלח ולקח אותה לביתו בלי הסכמתו של אברהם. אלא שגם פרעה לא חשב לשאת אותה בפועל עד לאישורו של אברהם, אלא ניהל את המשא ומתן כשהיא כבר בביתו, כ'קביעת עובדה בשטח' (בדומה למה שעשו שכם וחמור עם דינה): "ולאברם היטיב בעבורה" – לא 'בגללה' (ועי' ברש"ר הירש שם המוכיח את הדברים גם מסדר רכושו של אברהם במשך הפסוק, השונה מסדר הופעת הרכוש במקומות אחרים בתורה). ככגכדג

רק לאחר זמן שלח ה' נגעים גדולים בפרעה ובביתו, עד שהבין מאליו כי כנראה בגלל שרה היה הדבר, ושחרר אותה לאברהם.

מכיון שהתוכנית בתחילה עבדה כצפוי, וגם לבסוף אכן לא קרה כלום ופרעה התעכב עד להבנתו את הטעות בלקיחת שרה, חזרו אברהם ושרה על אותה השיטה גם בגרר. אלא ששם התנהלו הדברים מעט אחרת. גם שם, לא ברור באיזה שלב נלקחה שרה, אך אבימלך לא התכוון לרצות את אברהם או לבקש את רשותו, ולכן הפעם באופן מיידי ודחוף "עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך", ומיד בו בלילה נגלה אליו ה' וציוה עליו להשיב את שרה.

ראיה לדבר זה, ניתן למצוא כאמור בפרשתנו. יצחק ורבקה, שכנראה חשבו שאבימלך וביתו למדו את הלקח ויימנעו מלקיחת אשה בעל כרחה, גם הם נוקטים באותה השיטה, ואכן השיטה מועילה: יצחק ורבקה גרים בגרר ימים רבים, בלא פגע ומפריע. איש לא העיז לקחת אותה בעל כרחה. רק "ויהי כי ארכו לו שם הימים", אזי לפתע גילה אבימלך באחד הימים כי יצחק ורבקה נשואים, ומוכיח את יצחק על כך שעלול היה 'אחד העם' לפתות את רבקה או לקחתה בעל כרחו, ולהביא עליהם אשם.