"אני יוסף אחיכם! העוד אבי חי?". הפסוק הזה, ובכלל מעשה התוודעות יוסף אל אחיו, הם ללא ספק מן הרגעים העוצמתיים והמרגשים שאנו חווים בלימוד ספר בראשית. אלא שלצד ההתרגשות הגדולה, יש כאן נקודה המעוררת תמיהה. 

כבר עמדו רבים על פשר מעשיו של יוסף, וניסו לבאר מה טעם המהפך בהתנהגותו כלפי אחיו, מדוע עשה את כל אשר עשה להם בשני המפגשים הראשונים, ומה גרם לו כעת 'להישבר' ולהתוודע אל אחיו. במאמר זה ארצה להתמקד דווקא בשאלה ההפוכה: בהבנת המהפך ביחסם של אחי יוסף כלפיו.

עלינו לזכור את ראשית הסיפור. אחי יוסף שנאו אותו שנאה יתירה, ו"לא יכלו דברו לשלום". כאשר הגיע אליהם בשליחות אביו ביקשו להורגו, או לפחות למכרו לעבדות עולם במצרים. ברי לנו כי מעשיהם לא היו מתוך גחמה אישית גרידא, כקנאת איש באחיו. הלא קדושי עולם היו האחים, ושמם מתנוסס לזיכרון תמיד לפני הקב"ה על חושן המשפט ועל כתפות האפוד.

אין מנוס מלהבין כי האחים סברו וגמרו כי בן מות הוא יוסף, מצד הדין. לא קנאה סתמית היתה כאן, אלא שיקול הדעת, שחרץ את דינו של יוסף בעיניהם. כך העירו המפרשים כי כאשר קרב יוסף אל אחיו אין התורה אומרת "ויתנכלו לו להמיתו", אלא "ויתנכלו אותו להמיתו", וביארו המפרשים (עי' ספורנו, מלבי"ם, רש"ר הירש, ועוד) כי כוונת התורה שאחי יוסף דנו וחשבו אותו כנוכל וכראוי למיתה.

מה היה חטאו החמור של יוסף בעיני האחים? בדבר זה נחלקו המפרשים לכמה כיוונים. הכיוון הכללי המרכזי הוא כי בעיניהם יוסף חוזר על מעשי עשיו המאחז את עיני אהבת אביו, ונגוע הוא במידות שליליות ביותר, של גאווה והשתררות, אולי עד כדי עבודה זרה, המהוות סכנה עצומה להפקדה השגויה של ברכת אברהם בידיו. כך או כך, ברור היה לאחים כי הטוב והצדק מחייבים מעשה קיצוני להיפטר מיוסף, כפי שנעשה מעשה קיצוני כלפי ישמעאל וכלפי עשיו, בניגוד לדעות אבותיהם האוהבים אותם.

דבר זה מתבאר גם מחשבון הנפש של האחים בירידתם הראשונה למצרים. כאשר ניחתה עליהם צרה בלתי צפויה מפשפשים הם במעשיהם, ואינם מוצאים אלא עבירה קלה מלפני 22 שנה: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת". ודוק: אין הם מתחרטים כלל על עצם יחסם ליוסף ועל שחרצו את דינו להדיחו מן הארץ, אלא שלא ריככו לבם בתגובה לתחינותיו, להמתיק את צורת ענישתו לאופן יצירתי אחר. כך עולה גם מדבריו של ראובן שם, המתווכח עם דבריהם וממשיך לאחוז בשיטתו המקורית, שיוסף איננו בן מות: "וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ". לא אי ריכוך הלב הוא הבעיה, אלא נתבעים הם על עצם דמו של יוסף, שהותר שלא כדין.

אלא שאם כך הם פני הדברים, קשה מאוד להבין את תגובת אחי יוסף להתוודעותו אליהם. אם כנים אתם כי אכן שורת הדין מחייבת את יוסף, מדוע כאשר לפתע הוא הנמצא בעמדת הכח, נעלם הדין הזה כלא היה? מדוע פתאום אפשר לדבר איתו כרגיל, ולהחזיר את היחסים לשגרה?

נציג בקצרה ארבע תשובות לשאלה זו:

1. יש מן המפרשים שתלו את התשובה לכך בלשון הפסוק: ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו". שהרי, "חכמת אדם – תאיר פניו". בהיות יוסף "בר חכים" של יעקב, המוסר לו את התורה שלמד מעבר, אין פלא שיהיו פניו מאירות, למרות השורש הפורה ראש ולענה שבלבבו. אבל אם אחרי כ"ב שנים לבדו במצרים, פניו מעידים על צדקותו – אות היא כי טעו בו.

קודם להתוודע יוסף לא הכירו בפניו, או משום שלא התבוננו בהם, או משום שהוא כיסה פניו מהם, כפיש ביאר הרמב"ן על פסוק "ויתנכר עליהם": "ששם המצנפת על מצחו וקצת הפנים ושנה עצמו, כמו שנאמר באשת ירבעם (מ"א יד ב) קומי נא והשתנית ולא ידעו כי את אשת ירבעם, וכתיב (שם פסוק ה) ויהי כבואה והיא מתנכרה".

בדרך זו מבארים כמה מן המפרשים את תשוקתו של יעקב לראות את פני יוסף עצמם, ואת הירגעותו רק אחרי שראה את פניו – "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך, כי עודך חי" (עי' באלשיך הקדוש עה"פ "אלכה ואראנו בטרם אמות").

1. אפשרות נוספת היא כי לא פניו של יוסף בלבד מעידים על צדקותו, אלא מעשיו. שהרי אם אכן רע לבב הוא, יכול היה להשמידם כעת, ולספר לאביו על אסון שקרה להם בדרך המורכבת (אולי נפלו ביד שודדים בלכתם עם התבואה המרובה בשנות הרעב הקשות, וכד'). במקום זאת, יוסף מתגלה כרגיש אליהם ואל אביהם, מנחם אותם, מדבר על ליבם, מוחל להם, דורש טובתם, ואף מנשק אותם. מעשים אלה הוכיחו לאחיו כי טעו בו. ואחרי כן – דיברו אחיו איתו".


2. אפשרות שלישית היא לומר שהטעם נעוץ לא בפניו של יוסף, אלא בפיו. המשפט הקצר של יוסף – "אני יוסף אחיכם – העוד אבי חי?" גרם לאחיו לבהלה עצומה. "ולא יכלו אחיו לענות אותו – כי נבהלו מפניו".

בהלה זו מזכירה לנו את בהלתו של יצחק אבינו כשהתבררה טעותו – "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה". כאשר מבין יצחק מיהו עשיו ומיהו יעקב, הוא נחרד עמוקות על טעותו בעשיו במשך כל השנים הללו. הרש"ר הירש מסביר שם באורך, כי ההבנה החדשה של יצחק היא שהוכח לו שאכן ניתן לרמותו ולהטעותו, ובזה הבין כי כנראה צדקה רבקה כל השנים, ואכן אפשר שעשיו איננו צדיק כפיש הוא מראה עצמו לפניו, וזו היתה כוונתה של רבקה בכל תוכניתה (עי"ש באורך בביאור הרב הירש).

בדומה לכך ניתן לומר, כי תוכחת יוסף העדינה, מעמידה בפני האחים את העובדה כי ייתכן שהנגיעה האישית שלהם שיחדה את ליבם וסמאה את עיניהם. שהרי, את המאבק העיקש והבלתי מתפשר נוכח כל הקשיים שניהלו על חייו של בנימין אחיהם, ובעבוד יעקב אביהם, לא ניהלו על יוסף. האם אז הרגישו כפי שהרגישו עתה במעשה בנימין? האם עשו כל שיכלו כדי לוודא שאין מנוס מפגיעה כה אנושה ביעקב אביהם, או שאז הדבר לא היה שיקול מכריע כל כך?

הצגת עובדה זו נוכח פני האחים החרידה אותם, ובענוותנותם הודו על האמת וחזרו בהם, כי התברר להם שאכן אפשר שטעו בו ביוסף.

1. ייתכן עוד לבאר, כי חזרת האחים איננה מכח מעשה פרטי של יוסף, אלא מעצם המצב. אכן, האחים היו סבורים דין מסוים על יוסף. אולם כעת, במו עיניהם רואים הם נס ופלא, נער עברי בודד שנמכר למצרים נעשה משנה למלך, וכל חלומותיו, אותם תלו בהרהורי השוא של גאוות ליבו, התבררו בדרך על טבעית כמתקיימים במציאות. יש כאן לפנינו הכרעה אלוקית בדבר!

לא פשוט להודות על האמת. יכולים להיות אנשים אשר "לא יבינו אל פעולות ה'', 'את פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו', וממשיכים לאחוז בתפיסותיהם הישנות אליהם הגיעו מכח עיונם האישי. גדולתם של האחים היא כי ידעו מיד להודות על האמת, ולהבין כי "מאת ה' היתה זאת" אף ש"היא נפלאת מעינינו", ויש להם לתלות את הטעות בדעתם, ולא להתעקש ולסלף דברים נוכח מעשי ה' הברורים.

"מי חכם – וישמור אלה, ויתבוננו מעשה ה'".