בס"ד

לפרשת משפטים

פרשתנו פותחת בדיני עבד עברי:

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם. אם בגפו יבא בגפו יצא אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו. אם אדניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות האשה וילדיה תהיה לאדניה והוא יצא בגפו.

ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי. והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם.

ונשאלת השאלה, מה עניין רציעת אזנו של העבד כאשר הוא חפץ להישאר עם אדונו?

רש"י מביא את דברי חז"ל הידועים:

ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף? אמר ר' יוחנן בן זכאי, אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע. ר"ש היה דורש מקרא זה כמין חומר (ר"ל קשר צרור מבושם שתולין בצואר לתכשיט), מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" - עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם.

כלומר, רציעת האוזן היא עונש על חטאו של העבד שגרם לו להימכר.

גם רבינו בחיי מפרש שמדובר בעונש:

ואמרו במדרש "והגישו אל הדלת", אמר הקב"ה אני פתחתי לו פתח הבית לצאת חפשי, והוא סגר עליו פתח הבית להיות עבד, לפיכך ילקה בפתח.

הרשב"ם אומר שרציעת האוזן הינה סימן לעבדות, כלומר זה לא בהכרח עונש אלא תוצאה טבעית של רצונו להישאר עבד.

ונשאלת השאלה, אם אכן מדובר בעונש, מדוע רק אחרי שש שנים הוא נענש? לכאורה היה צריך לרצוע את אזנו מיד אחרי שמצאוהו אשם בגניבה, או לאחר שמכר עצמו?

אפשר לתרץ, שאמנם העונש על הגניבה הוא עצם מכירתו לעבדות, אך ברגע שהוא אומר שרצונו להישאר עבד, יש כאן גילוי מילתא שהעבדות כלל אינה עונש בשבילו, ולכן דווקא בנקודת הזמן הזו רוצעים את אזנו.

גם במקרה שמכר עצמו לעבד, אפשר לומר שתקופה של שש שנים עדיין יכולה להיחשב סוג של שכיר "כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים" (בדומה למי שחותם קבע בצבא), אך כאשר הוא מבקש להישאר "עבד עולם" אז ברור שיש כאן עבדות, וממילא עליו להירצע עכשיו.

ואף רמז יש בעניין המרצע, וכך כתב בעל הטורים:

מרצע עולה כמניין ארבע מאות, שהשם גאלנו אחר ארבע מאות שנה משעבוד מצרים, והוא הלך ונשתעבד אח"כ, לפיכך ירצע במרצע.

"אמר רבי יהושע בן לוי וכו', שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה." (אבות ו, ב).

יהי רצון שמתוך עסק התורה ולימודה, ומתוך השתדלות בכל מעשינו להיות עבדי ה' בכל נפשנו ובכל מאודנו, נזכה לחירות אמתית, ויתקיימו בנו דברי אנשי כנסת הגדולה: "ושבור עולנו מעל צווארינו, ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו".