ויאמר המלך לחכמים ידעי העתים כי כן דבר המלך לפני כל ידעי דת ודין. והקרב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש מרס מרסנא ממוכן שבעת שרי פרס ומדי ראי פני המלך הישבים ראשנה במלכות. כדת מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים.

מי הוא אותו ממוכן?

אומרת הגמרא במסכת מגילה (דף יב ע"ב): תנא ממוכן זה המן, ולמה נקרא שמו ממוכן שמוכן לפורענות.

ובנוסף, "כל אשר הכין, הכין לו" – כלומר, כל הדברים הרעים שהכין למרדכי, בסוף באו על ראשו, וכל העטרות שהכין לראשו, הגיעו לראשו של מרדכי.

על הפסוק: "  ויאמר ממוכן לפני המלך והשרים לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה כי על כל השרים ועל כל העמים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש  ", מקשים העולם:

בדרך כלל כאשר אומרים: "לא רק שפגע בפלוני, אלא אף פגע באלמוני",  משמעות הדברים הינה, שהראשון הוא פחות חשוב, והשני חשוב ממנו.

אם כן, יוצא כביכול שהמלך אחשוורוש הוא פחות חשוב, ואומר ממוכן: לא די שפגעה ושתי בכבודו של אחשוורוש, אלא הגדילה ופגעה אף בכבודם של השרים.

והדברים תמוהים!

בשם הגר"א מתרצים כדלהלן:

המן רצה שהמלך בכבודו ובעצמו יהיה השופט שידון את ושתי, וממילא כאשר יחרוץ את דינה, לא תהיה שום אפשרות ערעור על פסק הדין, "ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור".

אך ישנה "בעיה משפטית", שהרי המלך בעצמו נוגע בדבר, ואם כן איך יוכל לדון במקום שיש בו "ניגוד עניינים"?

מציע המן הצעה גאונית: לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה כי על כל השרים וכו'.

כלומר, כיוון שגם השרים נפגעו ממעשיה של ושתי, ממילא המלך אינו דן ביחס לעצמו, אלא ביחס לאנשים אחרים המעורבים ב"תיק" הזה, ולכן שפיר יכול המלך לדון אותה.

במעשהו זה, חתם המן את דינו. שהרי כאשר גילתה אסתר למלך ש"איש צר ואויב המן הרע הזה", והמלך בחמתו יוצא אל גינת הביתן, ובחזרתו הוא רואה ש"והמן נופל על המיטה אשר אסתר עליה" – יש כאן בעיה! המלך נוגע בדבר, שהרי אשתו היא המאויימת.

אם כן, כיצד יוכל לגזור את דינו של המן, לתלותו על העץ?

אלא, כיוון שכבר חוקק חוק חדש, שכאשר הדין נוגע לעוד אנשים אזי יוכל המלך לדון בו, וכאן הייתה גזירה על כל היהודים בכלל ועל מרדכי בפרט:" ויאמר חרבונה אחד מן הסריסים לפני המלך גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דבר טוב על המלך עמד בבית המן גבה חמשים אמה" – ממילא מותר למלך לדון: "ויאמר המלך תלוהו עליו" .

יהי רצון שיתהפכו כל מחשבותיהם של שונאינו לטובה עלינו, ונזכה שיתקיים בנו "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".