מפורסמים דברי חז"ל שעורכים השוואה בין תלמידיו של אברהם אבינו ובין תלמידיו של בלעם הרשע:

כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו.    עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע (אבות ה, יט).

מסבירים המפרשים, שנפש שפלה היא הענווה, כמו שאמר אברהם לפני ה': "ואנכי עפר ואפר".

לעומת זאת נפש גבוהה היא הגאווה.

אברהם אבינו עם כל עוצמתו הכלכלית, הצבאית והמדינית – משפיל עצמו לפני ה'.

לעומתו, בלק ובלעם מרגישים שניהם שבידם הכח לעשות כל מה שיחפצו.

בלק שולח לקרוא לבלעם, ואף כשבלעם מסרב, מתעקש בלק ולא מוכן לקבל "לא" כתשובה.

גם בלעם - כביכול כפוף לדבר ה', " ויאמר אליהם לינו פה הלילה והשבתי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי ", אך מאידך הוא מנסה שוב: ועתה שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יסף ה' דבר עמי ", כאילו אומר "אולי אשנה את דעתו".

לא בכדי אפשר לראות ביטויים זהים בפרשתנו ובפרשת שמות:

בפרשתנו: " ויגור מואב מפני העם מאוד כי רב הוא וכו', כי עצום הוא ממני ".               בפרשת שמות: " הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו ".

" ויקץ מואב מפני בני ישראל ".                                                                                        " ויקוצו מפני בני ישראל ".

בלק מתעלם ממציאות ה': " הנה עם יצא ממצרים וכו', הנה העם היוצא ממצרים. – כביכול יצא בכוחות עצמו. אמנם בלעם בעצמו מדייק: א-ל מוציאם ממצרים וכו', מוציאו ממצרים.

כך גם פרעה כיחש ב-ה': " מי ה' אשר אשמע בקולו וכו', לא ידעתי את ה' ".

בלעם הולך ממדין למואב. בדרך הליכתו אתונו מתנהגת בצורה מוזרה. ומה תגובתו? הכאה במקל! – הוא לא מנסה לחשוב מה יכולה להיות הסיבה (משל למה הדבר דומה? לרכב הסוטה מנתיב נסיעתו, ולא עולה על דעתו של הנהג לעצור ולבדוק האם יש תקלה במערכת ההיגוי או בצמיגים).    הדבר חוזר על עצמו שלוש פעמים, אך הוא אינו מבין! אפילו כשהאתון מתחילה לדבר, שזהו דבר לא טבעי בעליל, הוא פשוט מתווכח איתה! רק כאשר ה' מגלה את עיניו, רק אז הוא מבין את טעותו ואומר "חטאתי", אך זה מאוחר מדי.

מידת העקשנות יכולה להיות דבר טוב: כשמתעקשים להבין את מה שלומדים, כשמתעקשים לתקן את המידות, הרי זה משובח.

אך כשמתעקשים לא לראות את האמת, אזי התוצאות יכולות להיות קשות מאוד.

יהי רצון שנזכה להיות מודעים לכוחות שלנו מחד, ומאידך להיות בעלי ענווה, לדעת מי נתן לנו את כל הכוחות הללו, ושנזכה להשתמש בהם לעבודתו יתברך ולעשיית רצונו.