שתי פרשות בלבד יש בידינו, מעת יצירת עם ישראל, הקרויות על שמו של אדם שאינו מזרע יעקב: יתרו ובלק. הדמיון בין השתיים איננו מסתכם בשמותיהן בלבד, גם הפסוק הפותח את שתי הפרשות דומה באופן מדהים, כששתיהן פותחות בשמועה על קורותיהם המופלאים של ישראל המגיעה אל אותו האדם. כך פרשתנו פותחת:

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:

 ופרשת בלק מתחילה בפסוק:

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי:

אכן, הדמיון הרב בין השניים מדגיש כפליים את ההבדל בין מעשי שני האישים לאור מאורעות ישראל אליהם נחשפו – יתרו מבצע מעשה של מסירות מופלאה, ויוצא מיד עם אשתו ובניו לחבור אל העם הנודד במדבר השממה, ואילו בלק שולח שליחים למרחקים ועושה מאמצים עצומים לשכור אדם בעל כוחות שיתנכל לישראל.

דמיון כה גדול, ופער כה עצום.

והשאלה עולה מאליה: מה גרם ליתרו ולבלק להגיב באופן כה שונה? הרי גם בלק לא היה מאוים ישירות על ידי ישראל, שהוזהרו לא לפגוע במואב, וכבר סבבו את ארצם לאחר שסורבו לעבור בשטחם (כמבואר בדברי יפתח בספר שופטים).

שלוש דרכים אפשר להציע לשאלה זו, ובכולן נמצא מסר גדול עבורנו:

1. ההבדל הראשון נעוץ כבר במילה הראשונה. יתרו 'שמע', ואילו בלק 'ראה'. ההבדל הזה מכוון אותנו אל ההסבר הראשון לתגובה הכל כך שונה. גם בלק לא ראה במו עיניו 'את כל אשר עשה ישראל לאמורי', מן הסתם גם הוא שמע על כך. אבל הסתכלותו של בלק אינה אלא חיצונית ושטחית, כמראה העיניים. בלק הגאה מסרב לקבל מבחוץ תוכן ומשמעות, מסרב להתבונן ולרדת לעומקם של דברים, הוא מסתפק במבט השטחי, הולך אחרי עיניו, ומגיע למסקנה שראוי להתגייס להילחם. יתרו, לעומת זאת, 'שמע'. יתרו פתוח לקבל, להעמיק ולהתבונן במשמעות הדבר.

מי שהולך אחר התפיסה הראשונית והשטחית שלו, ילך אחר מראית העין ויבוא לכלל טעות חמורה.

וזהו המסר הראשון והחשוב עבורנו – להיות לכלי קבול, להיות מוכנים לשמוע ולקבל מאחרים, להעמיק ולרדת לשורשם של דברים, ולא לחשוב שאין בדברים אלא מה שנראה בעיניי.

1. מתוך כך, אפשר להוסיף ולבאר שההבדל אינו נעוץ במילה הראשונה, אלא במילה השניה בפסוקים אלו. מהי זהות השומע. מוסריותו של יתרו ונכונותו להקריב עבור האמת הוצדק, לא התחילה עם בוא שמועה זו, ורשעותו של בלק גם היא לא התעוררה רק לאחר מעשי ישראל בארץ האמורי.

האדם הולך אחר לבו. מי שטורח לזקק את מידותיו ועמל להישיר את דרכיו, יימצא מסייעים הרבה בדרכו. כל דבר שיראה או ישמע, יוכל לתת לו עוד דחיפה ועוד צידה לדרך בדרכו העולה בית א-ל. לעומת זאת הרשע ההולך בשרירות לבו, יכול מאותם הדברים ממש למצוא סיבות מוצדקות לנסות לפגוע ולהזיק לזולתו.

דוגמא נוספת לעיקרון זה בדומה לזה שמעתי בהקשר של השוואה אחרת. אדם המתבונן בממלכת הטבע ובבלעי החיים, לאילו תובנות יגיע? מן הצד האחד אנו מכירים מי שהפיק מהתבוננות זו תובנות הרסניות, שהיוו עבורו צידוק לפגיעה רשעות והרס נוראיים: 'החזק שורד' (או: המתאים שורד), וממילא ראוי להשמיד את כל אלו המעכבים את ההתפתחות הטבעית. ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור, שלמה המלך אומר: "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם", ורבי יוחנן אומר: "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול" (עירובין ק ע"א).

המסר העולה מדרך זו, ברור מאליו.

1. וראיתי הסבר נוסף לשאלה זו, החשוב עבורנו גם במימד האישי וגם במימד הלאומי. יתרו שמע את "כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים". לעומת זאת, בלק ראה "את כל אשר עשה ישראל לאמורי", והוא מתאר לבלעם: "הנה עם יצא ממצרים", הקב"ה איננו נמצא כלל בתמונה.

אפשר לקשור גם הבדל זה לנקודות דלעיל, ולהשלכת המבט האמוני של האדם על המציאות, על הבנתה ועל תגובתו אליה. ואם כן שלוש נקודות יש כאן: יכולת השמיעה והקבלה, עבודת המידות, והמבט האמוני.

אך יש כאן מסר נוסף בעבורנו. מסר כוחני, המייחס את פעולות האדם או האומה ואת הצלחותיהם לכוחם, עשוי להביא למאמץ נגדי לגבור ולשבור את כוחם. ככל ששם שמים יהיה שגור בפינו, וככל שנדע, נחיה, ונשדר כי מאת ה' היתה זאת – נוכל לצפות לזכות ולראות מהר יותר בהתגשמות דבר ה': "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה: